הגיע תורי להיות מתוייג באדיבות פישר והבלוט יחדיו, וגם הנוסטלגית המקסימה שהקדימה להזמין אותי לפני שאני הספקתי להזמין אותה (אבל רק בגלל שנפל לי השרת אתמול).
למען ההגינות אני אגיד שהבלוט ופישר כיוונו לסדקים, אך היות ששם זה מחשבים ופה זה אישי, אני אכתוב כאן.
למי שלא מכיר, מדובר משחק כזה שבו כל בלוגר מספר חמישה דברים שלא ידעתם עליו ואז מעביר הלאה (ול43574 הבלוגרים שלא העבירו אלי, אני יודע מי אתם!).
הבעיה כמובן שיש מעט דברים על עצמי שלא כתבתי עליהם במקום כלשהו.
ובכל זאת…

1. אני תמיד קורא כמה ספרים במקביל. לפעמים אני שוכח שאני קורא ספר מסוים ורק אחרי שנה, לפעמים, נזכר.
אני יכול להמשיך לקרוא מאותה נקודה שהפסקתי.

2. פעם גרתי בדירה שלא היה בה חשמל במקלחת והייתי מתקלח בעלטה מוחלטת.
אני והג’וקים.

3. השערות האפורות בצדעיים שלי מתחילות להתרבות.

4. הדבר הראשון שאני קורא בבוקר זה את מדור הספורט. זה החלק היחיד בעיתון שאני קורא.

5. אני כמעט בטוח שאת ארבעת הסעיפים האחרונים כבר כתבתי פעם במשחק דומה.

6. במקור, היו חמישה דברים אחרים. החלטתי לנסות לכתוב על סקס, מה שאני לא עושה בד”כ (או בכלל).
בינתיים ואחרי עיכוב בגל נפילת שרתים בחברת האיכסון שלי, היתה לי הזדמנות לחשוב על זה עוד קצת והחלטתי שאני עדיין לא מוכן לחלוק דברים מסוימים.

ואני מתייג את נוסטלגיה, ליהיא, MrM, והספרנית הדילטנטית למרות שברור לי שאחוזי ההיענות יהיו נמוכים.

ואם כבר הזכרתי את מארק פלינגטון.
הקריירה שלו לא מאוד ברורה לי.
מצד אחד, הוא ביים דברים מוערכים (למשל סרט תיעודי על אביו חולה האלצהיימר), מצד שני הוא ביים זבלונים הוליוודים נוסח “סכנה ברחוב ארלינגטון”.
אני מניח שזה בגלל שהוא מעולם לא הגיע לסטטוס של אחד שיכול לביים רק מה שהוא רוצה או שהוא היה חייב לביים סרטים מסוימים כדי שיהיה לו מימון לדברים אחרים.
אבל זו פוליטיקה הוליוודית ומה אני מבין.
אחד הדברים היותר מעניינים שלו הוא פרויקט בשם United states of Poetry.
ניסיון לשרטט את מצב האומה האמריקאית על פי שירי המשוררים שלה.
להבנתי, היה ייצוג לכל מדינה בארה”ב על ידי משורר אחר.
רובם משוררים חיים, חלקם כבר מתו (אלן גינזברג למשל או ג’ק קרואק ששיר שלו נקרא על ידי ג’וני דפ) וכמה זרים כמו לאונרד כהן (יליד קנדה) שקרא את Democracy, ווצלב מילוש הפולני (שנבחר אולי בגלל שהוא לימד בברקלי באותה תקופה).
ולו ריד אחד שמדבר על רומיאו ויוליה.
יש משוררת אחת בת יותר מ80 שנולדה במיסיסיפי ואחת בת 22 (דאז) מנברסקה שזה השיר הראשון שלה שהתפרסם ואולי גם האחרון.
כולם מדברים על אהבה ומין ומילים ופנים ועל אדמה וחלומות ותקוות ואמריקה והאנשים באמריקה.

שני קליפים בשביל להתניע את השבוע.
אני יודע שהבלוג מקבל צורה של קופי\פייסט והכי קל להדביק משהו מיוטיוב במקום להתאמץ, אבל זו רק תקופה כזאת וזה יעבור.
כתבתי באחת התגובות כאן שאני מביא קליפים עד שאני אסדר נגן אודיו לבלוג אבל בינתיים זה לא מצליח ואני מתחיל להתייאש.
ובכל מקרה, הפעם הקליפים מעניינים בפני עצמם.
הראשון הוא של הרכב בשם Cracker.
להקה שנוסדה על חורובותיה של להקת אייטיז מוערכת-אך-לא-מאוד-מצליחה בשם Camper van Beethoven שהיתה להקה מאוד שנונה בזמנו אך לא צלחה את מבחן הזמן.
פעם חשבתי שCracker הם מהלהקות “שלי” אבל ראיתי שהזכירו אותם פעם בעונג שבת, אז כנראה שהם לא רק שלי.
השיר והקליפ קצת מתאימים למצב הרוח הדי שפוף שלי כרגע.

והשיר השני כאן רק בגלל שיש שטענו שהפכתי לEmo מעט:)
sacred reich.
הפרט היותר מעניין לגבי הוידאו הזה הוא הבמאי מארק פלינגטון שמוכר בעיקר בזכות הקליפ שביים לשיר “ג’רמי” של פרל ג’אם.
בקליפ ההוא היו המון מילים (ויזואלית) וגם בשיר הזה ולמעשה גם בלא מעט עבודות אחרות של מארק פלינגטון כולל הקליפ שליהיא אוהבת.
הנה השיר.
זעם נעורים ניינטיזי משובח.

משווים אותה למיליון זמרות אחרות.
לשרה מקלכלן, וטורי איימוס (שכמוה, היא מבצעת קאברים למכביר), ולמהליה ג’קסון ורבות אחרות.
בכל אופן, אני מקשיב לה לאחרונה.
אין לי כל מיני תיאורים מפוארים כדי “למכור אותה”.
רק המוסיקה.
אני מניח שזו עוד אחת ממגירת הגילטי פלז’רס הידועה לשמצה שלי:)

הסיבה שאני אוהב את השיר הזה היא הלחן (או העיבוד, אם לדייק).
השיחה הזו בין הבס לגיטרה.
יש בקצב האיטי של השיר יש משהו קצת נוגה וקצת מהפנט.
והמילים…
“אני אפרוש זרועותי, אעמיד פנים שאני חופשי לנדוד.
אני אפלס דרכי דרך עוד יום בגיהנום”.
השיר הזה מדבר על להיות בודד גם כשאתה לא לבד.
אולי גם על כעס ועל להרגיש לכוד.
אני לא יודע.
ככל הקשור לפרל ג’אם, בעיני המילים שלהם תמיד אניגמטיות משהו.
זה לא בהכרח רע.
ככה כל אחד יכול למצוא לעצמו משהו לאהוב בכל שיר.
לעצום עיניים ולחשוב שזה אולי מדבר על מישהו כמוהו.

ובינתיים גיליתי שקיים ביצוע משותף בין אדי וודר לבין בן הארפר החביב עלי מאוד ומסתבר שהם שיתפו פעולה מספר פעמים (גם עם כל להקה).
אחלה ביצוע (רק כמה אדי מדבר עד שהוא מתחיל לשיר:)

Black Angel’s Death Song הם להקה שכנראה גם עוד 20 שנה אף אחד לא יגיד ש”איך פספסנו אותם”.
הם חבורה די מוכשרת, כל אחד בפני עצמו, אבל איכשהו, דברים לא התחברו להם וכל אחד המשיך לדרכו.
זה בערך מה שיש לי להגיד (כרגע) על הלהקה.
ובכל זאת, איכשהו יש להם שיר אחד שהפך להיות פייבוריט שלי.
השיר נקרא “למה לכתוב שירים”.
אני לא אגדיר את עצמי כאדם מדוכדך, גם אם זה לפעמים מצטייר ככה.
ככל הקשור לחיים שמעבר לוירטואליה, אני יחסית אדם אופטימי.
אבל יש ימים כאלה.
מזה זמן מה אני סובל מבעיית שמיעה מסוימת שבא והולכת.
לא ברור לי על מה ולמה.
עכשיו זה כבר יותר משבוע שהשמיעה באוזן ימין שלי עמומה (מחר אני אקבע תור לרופא).
אם יש דבר אחד שמצליח להוריד את מצב הרוח שלי לתחתית, זה בעיות רפואיות.
זה מה שמביא אותי למחשבות של “מה הטעם בכלל”, על המוסיקה שלי, ועל הכתיבה, ועל הקריאה ועל העולם כולו.
מוזר, אבל ככה זה. אצלי.
וכאן השיר הזה מדבר אלי.
למה לכתוב שירים, למה לעשות משהו בכלל.

[כתבתי את זה פעם במקום אחר. אבל איכשהו דברים חוזרים על עצמם ובדיוק הזכרתי את החיבה שלי לחדי קרן באיזשהו בלוג. הדמויות לקוחות מהמחזה “ביבר הזכוכית” של טנסי וויליאמס. לורה היא אחת הדמויות האהובות עלי בספרות. אולי פעם אני אספר למה. אולי תנחשו.]
ללורה יש אמא בשם אמנדה שחולמת על ימי צעירותה בעת שהיתה יפהפיה דרומית מחוזרת.
היא חולמת על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אם היתה מתחתנת עם אחד ממחזריה ולא עם האיש אותו בחרה.
טום, אחיה של לורה, חולם לברוח למקום אחר, לחיים אחרים, אבל לא מעז.
הוא רוצה לברוח בגלל אימו אבל נשאר בגלל אחותו.
לורה היא נערה חסרת בטחון שעוסקת באיסוף של חיות זכוכית.
לורה סובלת מנכות מסוימת, צליעה, והיא תולה בה את האשמה לבעיותיה.
היא מספרת לג’ים, חברו של טום שבא לארוחת ערב, שהיא עזבה את בית הספר מכיוון שהיה לה מעין “גשר” , מתקן ברזל על הרגל שהשמיע הלמה כבדה כשעלתה במדרגות.
והיא? היא היתה בטוחה שכל צעד שהיא עושה במעלה המדרגות בדרך לשיעור נשמע בכל רחבי בית הספר, אז היא עזבה.
היא מראה לג’ים את אוסף חיות הזכוכית שלה.
היא אומרת שהחד-קרן בטח מרגיש קצת מוזר כי הוא שונה מכל שאר החיות בביבר.
הוא לבד.
הוא שונה.
בדיוק כמוה.
היא משתמשת במילה “Freakish” כדי לתאר אותו.
בדיוק כפי שהיא מרגישה.
היא מניחה את חד הקרן על שולחן שונה משאר החיות כדי שיהיה לו נוף אחר.
ג’ים משכנע את לורה לרקוד.
הוא אומר לה שהיא יפה, הוא מנשק אותה בעדינות.
תוך כדי ריקוד הם פוגעים בשולחן שעליו מונח חד הקרן שנופל ונשברת לו הקרן.
ג’ים מתנצל אבל לורה אומרת לו שזה בסדר.
“עכשיו הוא כמו כולם” היא אומרת.
היא תעמיד פנים שהוא עבר ניתוח להסרת הקרן כדי שירגיש פחות שונה.
לפני שהוא עוזב היא נותנת לו את חד הקרן, שעכשיו נראה כמו הסוסים האחרים בביבר הזכוכית, למזכרת.
להסתכל עליהם ולראות אותנו.
חולמים אבל לא מעיזים להגיד את זה בקול, פוחדים אבל לא מודים בזה אפילו בפני עצמם.
מיוסרים ברגשי אשם, כבולים במחויבות שלא הם ביקשו תמיד ביחד ותמיד לבד עם עצמם.
אלו הן הדמויות של טנסי וויליאמס שכותב את הקיום האנושי האומלל ועושה את זה עם שנאה וחמלה בו זמנית בצורה בלתי נתפסת כמעט.
שנים חלמתי להיות זה שיציל את לורה.
בינתיים גיליתי שאני צריך מישהי שתציל אותי מעצמי.
אבל זה לפעם אחרת.
המלצה שלי:לחפש את הסרט, “ביבר הזכוכית”, שביים פול ניומן על פי המחזה בכיכובה של אשתו, ג’ואן וודוורד, ועם קרן אלן כלורה וג’ון מלקוביץ’ הצעיר דאז כטום.

מייקל ברקר הוא נגן סקסופון שהתפרסם בין השאר, בזכות העבודה שלו עם ג’וני מיטשל, פט מת’יני ו ג’אקו פסטוריוס, כולם ביחד וכל אחד לחוד, כמו גם אחרים (פול סיימון, ארט גארפונקל, סטילי דן, קרול קינג, יוקו אונו ואגדות ג’אז כמו בילי קובהאם, הוראס סילבר צ’רלס מינגוס ועוד מאות אמנים אחרים).
אני לא אתיימר ואגיד שיש לי הכרות מעמיקה עם המוסיקה שלו, במיוחד כשמסתכלים על ההספק שלו.
אבל אני מכיר חלק קטן, במיוחד מהעבודה שלו עם ג’אקו פסטוריוס וההופעה Shadows and light של ג’וני מיטשל, וזה מספיק כדי לרצות ולחלוק לו כבוד אחרון.
הוא נפטר לפני כשבוע מלוקמיה.
הנה משהו משלו בהרכב שכלל גם את אחיו ראנדי בחצוצרה (לשעבר מלהקת “דם יזע ודמעות” ומוסיקאי מאוד נחשב בפני עצמו) ומייק סטרן (עוד בוגר ג’אקו) על הגיטרה.
קטע עליז למדי, אבל למה לא?

נ.ב.
הבלוג עדיין בחופשת מציאות.

אם יש משהו שאני אוהב אפילו יותר מכל מיני טקסים קטנים ומחוות סמליות, זה להצהיר הצהרות שברור שאני לא אעמוד בהן.
למשל על הפסקה לזמן מה מהכתיבה בבלוגים ומהרשת בכלל.
“חופשת מציאות” בלינגו הפרטי שלי.
נגיד חודש?

“תמשיך לחלום ילד, כי כשאתה מפסיק לחלום, זה הזמן למות”.