הזמן עובר. נרצה או לא.
פוסט אחד אחורה ציטטתי שיר של מאט ג׳ונסון על כוחו הבלתי ניתן לעצירה של הזמן.
״אנחנו לא יכולים לשנוא את הנהר כי הוא זורם,
אי אפשר להאשים את הרוח כי היא נושבת,
אי אפשר להאט את הזמן מלהיגמר,
ואי אפשר לעצור את מה שבא”

״זמן הוא האש שבה אנחנו נשרפים״ מסבירה דמות הנבל באחד מסרטי מסע בין כוכבים, והמשפט הזה עולה לי לראש מדי פעם.
האירוניה היא שהזמן הוא אכן אש שמכלה אותנו. אבל הוא לא מרגיש כזה. ברוב החיים התחושה היא בדיוק ההפך. שיש עוד מספיק זמן. אני יודע שאצלי זה לחלוטין נכון. הזמן עובר ועובר אבל לי אין שום תחושה שלו. אני לא מקדיש לזמן הזה מחשבה. 4 שנים מאז שכתבתי כאן משהו. מבחינתי זה קרה רק אתמול. חברים שלא דיברתי איתם שנים שואלים לאן נעלמתי מאז הפעם האחרונה, ואני לא מבין מה הם רוצים. אצלי בראש דיברנו לפני שבוע. לא לפני חמש שנים. הבטחות לשמור על קשר ו״ניפגש שוב ומהר הפעם!״ הופכות גם הן למשהו שחולף כהרף עין. מתמוססות להן בזמן שהחיים עצמם קורים.
אני מתאר כאן את מה שאולי ישמע כסוג של ״לאן נעלם הזמן״, אבל אצלי זה אף פעם לא מרגיש ככה.
אני לא מתאבל על זמן שאבד. אני חושב שזה אולי בגלל שקוללתי\בורכתי בתחושת זמן פגומה. כשצריך להגיע לאנשהו אני אגיע בזמן. אבל בכל אספקט אחר, הזמן לא קיים אצלי בראש. בטח שהוא לא זורם קדימה בקצב שאנשים אחרים חווים אותו.
רק אתמול כתבתי כאן בהשפעת משהו שראיתי בסרט תיעודי על ג׳ואן דידיון. זה שהשנה מראה 2018? חסר משמעות.
שני ספרים שאני אוהב במיוחד ״הקול והזעם״ של פוקנר (שהוא אולי הספר שאני הכי אוהב) ו״בית מטבחיים 5״ של וונגוט (כנראה בעשירייה?:) כוללים דמויות שגם הן חוות את הזמן בצורה לא לינארית במיוחד.
אבל, מדי פעם אני מקבל תזכורות שהזמן עובר.
אל פאצינו בסרט Any given sunday נושא נאום נפלא ועצוב: ״כשאתה מתבגר, דברים נלקחים ממך. זה חלק מהחיים. אבל אתה לומד את זה רק אחרי שאתה מאבד את הדברים האלו״.
גארי לי קונר, הגיטריסט של להקת Screaming trees פרסם הערב שאחיו וואן קונר הלך לעולמו, ״החבר הכי טוב שהיה לי״.
וקל להאמין לזה. ראיתי ראיונות עם וואן, הוא נראה מותק של בנאדם. פאק איט, אפילו לאניגן כתב עליו רק דברים טובים וזה חתיכת הישג.
הטריז היו להקה אהובה עלי בזמן אמת ואחרי שקראתי את הביוגרפיה שפרסם מארק לאניגן, ועם כמה שהיא היתה מכעיסה וארסית לעיתים, העניין שלי בלהקה חזר והם חזרו לפלייליסט שלי באופן כבד.
אולי בגלל זה אני מרגיש קצת עצוב למשמע הידיעה. כי המוסיקה של הטריז עדיין נוכחת בחיי. ונכון שוואן קונר לא היה מהשמות הידועים בכל מה שכונה הסצנה של סיאטל (אני כן יודע שהיה אהוב מאוד על חבריו לסצנה ההיא), אבל מי שהכיר את הטריז, הכיר את וואן. והמוות שלו הוא עוד תזכורת קטנה לזה שדברים נלקחים מאיתנו ככל שהזמן עובר.

ובאותו הקשר, תמונה שהכרתי הערב.
A lady on the pay phone. 1980s. City Island. The Bronx, New York. (Photo by Ron Terner).
אני נהנה מהרגע שקפא לו בזמן, אבל כמו הידיעה על מותו של וואן קונר, אני לא יכול שלא לחוש עצב מסוים. כל מה שבתמונה הזו כבר חלף לו.

קראתי עכשיו קטע יפהפה בבלוג של בועז כהן ברשימות.
הקטע לווה בתמונה מרשימה לא פחות של נערה ו-ויולה.
התמונה עשתה עלי כזה רושם שאני חייב להביא אותה גם לכאן ואני מקווה שלבועז לא איכפת לחלוק אותה איתי.
התמונה צולמה על ידי אלן מייסון.
התמונה התחברה לי (גם אם באופן רופף) לספר שקראתי פעם ונקרא “קאנון הפוך”.
למרות אי אילו השגות שיש לי על הספר, ההרגשה שאפשר היה להוציא יותר מהסיפור הזה ושהוא היה קצר מדי, זה עדיין ספר שהשאיר עלי רושם אז.

קאנון מהופך

“כך מספרים על מקורם של כלי הקשת: יום אחד נכמרו רחמיה של האלה פארוואטי, רעייתו של שיווה, על האדם בשל הגורל הצפוי לו בהרפתקה שלו עלי אדמות, ולכן החליטה להעניק לו דבר מה שיגן עליו מפני השדים, משהו שבזכותו – אם יחפוץ – יוכל למצוא גם על פני האדמה את עולמם של האלים.
ואולם, שיווא קינא במחווה הזאת של של פארוואטי ובהמלומה אחת ניפץ את מתנתה.
השברים נפלו לימים וליערות והפיחו רוח חיים בכונכיות ובצבי הים, הטביעו את חותמם בעצים וירדו אל חלציה של האישה.
רק הקשת לבדה הגיעה בשלמותה אל האדם, אבל דורות רבים שימשה כלינשק בלבד.
היא היתה המיתר הרוטט הראשון.
חלפו עידני אל רבים עד שעלה בידי האדם לבנות משיריון צב את הקתרוס הראשון שלו, אם כי בימים ההם עדיין נהגו לפרוט עליו באצבעות.
אולם, רק כשעמדה בפתח התקופה החדשה, המפחידה מכולן, גילה האדם שהקשת שלו יכולה לשמש בידיו כלי להרטיט את המיתרים ולחקות את הצליל המתמשך שברא את העולם, את המשב שעלה מבגדיו המתבדרים של האל המרקד השולט בתבל ומכונן את סדריה”.

(‘קאנון מהופך’ – פאולו מאורנסיג)

על הספר:
“בשנות השלושים של המאה הקודמת, באקדמיה למוזיקה שחניכיה חיים במשטר קפדני וקשוח, נרקמת ידיות אמיצה בין שני נערים.
האחד, כנר מחונן, בן למשפחת איכרים מהונגריה.
השני, יורש יחיד למשפחה אריסטוקרטית אוסטרית שנאחזת בכל כוחה בגינוני מעמדה ובמותרות שמעניק לה ייחוסה.

כינור יפיפה ונדיר מהמאה השבע עשרה צופן את סיפור הגילגולים שעוברים השניים על רקע שקיעת אירופה במחול הטירוף של גרמניה הנאצית ואת המפתח לפענוח יחסיהם המורכבים.
לימים מוצג הכינור למכירה פומבית בלונדון.
שני אנשים מבקשים אותו לעצמם.
האחד טוען שידוע לו סודו הנורא, והשני מביא את סיפורו.

פאולו מאורנסיג משתמש בספרו בטכניקות שאולות מעולם המוזיקה ושוזר ביד אמן מספר עלילות לסיפור אלפטי אחד.
סיפור אפוף יצרים, מתח ומיסתורין שקוראים בנשימה עצורה, ובדומה ליצירה מוזיקלית מסוג קנון מהופך אפשר לספרו מן ההתחלה אל הסוף ומן הסוף אל ההתחלה.

פאולו מאורנסיג נחשב כיום לאחד הסופרים הבולטים באיטליה.
רק לאחר שהיה בן חמישים יצא לאור ספרו הראשון.
קודם לכן עסק במלאכות שונות, בינהן שחזור כלי נגינה עתיקים.
‘קנון מהופך’, ספרו השני, זכה להצלחה עצומה ותורגם לשפות רבות”.

להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה חלק מהמציאות שלך.
אישה, מקום, מבט.
כמה אנשים מצאו את עצמם מאוהבים בדמות מספר כמו פראני גלאס , או באיזו זמרת בזכות משפט אחד או שניים (“אז מצאת בחורה עם מחשבות עמוקות, מה כל-כך מדהים במחשבות עמוקות”?), או בגלל חצי אנחה בין שורה לשורה שהמסה לכם את הלב.
פעם זה היה קורה לי כל הזמן.
אחר כך התבגרתי, או סתם נהייתי קהה לרגשות ושבע אכזבות.
העיר דורהאם היא עיר כזאת שאני מרגיש צביטה קטנה בלב כשאני רואה את התמונות בבלוג הזה.
גם את הבלוג הזה מצאתי באתר של תחרות הצילומים שהזכרתי אתמול.
התמונות האלה מזכירות לי אותה .
המקום שהיא גרה בו.
שהזמן זוחל בו ולא צריך לרוץ לשום מקום.
קצת הזכיר לי סצינות מ”איידהו שלי” ודיוויד לינץ’.
זה כנראה בגלל החלק שבי שצורח שלא יכול להיות מקום כזה.
האמת שאני גר במקום שהוא קצת כזה.
הכל איטי, הכל חוזר על עצמו.
כל יציאה לרחוב, כל שיחה במפגש מקרי.
מקום כזה שרואים בסרטים אמריקאים, כשהגיבור נוסע באוטובוס של “גריי האונד”, ומביט מהחלון בזמן שהאוטובוס עובר בעיר קטנה, וכולם מתרכזים בפנים שלו ואף אחד לא מקדיש אפילו רגע אחד של מחשבה לילד שהבליח לרגע ברקע, דרך חלון האוטובוס או לקשישים על הספסל, כי הם סך הכל תפאורה בדרך לאנשהו, ברקע של סיפור גדול יותר.
וככה זה כאן, וככה החיים שלי מרגישים. כמו הבלחה לשניה בחיים של אנשים אחרים וללא זכות קיום משל עצמם.
והדבר שהכי קשה להתמודד איתו זו המחשבה שגם למקומות אחרים אין מה להציע לי.
דרך להפוך ליותר משבריר שניה חולפת של מישהו.
אבל איכשהו, בתמונות האלה, זה לא נראה כמו הגיהנום אלא כמו סוג של גן עדן.
העיר דורהאם והסביבה.

למיטב הבנתי, לא מדובר בהריסה של כל התחנה אלא רק של חלק ממנה (נדמה לי שמדובר במגדל הקירור).
הסיאטל טיימס מספר בהרחבה.
בכל אופן ובלי קשר למה שקורה שם, פיצוץ של מבנים תמיד משמח אותי:)
אורגון נראית נורא יפה, ומראיון שנערך השבוע עם לינוס טורוואלדס, משתמע שאורגון היא הבירה הלא רשמית של תנועת הקוד הפתוח.

ותמונה מאוד מוצלחת מזווית אחרת.
מגדל הקירור נראה כמעט כמו ישות נושמת ברגע של הפיצוץ.