התחלת שנה

מכיוון שאני כזה חובב של טקסים ומעשים סמליים, כשבעוד שנה אני אסתכל על הפוסט שמתעד את הדברים הראשונים שעשיתי ב2007, אני אזכר שהמוסיקה הראשונה ששמעתי השנה היתה “ווריאציות גולדברג” מאת באך בביצוע של גלן גולד מ1981 (להתמוגג מהביצוע).
הדבר השני היה, כמובן, נגינה על הבס שלי, והדבר השלישי יהיה המשך הקריאה ב”לעולם לא עולם” של גיימן.
חוצמזה שאני מבלה עוד ערב בחברת עצמי.
כרגיל.
מי יודע. אולי בשנה הבאה..

סוף שנה

לפני שנה בזמן הזה בערך כתבתי את זה.
עזבתי עבודה אחרי הרבה שנים, ועשיתי את זה בטריקת דלת, למרות שכולם מסביב אמרו לי שזו טעות.
אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי ועדיין מרגיש.
בערב השנה שעברה הייתי אצל חבר וניגנו ביחד.
כתבתי על זה בבלוג.

ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.

אני עדיין רעב לאמונה, אבל לא במקום הפחד.
אני כבר לא מרגיש פחד מכלום.
לפני שנתיים (או שלוש?) בערב השנה החדשה ראיתי עם ל’ את הסרט “אמלי” שמיד הפך להיות האהוב עלי לפחות עד שראיתי את “כמעט מפורסמים”.
השנה אני בבית לבד, משחק משחקים (אני בשלב חמש במשימות הבסיסיות).
היתה שנה מעניינת.
לא מאוד יציבה משום בחינה.
עבודות, אהבות, מקומות מגורים, קשריםן ישנים שחודשו, קשרים ישנים שאבדו (גם באשמתי), סדרי עדיפויות חדשים, פחדים, באו והלכו כמו בקרוסלה.
מה שחשבתי שיהיה הכי רע, גיל שלושים, הגיע והעולם לא קרס.
להפך. אני שלו מאי-פעם.
למדתי לנשום עמוק ולהרגע.
אני לא רוצה לצאת בהצהרות מפוצצות, אבל אני חושב שכמעט סיימתי את גיל ההתבגרות:)
וכמיטב המסורת הפרטית שלי, אני נוהג לצטט בסוף השנה את העורבים הסופרים שכתבו בשיר ש”זה דצמבר ארוך, ויש סיבה להאמין שהשנה הזאת תהיה אולי טובה יותר מהאחרונה…”.
אני מניח שזה משהו שיהיה נכון תמיד.
ושיר לסיום השנה.
הקיור.
בא לי פתאום.
שיר שהוא דווקא מאוד אופטימי.
כי זה אף פעם לא מאוחר מדי להפרד מהעבר לשלום ולהתחיל להיות שמח.

it’s a perfect day for letting go
for setting fire to bridges
boats
and other dreary worlds you know
let’s get happy!
it’s a perfect day for making out
to wake up with a smile without a doubt
to burst grin giggle bliss skip jump and sing and shout
let’s get happy!

but it’s much to late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

it’s a perfect day for kiss and swell
for rip-zipping button-popping kiss and well…
there’s loads of other stuff can make you yell
let’s get happy!
it’s a perfect day for doing the unstuck
for dancing like you can’t hear the beat
and you don’t give a further thought
to things like feet
let’s get happy!

but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the beat is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye

it’s a perfect day for getting old
forgetting all your worries
life
and everything that makes you cry
let’s get happy!
it’s a perfect day for dreams come true
for thinking big
and doing anything you want to do
let’s get happy!

but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the dream is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye let’s get happy!

הפרצוף היפה שלך הולך לגיהנום (ושירים אחרים)

שתי מילים.
raw power.
שתי מילים, שמו של האלבום, שמגדירות במדויק את האלבום הזה שאין בו שניה של חסד לאוזניי המאזין.
הסטוג’ס תוקפים בכל החזיתות.
מרגע שהאלבום מתחיל להתנגן, מהשניה הראשונה, הגיטרה של ג’יימס וויליאמסון מתנפלת עליך עם הדיסטורשן הכי מלוכלך שאפשר, עם נגינת הסולואים מהמחורעות בהיסטוריה.
האחים רון וסקוט אשטון על הבס והתופים, יוצרים חטיבת קצב נטולת רחמים, פראית, שמרסקת אותך, מדביקה אותך לקיר ואז משליכה אותך מותש על הרצפה.
ואיגי פופ.
אחד הילדים הרעים האורגינלים של הרוק’נ’רול, אחד שבעגה האמריקאית מכונה זבל לבן, שגדל בשכונת קרוואנים.
שהמילה “גבולות” לא הופיעה במילון שלו.
לא בחיים, לא כשלקח סמים, לא בזיונים, ובטח שלא על הבמה, שם הוא נולד ומת מחדש בכל הופעה.
מושפע מ”מחתרת הקטיפה” (ג’ון קייל מ”מהמחתרת” גם הפיק את האלבום הבכורה של ההרכב, ועל החלק של לו ריד בעתידו של איגי אפשר לכתוב כמה וכמה פוסטים) והפרסונה הבימתית של ג’ים מוריסון, הצליח איגי להפוך לפרפומר שעליו נאמר שאין להקת פאנק שלא לקחה ממנו משהו, אם ביודעין ואם שלא.
והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.
כשהלהקה נכנסה לאולפן ההקלטות, היחסים בין חברי ההרכב היו רעועים.
וויליאמסון ואיגי מול האחים אשטון.
רון כבר עזב את הלהקה וחזר זמן קצר לפני תחילת ההקלטות, אבל הוזז מתפקידו כנגן גיטרה לעמדת הבסיסט.
הסטוג’ס, שלאחר האלבום הראשון הפכו להיות “איגי והסטוג’ס”, התפרקו אחרי האלבום הזה, בגלל הדברים שהזכרתי ובגלל הכשלון שלהם לפרוץ את גבולות העולם הצר שבו הם פעלו, לצד הרכבים פראיים לא פחות כמו הMC5, ואחרי 6 שנים ושלושה אלבומים שמעט אנשים ידעו להעריך את הבשורה הטמונה בהם בזמן אמת, החליטו לפרק את החבילה.
Raw power, זו המצבה של הלהקה, ואיזו מצבה מפוארת.
על העטיפה איגי נשען על עמוד מיקרופון, פלג גוף עליון חשוף עם מבט מרוחק בעיניים, כאילו השקט שלפני פרוץ הטירוף.
הכיתוב על האלבום בסגנון סרטי אימה של שנות החמישים.
תמונה פנימית של ארבעת החברים בלהקה, כולם עם לסתות מהודקות, ללא רמז לרגש כלשהו, מלבד אולי זעם, מבט מאיים בעיניים.
הם לא מנסים להראות מפחידים. הם פשוט כאלה.
שמות השירים מעוררים את אותו סוג פחד.
“לחפש ולהשמיד” התוקפני,

I’m a street walking cheetah with a heart full of napalm
I’m a runaway son of the nuclear A-bomb
I am a world’s forgotten boy
The one who searches and destroys
Honey gotta help me please
Somebody gotta save my soul
Baby detonate for me

“תני לי סכנה” (מהאהובים עלי),

Gimme danger little stranger
And I feel your disease
There’s nothing in my dreams
Just some ugly memories
Kiss me like the ocean breeze

penetration שטעון מיניות פרוורטית, עם הספק שירה, ספק לחישה והלחן המכשף,

Penetration
Penetrate me, penetrate me
I’m so fine so fine so fine
I get excited, I get excited
I’m alone, I’m so fine, pull a line

הבלוז הזועם ב”אני צריך מישהי”,

well i am your crazy driver.
honey i’m sure to steer you wrong.
i am dying in a story.
i’m only living to sing this song.
(just the same, baby…)

הלהקה, אם שכחתי להזכיר, התאחדה ב2003 (נדמה לי) בהרכב מעט חסר ויצאה לסיבוב הופעות ארוך ומאוד מצליח שעדיין נמשך.

היום יומולדת לפאבלו קאזאלס

ב29 בדצמבר 1876, נולד גדול הצ’לנים של המאה ה20.
אם לא הייתי ידוע לשמצה כמאבד דיסקים הייתי מעלה לרשת כמה קטעים שלו שאני אוהב במיוחד.
אני זוכר שכאשר קראתי את האוטוביוגרפיה “שמחות ותוגות; הרהורים לפאבלו קזאלס” שכתב ביחד עם אלברט קהאן, יכולתי להרגיש את האהבה הרבה שלו למוסיקה, את הרגשת הפליאה שלו לנוכח יופיה הרב.
ניגוד כמעט מוחלט לאוטוביוגרפיה הצוננת של דניאל בארנבוים שקראתי קצת לפני קאזלס.
כמה ציטוטים שמלמדים על האדם שמאחורי האגדה (לקחתי מהוויקיציטוט): 1) “כל דבר שהוא אנושי חשוב יותר מאהבתנו ליפה, למוזיקה, לציורים.” 2) “אתה יכול לעשות הרבה למען האנושות באמצעות המוזיקה, באמצעות כל דבר אצילי, אך גדולה מכל היא האהבה, האהבה לכל החיים האלה” 3) “המוזיקה הייתה לי אוקיינוס ששחיתי בו כמו דג קטן. המוזיקה הייתה בתוכי ובכל מה שעטף אותי; היא הייתה האוויר שנשמתי למן היום שבו עמדתי על רגליי והתחלתי ללכת”

כמה תמונות מתוך הספר שהזכרתי:

והפורטרט המפורסן שצילם יוסף קארש.

ומוסיקה:

שמישהו יבריש מעלי את קורי העכביש

ביחס לאחד שיש לו יומרות של אחד ש”מבין במוסיקה”, אני מודה שלמקרא סיכום השנה במוסף “7 לילות”, בעיקר גירדתי בראשי תוך כדי המהמום “מי?…מה?…מי אלה?”
אני חושב שעד לרגע זה לא שמעתי על נארלס בארקלי שכתב שיר פופ מושלם (על פי הכתבה).
לונג בלונדס, ניקולאי דונגר, קלאקסונס, ספאנק רוק, הרקונטרס, דה גוד דה בד אנד דה קווין, טי.וי און דה רדיו, הוט צ’יפ?
חושך.
לאאוטקאסט יצא אלבום? יחסית לצמד שהסתכסך ונפרד,הם די פעילים.
הופה, הנה שם שאני מכיר. ספארקלהורס. טוב לדעת שהם עדיין קיימים, וג’רוויס קוקר(pulp) הוציא אלבום? והפליימינג ליפס שאף פעם לא הצלחתי להחליט אם זו להקה אמיתית או פארודיה על משהו (רבאק, הם שחררו פעם אלבום שהגיע בארבעה דיסקים. על אחד מהם היתה רצועת התופים, השני הכיל גיטרה, שלישי בס, רביעי שירה, וכדי לשמוע שיר היה צריך לנגן את כל ארבע הדיסקים במקביל).
טום וייטס גם כאן ואני מודה על מזלי הטוב שמכל הסיכום הזה יש לפחות אחד חיוני מעולמי המוסיקלי.
בסוף סימנתי לי כמה שמות להתעניינות עתידית.
את לילי אלן שנשמעת לי כטיפוס מעניין, ואת ג’ני לואיס באלבום “ראביט פר דואט” שהפיק m. ward (וזה מה שמשך את תשומת ליבי)והמליצה עליו רונה קינן שבעצמה ראויה לכמה מילים טובות (אפילו שבשרת העיוור אוהבים אותה ועם מה שנהיה מהאתר הזה, מוסיקה שאוהבים שם מקוטלגת אצלי לרוב בקטגוריה שאני קורא לה קטגוריית dont-believe-the-hype, ).

*למרות הטון המיואש מעט, אני לא באמת מודאג, ואני בטח שלא מגדיר את הטעם והידע המוסיקלי שלי על פי סיכומי סוף שנה של מבקרי מוסיקה וזה שאני לא מכיר את רוב השמות לא באמת אומר כלום על כלום מלבד על חוסר התעניינות שלי באופנה. אולי.
יש המון מוסיקה טובה שם בחוץ ויש מספיק דרכים למצוא אותה גם בלי טובות מסיכומי סופשנה.

יאללה, סופשבוע מתחיל. הביאו את הרעש!

תוספת מאוחרת:
גם ניסו בחוקנ’רול כותב (הרבה יותר טוב ממני, אני חייב להודות) על סיכומי סוף השנה.
אחד המשפטים משך את תשומת הלב שלי במיוחד.
זה שדברים שיצאו השנה נשמעים כמו גרסא חיוורת של דברים שהוא מכיר מפעם (לא במילים אלה, אבל הבנתם).
האמת שזו תחושה שגם לי יש.
שמאוד קשה להפתיע אותי.
אחרי ששומעים את ג’וני מיטשל, או טורי איימוס, קשה למשל להתלהב מכל מיני נשים שהן סינגר\סונגרייטרס.
לרוב אני מעדיף שלא להשתמש בטיעון הזה.
כלומר, זה מרגיש כמו טרח זקן שצועק ש”זה נוער זה? זה בררה” ושאר טיעוני “בתקופתי הכל היה טוב יותר”.
אבל כן, יש לי לפעמים הרגשה כזו.
אין לי ספק שאם הייתי צעיר בכמה שנים והייתי שומע את cat power בפעם הראשונה, אולי הייתי מתלהב כמו שהתלהבתי מLiz phair לפני אי-אילו שנים.
היום אני מקסימום אמשוך בשלייקס ואהמהם “חביב”.

תוספת מאוחרת2:
מצד שמאל, קצת קשה לראות, יש עמוד חדש של בלוגים מוסיקליים שאני מבקר בהם.
הבעיה היא שאני קורא מעט מאוד בלוגים על מוסיקה, אז בינתיים זו רשימה קצרה.
אפשר לקפוץ לקסטה לרשימה מקיפה מעט יותר.

rough boy

יש להקות מסוימות שבארץ נוהגים ללעוג להן, או לחלופין, לא להתייחס יותר מדי ולא משנה עד כמה הלהקה מצליחה.
הדייר סטרייטס הם הדוגמא המיידית שעולה לי לראש כלהקה שאוהבים לזלזל בה.
זה מוזר כי אני יודע שפעם מאוד אהבו אותם בארץ, אבל האקלים איכשהו השתנה.
בכולופן, zz top היא עוד להקה שאולי לא לועגים לה, אבל קשה להגיד שיש לה בסיס מעריצים רחב בארץ.
כלומר, מתי פעם אחרונה שמעתם שיר שלהם ברדיו?
אני לא אגיד שאני מעריץ גדול שלהם, אבל אני בהחלט מסמפט את ההרכב והסאונד שלו.
זמזמתי את השיר הזה לעצמי, את השורה “Im a rough boy, Im a rough boy”, בעודי שב דואב וכואב מעוד יום במכרות הפחם.
זה השיר האהוב עלי משלהם, וגם הקליפ עצמו משובח.

אקדחים משרדיים

כמה אנשים מאוד משועממים בנו אתר שעוסק בתחביב שלהם.
התחביב הוא בניית כלי נשק מעזרים משרדיים.
כלומר, כולנו עשינו דברים כאלה, אבל אצל רובנו זה מסתכם בגומייה ועט.
לא יכולתי לתת לאתר הזה לחמוק, אפילו שזה בלוג על מוסיקה עכשיו.

וכדי שבכל זאת יישמר איזשהו רצף, מוגש בזאת שיר מפסקול הסרט “נשק קטלני”.
סטינג ואריק קלפטון.

דינוזאור אין דה האוס

קטגוריה חדשה בבלוג Hit&Run (שזה אומר שלא בא לי לכתוב הרבה, רק לשים קליפים וכל מיני)
ללהקה קוראים דינוזאור ג’וניור ופעם כל העולם ואחותו (במיוחד אם זו היתה אחות זגוגת מבט ש”אוהבת מוסיקה אלטרנטיבית”) אהבו לאהוב.
איכשהו, לי נדמה שהיום הלהקה נמחקה מהתודעה מלבד מתי מעט.
בזמנו הם זכו להייפ עצום (וכמובן ששייכו אותם ל”להקות סיאטל” למרות שהם היו מסיאטל כמו שאני מטורה-בורה).
feel the pain הוא אומנם אחלה שיר, אבל הקיק שלי הוא בעיקר הקליפ שלו שמראה איך באמת צריך לשחק גולף.
ולידעת המערצים, הלהקה התאחדה השנה בהרכב המקורי (ואז גנבו להם את רוב הציוד בסיבוב הופעות) ותוציא אלבום חדש.
קצת מזכיר לי ש”מאדנס” התאחדו לפני כמה שנים וביום שהם הכריזו על האיחוד מישהו גנב את תקליטי הזהב מחברת התקליטים שלהם.

“הרבה כשרון בשביל להקה אחת”

לא שזה מפתיע אבל גם את The Blasters הכרתי דרך המלצה של ה. רולינס.
בספר Get in the van הוא כותב ש”לדעתי, הבלאסטרס היו להקה גדולה שלא מספיק אנשים הכירו. ביל בייטמן הוא אחד המתופפים הטובים שיש, וכמובן, ישנם האחים אלווין. הרבה כשרון בשביל להקה אחת”.
הציטוט הזה מופיע גם בערך הוויקיפדיה של הלהקה.
אני חושב שאני מבין למה הבלאסטרס נשארו יחסית אלמוניים.
יש בהם משהו מאוד מיושן.
אני לא מדבר על זה שהסגנון שלהם הוא רוק’נ’רול במובן הכי אולד-סקולי שלו.
תעיפו מבט בעמוד הבית שלהם.
נדמה כאילו מישהו כפה עליהם הקמת דף בית.
כמעט ואי אפשר ללמוד עליהם כלום.
מקומות אחרים ברשת לא מנדבים יותר מידע.
הבלאסטרס לא משחקים את המשחק, זה בטוח.
אני חושב שזה הימור בטוח שלא תמצאו אותם במייספייס.
ובכל זאת, הם עדיין כאן.
למעשה, אחרי הפסקה ארוכה, הם חזרו להופיע לפני מספר שנים ושיחררו שני אלבומים בהופעות חיות ועכשיו הם הוציאו סוף סוף אלבום חדש (אלבום האולפן החמישי שלהם בכמעט שלושים שנות פעילות).
הבלאסטרס, למרות ההבדלים הסגנוניים, משוייכים במובן מסוים לסצנת ההארד-קור של לוס אנג’לס.
הם ניגנו באותם מועדונים כמו Black Flag, X, Gun Club, ורכשו להם מעריצים רבים מבין אותם להקות.
ללהקות כאלה קוראים “להקה של מוזיקאים”.
כלומר, מוזיקאים שזוכים להערכה מצד להקות אחרות, אבל לא אצל הקהל הרחב.
אני מניח שהם פשוט לא היו הרסניים מספיק כמו הGerms, או ג’פרי לי פירס מGun club, ולא הונהגו על ידי דמויות דומיננטיות גם גרג גין והנרי רולינס מBlack Flag.
הם היו להקה אחת עם הרבה כשרון וזה כנראה לא מספיק.
החדשות הטובות הן שההרכב עדיין כאן.
זה לא אותו הרכב ישן.
דייב אלווין עזב לפני הרבה שנים כדי לנסות כוחו כאמן סולו, וגם המתופף שרולינס כל-כך העריך כבר לא איתם.
אולי המזל של הבלאסטרס זה שהם מעולם לא היו להקת קאלט כמו הMisfits, ככה שהקיום שלהם היום לא טראומטי מדי.
מה שהם מציעים היום זה מה שהם הציעו מאז ומעולם.
עם אותה תספורת ואותה מוסיקה ואותה גישה שכבר אז, במועדוני הפאנק של לוס אנג’לס, נחשבה למיושנת ותמימה.
Good Old Time Rock n Roll