ארכיון הקטגוריה: המתים

2023

הזמן עובר. נרצה או לא.
פוסט אחד אחורה ציטטתי שיר של מאט ג׳ונסון על כוחו הבלתי ניתן לעצירה של הזמן.
״אנחנו לא יכולים לשנוא את הנהר כי הוא זורם,
אי אפשר להאשים את הרוח כי היא נושבת,
אי אפשר להאט את הזמן מלהיגמר,
ואי אפשר לעצור את מה שבא”

״זמן הוא האש שבה אנחנו נשרפים״ מסבירה דמות הנבל באחד מסרטי מסע בין כוכבים, והמשפט הזה עולה לי לראש מדי פעם.
האירוניה היא שהזמן הוא אכן אש שמכלה אותנו. אבל הוא לא מרגיש כזה. ברוב החיים התחושה היא בדיוק ההפך. שיש עוד מספיק זמן. אני יודע שאצלי זה לחלוטין נכון. הזמן עובר ועובר אבל לי אין שום תחושה שלו. אני לא מקדיש לזמן הזה מחשבה. 4 שנים מאז שכתבתי כאן משהו. מבחינתי זה קרה רק אתמול. חברים שלא דיברתי איתם שנים שואלים לאן נעלמתי מאז הפעם האחרונה, ואני לא מבין מה הם רוצים. אצלי בראש דיברנו לפני שבוע. לא לפני חמש שנים. הבטחות לשמור על קשר ו״ניפגש שוב ומהר הפעם!״ הופכות גם הן למשהו שחולף כהרף עין. מתמוססות להן בזמן שהחיים עצמם קורים.
אני מתאר כאן את מה שאולי ישמע כסוג של ״לאן נעלם הזמן״, אבל אצלי זה אף פעם לא מרגיש ככה.
אני לא מתאבל על זמן שאבד. אני חושב שזה אולי בגלל שקוללתי\בורכתי בתחושת זמן פגומה. כשצריך להגיע לאנשהו אני אגיע בזמן. אבל בכל אספקט אחר, הזמן לא קיים אצלי בראש. בטח שהוא לא זורם קדימה בקצב שאנשים אחרים חווים אותו.
רק אתמול כתבתי כאן בהשפעת משהו שראיתי בסרט תיעודי על ג׳ואן דידיון. זה שהשנה מראה 2018? חסר משמעות.
שני ספרים שאני אוהב במיוחד ״הקול והזעם״ של פוקנר (שהוא אולי הספר שאני הכי אוהב) ו״בית מטבחיים 5״ של וונגוט (כנראה בעשירייה?:) כוללים דמויות שגם הן חוות את הזמן בצורה לא לינארית במיוחד.
אבל, מדי פעם אני מקבל תזכורות שהזמן עובר.
אל פאצינו בסרט Any given sunday נושא נאום נפלא ועצוב: ״כשאתה מתבגר, דברים נלקחים ממך. זה חלק מהחיים. אבל אתה לומד את זה רק אחרי שאתה מאבד את הדברים האלו״.
גארי לי קונר, הגיטריסט של להקת Screaming trees פרסם הערב שאחיו וואן קונר הלך לעולמו, ״החבר הכי טוב שהיה לי״.
וקל להאמין לזה. ראיתי ראיונות עם וואן, הוא נראה מותק של בנאדם. פאק איט, אפילו לאניגן כתב עליו רק דברים טובים וזה חתיכת הישג.
הטריז היו להקה אהובה עלי בזמן אמת ואחרי שקראתי את הביוגרפיה שפרסם מארק לאניגן, ועם כמה שהיא היתה מכעיסה וארסית לעיתים, העניין שלי בלהקה חזר והם חזרו לפלייליסט שלי באופן כבד.
אולי בגלל זה אני מרגיש קצת עצוב למשמע הידיעה. כי המוסיקה של הטריז עדיין נוכחת בחיי. ונכון שוואן קונר לא היה מהשמות הידועים בכל מה שכונה הסצנה של סיאטל (אני כן יודע שהיה אהוב מאוד על חבריו לסצנה ההיא), אבל מי שהכיר את הטריז, הכיר את וואן. והמוות שלו הוא עוד תזכורת קטנה לזה שדברים נלקחים מאיתנו ככל שהזמן עובר.

ובאותו הקשר, תמונה שהכרתי הערב.
A lady on the pay phone. 1980s. City Island. The Bronx, New York. (Photo by Ron Terner).
אני נהנה מהרגע שקפא לו בזמן, אבל כמו הידיעה על מותו של וואן קונר, אני לא יכול שלא לחוש עצב מסוים. כל מה שבתמונה הזו כבר חלף לו.

הרגשה שבורה כזאת, כאילו האבא או הכלב שלך הרגע מתו

שמעתם שלאונרד כהן נפטר?
לא שהיה אפשר אחרת.
ואני, כדרכי, רואה לאן הולך ההמון ותופס לי עמדה צדדית ומביט באדישות של מי שרואה שידור חוזר של תוכנית טלוויזיה ישנה שכבר ראה עשרות פעמים.
וגם אם זה נשמע כך, אני לא שופט ולא מעביר ביקורת. שכל אדם ואישה יפרקו את אשר ליבם כפי שהם מוצאים לנכון,
אבל לא אני הוא האיש שימלמל את המנטרה “שנת 2016 הארורה!”.
סך הכל עוד שנה שבה קורים דברים טובים ודברים רעים.
אבל רוח הזמן היא להאשים את 2016.
זה קל. זה לא מצריך התבוננות בעינים פקוחות על המציאות.
מלבד פרינס שבאמת היה יקר לליבי, ומלבד ג’ין ווילדר המתוק, ביני לבין רוב רובם של המתים היה מרחק גדול מאוד.
אבל השנה הולכת ומתקדמת, ואני כבר מתורגל בלהביט מהצד, מסרב לקחת חלק במקהלת הקינה שמזמרת “שנת 2016 הארורה” כאשר עוד ידוע הולך לו.
אבל עכשיו זה לאונרד כהן.
מה אני אמור לעשות?
הרי לעצמי הבטחתי משהו לגבי התאבלות פומבית שכזו.
מלבד גרסאת כיסוי אחת מבית ניק קייב, לא העליתי כלום.

עכשיו, קחו את כל מה שכתבתי ותזרקו לפח.

לאונרד כהן נפטר ואני עצוב.
יש נחמה קטנה בזה שהוא זכה לחיים מלאים, שהוא ידע שהמוות מגיע וקיבל את זה בשלוות נפש גדולה.
ועדיין, עצוב לי. עצוב לי באופן פרטי כי תיקיית “שעות לאונרד כהן” שלי מלאה להתפקע בספרים שלו ובשירה שכתב, באלבומי מחווה, בסרטים דוקומנטרים ובאוטוביוגרפיה אחת וגם בחצי האוטוביוגרפיה “המשחק האהוב ביותר” ובעיקר בלילות לבנים והקשבה בלתי פוסקת ל”המעיל הכחול המפורסם” ושירים אחרים של אהבה ושנאה.
ומה שנשאר לי מכל זה ברגע המסוים הזה בזמן, זו הרגשה של חושך גדול על פני תהום שלא תתמלא לעולם.
אני כנראה ארגיש ככה בימים הקרובים, אני כנראה אעלה לפחות 586 שירים שלו לדף הפייסבוק שלי, ואז אמשיך.

רביעי למאי

ליין סטיילי מת, ג’ון בייקר סונדרס הבסיסט גם הוא ובאופן די דומה.
מה שנשאר זה תקליט אחד שכולל כמה שירים שעושים משהו שאני חושב שרק מוסיקה יכולה לעשות וזה לגרור אותך לגהנום ולגרום לך להרגיש ברקיע השביעי בו זמנית.
הכל כאן לקוח מהספר, התיפוף האיטי, הגיטרה הבלוזית, הקול הקרוע מצער וסמים של ליין סטיילי, וכמובן, הבס האיטי הזה שגורם לך להזיז את הראש ולהרגיש שאתה תחת כישוף.
וזה בדיוק מה שזה, כי למרות שהכל הוא “לפי הספר”, אין שום דבר אחר בעולם שנשמע בדיוק כך.
כמו הכימיה בין ארבעת הנגנים כאן.

חמישי באפריל

יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז’ ואז כיתה ח’ ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ’יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו”ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג’רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.

“Another year and then you’ll be happy Just one more year and then you’ll be happy But you’re cryin’ You’re cryin’ now…”

בבוקר שמעתי את baker street ברדיו, וחשבתי לעצמי שלמרות שזה שיר מאוד אהוב, אני לא יודע מי שר אותו.
בערב, נכנסתי ליוטיוב לחפש את השיר שהתנגן לי כל היון בראש, וגיליתי ששמו של הזמר הוא גארי ראפרטי (Gerry Rafferty).
גם גיליתי שכמו שקורה רוב הזמן, צפיה בוידאו של שיר מסוים מאוד פוגעת בחוויה של השיר עצמו.
וחץ מלשיר על רחוב בייקר, היה לו עוד שיר פעם, עם להקה שהתפרקה בזמן שיצא השיר על רחוב בייקר, שגם הוא אהוב עלי מאוד, על ליצנים מצד שמאל וג’וקר מימין בזמן שהוא תקוע באמצע.
ושני אלה הם שירים שאף פעם לא נמאס לשמוע.
במונחים של רוק\פופ, השירים האלה נצחיים.
אני חושב לפעמים על אנשים כאלה, שהיו להם רגעים בחיים שהם היו על פסגת העולם ונפלו.
ומה עושים עם זה אחר כך?
איך אפשר לחזור להיות אדם רגיל אחרי שכבר היית כוכב בשמיים?
אני מניח שהמציאות היא לא כזו דרמטית ואם אין התמכרויות לסמים או אלכוהול או הימורים או כל דבר דרמטי אחר, בסופו של דבר כולנו עושים את אותו דבר.
חיים יום אחרי יום.
בסוף בסוף, אחרי כל המחשבות וקצת שיטוט ברשת גילתי שגארי ראפרטי נפטר לפני חודש וקצת.

פרנקי אבלון מת

אולי אתם מכירים אותו מכאן או ממקום אחר.
מה שבטוח, את זה אתם מכירים:

ועוד משהו שחפרתי על הדרך.
פרנקי אבלון כילד* מתארח בתוכנית של הקומיקאי ג’קי גליסון (תסתכלו בהולמארק לפעמים. יש סרט מעניין יפה עליו).
יש משהו מדכא בלראות את פרנקי הילד ולדעת שעכשיו הוא מת.

*כך נטען ביוטיוב, אבל משהו בתאריכים לא מסתדר לי.

מייקל ברקר נפטר

מייקל ברקר הוא נגן סקסופון שהתפרסם בין השאר, בזכות העבודה שלו עם ג’וני מיטשל, פט מת’יני ו ג’אקו פסטוריוס, כולם ביחד וכל אחד לחוד, כמו גם אחרים (פול סיימון, ארט גארפונקל, סטילי דן, קרול קינג, יוקו אונו ואגדות ג’אז כמו בילי קובהאם, הוראס סילבר צ’רלס מינגוס ועוד מאות אמנים אחרים).
אני לא אתיימר ואגיד שיש לי הכרות מעמיקה עם המוסיקה שלו, במיוחד כשמסתכלים על ההספק שלו.
אבל אני מכיר חלק קטן, במיוחד מהעבודה שלו עם ג’אקו פסטוריוס וההופעה Shadows and light של ג’וני מיטשל, וזה מספיק כדי לרצות ולחלוק לו כבוד אחרון.
הוא נפטר לפני כשבוע מלוקמיה.
הנה משהו משלו בהרכב שכלל גם את אחיו ראנדי בחצוצרה (לשעבר מלהקת “דם יזע ודמעות” ומוסיקאי מאוד נחשב בפני עצמו) ומייק סטרן (עוד בוגר ג’אקו) על הגיטרה.
קטע עליז למדי, אבל למה לא?

נ.ב.
הבלוג עדיין בחופשת מציאות.