“ממלכתם של המחוננים תמיד נדמתה כמועדון סגור. האמונה הרווחת היא ש”לחלק יש את זה, לחלק אין”.
מה שמתשמע מההצהרה הזאת הוא ש”לרובנו אין את זה”.
הררך שבה מוסיקה (ואני חושד שנושאים רבים אחרים) נלמדת מסורתית, מכוונת כלפי אלה ש”יש להם את זה”.
רק תלמידים מחוננים או מתקדמים מצליחים לרכוש את שפת המוסיקה בדרך שבה היא נלמדת לרוב.
אולי שני אחוזים מאלה שלומדים מוסיקה, מצליחים לתפוס משהו בכלל.
רוב רובם של האחרים נאבקים באלמטים שונים של נגינה או אילתור וכתוצאה מכך, לא הופכים לאמנים מופיעים.
רוב האנשים נופלים בצידי הדרך.
נדמה כאילו לא הוקדשה מספיק מחשבה לעניין הזה, ואנחנו פשוט מקבלים את העניין שלחלקנו יש את זה ולחלקנו אין.
אני מאמין שאם אתה יכול לדבר, אתה יכול לנגן.”
מתוך הספר:
Kenny Wenner – Effortless Mastery: Liberating the Master Musician Within

“איפה אתה, מזמן לא דיברנו”, מייל שנשלח בשעת בוקר מוקדמת.
די חריג עבורך, שלא מבלה יותר מדי ליד המחשב אלא אם כן את חייבת.
בערב התקשרתי ושאלתי אם את חושבת עלי כל כך מוקדם בכל יום.
אמרת שנעלמתי ולמה לא התקשרתי.
“כי את לא כזו חשובה לי” חשבתי ואמרתי משהו אחר, מתחמק.
והמחשבה הזו כמעט נכונה. לפחות בימים האלה.

ברוכים הבאים לוורדפרס בעברית! זה הפוסט הראשון; אפשר למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב!

אודות

“אני צריכה שתתמוך בי בזה, אני צריכה את זה”.
כמו בכל הפעמים האחרות.
חייבת לשמוע שאת צודקת ואת עושה את הדבר הנכון.
משקיעה אלפי שקלים שאין לך במשהו שאת לא צריכה.
בלרדוף אחרי החלום הנוכחי.
רק לפני שלושה חודשים היית בטוחה שאת רוצה להיות משהו אחר וכבר שכחת מזה.
את אומרת שאת צריכה את הדברים האלה בשביל הנשמה.
את המסעדות סושי שלך, ואת הקניות, הנעליים, הבגדים, החופש מהעבודה.
ואחר כך את רצה לאנשים, לסבתא, לאבא ואמא שאת אוהבת כל כך להאשים בכל הבעיות שלך, שיתנו לך כסף.
לא שזה יעזור להם לקבל ממך קצת הערכה לשם שינוי במקום מנות הבוז הרגילות.
חס וחלילה שמישהו יגיד לך פעם שאת טועה.
שאולי מנצלים אותך.
ניסיתי להגיד את זה, בעדינות, ואת הסתכלת עלי על סף דמעות, אלה שבאות לך בקלות רבה כל כך,אומרת שאת צריכה שאני אתמוך בך.
חשבתי על הפעם ההיא שדיברנו בטלפון, ואמרתי משהו שלא אהבת, התפרצת עלי ואמרת ש”כן, אני ילדה בגוף של אישה, ואם לא הבנת את זה אולי לא כדאי שנהיה ביחד” וניתקת.

אני כל כך אוהב את המילים האלה של ג’ון קייל.
“לא מנצחים ולא מפסידים.
אין הרבה בחירה,
בין מה שנכון למה שלא.
אין מה להפסיד ואין מה להרוויח,
ועדיין, הדברים הם לא אותו הדבר,
ביני לבינך.”
בסופו של דבר אנחנו נפגשים.
ערב יום שישי.
את באה לפינת העולם הקטנה שלי, בעיירה המנומנמת שעל הר.
אני שונא את עצמי כי נכנעתי שוב.
חשבתי שכבר נגמר, אבל אני שוב נשאב למלכודת שלך, אחרי כל החודשים האלה.
ועכשיו יתחילו משחקי השליטה.
הציפיה שאני תמיד אהיה כאן כשאת רוצה אותי.
ואת כמעט אף פעם לא שם כשאני צריך אותך.
גורמת לי להרגיש כל כך ריק.
אף פעם לא רציתי ממך כלום.
את נותנת מעט ואחרי זה מאשימה שאני לוקח ממך כל כך הרבה.

שתיקה יכולה להגיד הרבה. אבל מילים הן מילים ואי אפשר להגיד “אני אוהב אותך” בשתיקה וגם אם אפשר, איכשהו, בטח שאי אפשר לעשות את זה בטלפון.
סיפרת לי שפגשת מישהו בעבודה שעד אז הכרת רק מהשיחות בטלפון.
הוא לא הפסיק להסתכל עליך ובסוף אותה ישיבה ניגש אליך ואמר לך שאת נראית כמו נסיכה.
“הוא צודק” רציתי להגיד לך.
לא הצלחתי.
כמו אלף המילים האחרות שלא הצלחתי להגיד לך.
שאני אוהב אותך, ומתגעגע לגוף שלך, ולדרך שאת מסתכלת עלי עם העיניים הכחולות המדהימות שלך.
יותר מכל דבר אחר, אני לא מצליח לשכוח את העיניים שלך.
בסוף שאלת מתי ניפגש סוף סוף ואני שתקתי אפילו יותר, מרגיש כמו האיש הרע.

חברה סיפרה לי עכשיו שהיא מתחילה לחפש עבודה חדשה, אחרי שנים במקום מסוים.
נזכרתי בכל ראיונות העבודה שהייתי בהן בשנת המובטלות שלי.
שאלות על למה עזבתי את מקום העבודה הקודם.
אני מתעב את השאלות האלו.
ההרגשה כאילו זה לא בסדר שנמאס לי ואני רוצה לשנות.
שאיך יכול להיות שוויתרתי על השמיכה הכלכלית הנעימה בשביל קצת שלווה נפשית ואיזה חטא איום זה לרצות ולגדול כאדם.

תכף נדבר בטלפון אחרי נתק של כמה חודשים.
התקשרת ולא עניתי.
עכשיו את בממתינה.
ניסיתי פעמיים.
“אני אוהב אותך” זו התחלה הולמת לשיחה?
את תגידי שלא התכוונת לפגוע בי ואני אגיד שלא התכוונתי לפגוע בך.
כמה מוזר זה שאיכשהו אנחנו מצליחים לפגוע גם בלי להתכוון ולעשות את זה כל כך טוב.
אנחנו לא מקוריים במיוחד בקטע הזה, היו מיליונים לפנינו, אבל זה לא מפחית כלום מכמה רע שזה מרגיש.