הזמן עובר. נרצה או לא.
פוסט אחד אחורה ציטטתי שיר של מאט ג׳ונסון על כוחו הבלתי ניתן לעצירה של הזמן.
״אנחנו לא יכולים לשנוא את הנהר כי הוא זורם,
אי אפשר להאשים את הרוח כי היא נושבת,
אי אפשר להאט את הזמן מלהיגמר,
ואי אפשר לעצור את מה שבא”

״זמן הוא האש שבה אנחנו נשרפים״ מסבירה דמות הנבל באחד מסרטי מסע בין כוכבים, והמשפט הזה עולה לי לראש מדי פעם.
האירוניה היא שהזמן הוא אכן אש שמכלה אותנו. אבל הוא לא מרגיש כזה. ברוב החיים התחושה היא בדיוק ההפך. שיש עוד מספיק זמן. אני יודע שאצלי זה לחלוטין נכון. הזמן עובר ועובר אבל לי אין שום תחושה שלו. אני לא מקדיש לזמן הזה מחשבה. 4 שנים מאז שכתבתי כאן משהו. מבחינתי זה קרה רק אתמול. חברים שלא דיברתי איתם שנים שואלים לאן נעלמתי מאז הפעם האחרונה, ואני לא מבין מה הם רוצים. אצלי בראש דיברנו לפני שבוע. לא לפני חמש שנים. הבטחות לשמור על קשר ו״ניפגש שוב ומהר הפעם!״ הופכות גם הן למשהו שחולף כהרף עין. מתמוססות להן בזמן שהחיים עצמם קורים.
אני מתאר כאן את מה שאולי ישמע כסוג של ״לאן נעלם הזמן״, אבל אצלי זה אף פעם לא מרגיש ככה.
אני לא מתאבל על זמן שאבד. אני חושב שזה אולי בגלל שקוללתי\בורכתי בתחושת זמן פגומה. כשצריך להגיע לאנשהו אני אגיע בזמן. אבל בכל אספקט אחר, הזמן לא קיים אצלי בראש. בטח שהוא לא זורם קדימה בקצב שאנשים אחרים חווים אותו.
רק אתמול כתבתי כאן בהשפעת משהו שראיתי בסרט תיעודי על ג׳ואן דידיון. זה שהשנה מראה 2018? חסר משמעות.
שני ספרים שאני אוהב במיוחד ״הקול והזעם״ של פוקנר (שהוא אולי הספר שאני הכי אוהב) ו״בית מטבחיים 5״ של וונגוט (כנראה בעשירייה?:) כוללים דמויות שגם הן חוות את הזמן בצורה לא לינארית במיוחד.
אבל, מדי פעם אני מקבל תזכורות שהזמן עובר.
אל פאצינו בסרט Any given sunday נושא נאום נפלא ועצוב: ״כשאתה מתבגר, דברים נלקחים ממך. זה חלק מהחיים. אבל אתה לומד את זה רק אחרי שאתה מאבד את הדברים האלו״.
גארי לי קונר, הגיטריסט של להקת Screaming trees פרסם הערב שאחיו וואן קונר הלך לעולמו, ״החבר הכי טוב שהיה לי״.
וקל להאמין לזה. ראיתי ראיונות עם וואן, הוא נראה מותק של בנאדם. פאק איט, אפילו לאניגן כתב עליו רק דברים טובים וזה חתיכת הישג.
הטריז היו להקה אהובה עלי בזמן אמת ואחרי שקראתי את הביוגרפיה שפרסם מארק לאניגן, ועם כמה שהיא היתה מכעיסה וארסית לעיתים, העניין שלי בלהקה חזר והם חזרו לפלייליסט שלי באופן כבד.
אולי בגלל זה אני מרגיש קצת עצוב למשמע הידיעה. כי המוסיקה של הטריז עדיין נוכחת בחיי. ונכון שוואן קונר לא היה מהשמות הידועים בכל מה שכונה הסצנה של סיאטל (אני כן יודע שהיה אהוב מאוד על חבריו לסצנה ההיא), אבל מי שהכיר את הטריז, הכיר את וואן. והמוות שלו הוא עוד תזכורת קטנה לזה שדברים נלקחים מאיתנו ככל שהזמן עובר.

ובאותו הקשר, תמונה שהכרתי הערב.
A lady on the pay phone. 1980s. City Island. The Bronx, New York. (Photo by Ron Terner).
אני נהנה מהרגע שקפא לו בזמן, אבל כמו הידיעה על מותו של וואן קונר, אני לא יכול שלא לחוש עצב מסוים. כל מה שבתמונה הזו כבר חלף לו.