הייתי מספר לכם על הבלוג הזה, אבל הכי טוב זה שתכנסו לראות לבד.
קישור.
יש לא מעט בלוגיי הורדות ברשת.
זה אחד מהם. כאן גם מעניין לקרוא.
שימו לב לדבר הבא.
ריאן אדאמס (לא בריאן)
עושה את הבקסטריט בויז.
תשמעו בעצמכם.

ימים משונים עוברים עלי.
אני מרגיש שסוף סוף סיימתי להרכיב את הפאזל שלי.
אני יודע מה אני רוצה.
יש לי את המוסיקה, ויש לי את המילים. הכל אצלי בראש.
זו הבעיה בעצם. שזה רק אצלי בראש.
אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל ככה זה.
אני לא מצליח לגרום לזה לקבל קיום בעולם הממשי.
לקבל צורה ונפח.
במעבר בין המימדים, משהו הולך לאיבוד.
משהו עוצר אותי ואני מרגיש מתוסכל.
אני מרגיש צורך להקשיב למוסיקה כועסת ולהתפוצץ.
ולוותר.
אבל לא.
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה.
אני הקברניט של הכאב שלי.

יש שיר אחד של מרק סטרנד שמתאר בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.

שיר האחד\מרק סטרנד

אני מעדיף לשבת כל היום
כמו שק על כיסא
ולשכב כל הלילה
כמו אבן במיטתי.

כשאוכל מגיע
אני פותח את הפה.
כשהשינה מגיעה
אני עוצם את עיני.

גופי שר
רק שיר אחד;
הרוח הופכת
אפורה בזרועותי.

פרחים מלבלים.
פרחי מתים.
יותר זה פחות.
אני משתוקק ליותר.

הנרי רולינס מספר:
“סאן פרנסיסקו, קליפורניה.
הגענו למועדון ואני הלכתי לחדר ההלבשה כדי לישון קצת לפני בדיקת הסאונד.
שמעתי שיר של המיספיטס מתגנב מהמועדון למעלה.
הנחתי שמישהו מנגן קלטת שלהם דרך מערכת ההגברה.
השיר הסתיים ושמעתי מישהו מכוון גיטרה.
בסדר, כנראה שאיזו להקה ניגנה שיר של המיספיטס בבדיקת הסאונד שלה.
הלהקה התחילה לנגן עוד שיר של המיספיטס ואז עוד אחד.
עליתי למעלה לראות מי זו הלהקה שכל כך אוהבת לנגן קאברים של המיספיטס.
עברתי דרך הדלת והבטתי לבמה.
אלה היו המיספיטס.
הכרתי רק אדם אחד שאי פעם ראה אותם מופיעים בגלל שהם היו מופיעים רק בהאלווין.
זיהיתי את גלן דאנזיג מיד.
זה היה מדהים לשמוע אותם בהופעה חיה אחרי שנים של האזנה אינסופית לסינגלים.
הם ניגשו לקדמת הבמה ולחצו את ידי.
הם היו ממש מגניבים.
הם שאלו איזה שיר אני רוצה לשמוע ואמרתי Horror buisness והם ניגנו את השיר”.

נזכרתי בסיפור הזה כשתוך כדי שיטוט בטיוב גיליתי קאבר שהמיספיטס עושים לבלאק פלאג, לשיר Rise above ולא סתם, אלא מארחים את ג’ון בראנון מnegative approach, שכמו רבות מחברותיה לסצנה, לא רשמה שום סוג של הצלחה, אך השיגה סטטוס כמעט פולחני עם השנים.
העפתי מבט בתגובות ומישהו טוען שהבחור עם כובע בוקרים שמסתובב שם הוא אחד מNecros, ועל פי האגדה, negative approach הוקמה לאחר שג’ון בראנון צפה בהופעה של בלק פלאג והNecros.

בספר שקראתי עכשיו קרו המון דברים.
אחד מהם היה הגיבור שמאבד את אהובתו.
מאבד זו בעצם לא מילה מדויקת אני חושב.
היא עוברת עיר לעבודה אחרת וכנראה לגבר אחר וסתם ככה, Out of the blue, זה נגמר ופתאום נהייתי מאוד עצוב.
כל השישישבת היו שתיקות מתוחות ביננו, של שניים שרוצים להגיד משהו אבל לא יודעים איך, או מקווים שהשני יהיה אמיץ מספיק.
אחרי הסקס הכי טוב שהיה לנו שכבנו במיטה שלך ואני אמרתי שאני חושב שזה לא יעבוד ביננו ואת הסכמת וככה זה נגמר.
פשוט.
לא הרגשתי כלום.
במבט לאחור, רוב הזמן לא הרגשתי כלום.
רק הבלחות קטנות של אופטימיות ששכנעתי עצמי להאמין בהן.
אולי כי נכנסתי לזה בלי באמת להתגבר על מערכת היחסים הקודמת שהיתה מעט סוערת (אם להתנסח בעדינות) וכל הזמן השוותי בינך לבינה.
איך היא היתה כל-כך מצחיקה עם הומור הרבה יותר שחור משלי ואיך התחלקנו באוכל במסעדות, ואיתך אי אפשר כי את צמחונית ולפעמים יכולנו שלא לדבר כמה ימים כי בא לנו ושנינו היינו צריכים מרחק, מה שלא יכול לקרות איתך, כי אם אני לא רוצה לדבר הרבה זמן או אומר לך שיש לי דברים לעשות את ישר נעלבת.
ואנחנו עדיין חדברים מדי יום כאילו לא קרה כלום בשישישבת האחרון ואני לא מרגיש כלום.
לפחות לא עד שקראתי על הבחור הזה שחברה שלו עזבה אותו פתאום, דווקא כשנראה שהכל הולך לכיוון הנכון.

מחר הוא יום האדג’ הלאומי.
Read all about it

“אתה לא מראה אהבה במילים, אבל אני רואה בעיניים שלך שאתה אוהב אותי”.
זו כבר השלישית שאומרת לי משהו כזה.
על זה שאת האהבה שלי רואים רק בעיניים ולא בדברים אחרים.
להגיד “אני אוהב אותך” זה המשפט שהכי קשה לי להגיד.
אני לא יכול לנשום כשאני מנסה להגיד אותו.
פעם זה לא היה ככה.
אבל פעם גם לא התכוונתי כשהייתי אומר ואולי זאת הבעיה.
כי אחרי שאני אומר את זה, אני כבר לא יכול להתחבא.

טלפון מוקדם בבוקר.
“מה אתה אוהב בי”.
לא שאלה בטון מתפנק אלא בטון של חוסר בטחון.
כאילו אני לא עושה את העבודה.
לגרום לה להרגיש הכי נאהבת בעולם.
וגם בי כבר יש ספקות.
שאולי נכנסתי מהר מדי לקשר בלי שהדים מהקשר הקודם עדיין מהדהדים.

אני יכול להתרגל לזה.
לשבת בסלון שלך, מחובקים.
להיות מאושר, לצחוק, לקוות לטוב.
יכול להיות שזה לא נורא כמו שדמיינתי? האושר?

מתוצרת kent armstrong.
עבור הג’אז בס המקסיקנית בניסיון לשפר קצת את הצליל שלה.
התכנון היה להזמין שני פיק-אפים מתוצרת ברטוליני, ולמרות שאני יכול (איכשהו) לספוג את זה מבחינה כלכלית, אבל בסופו של דב החלטתי שלהזמין את הפיק-אפים המאוד יקרים מארה”ב (מצאתי חנות גיטרות שהבעלים היה מוכן להזמין אותם עבורי) בשביל פנדר מקסיקנית, זה סיכון גדול מדי.
לרוב, פנדר מקסיקניות הן גיטרות בס באיכות לא רעה.
הנקודה החלשה שלהן היא האלקטרוניקה ולכן בעצם אני מחליף את הפיק-אפים.
דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שקשה לדעת מה איכות העץ ובמקרה כזה, לא יעזור הפיק-אפ הכי טוב בעולם.
להערכתי הבס שלי היא מהטובות וסך הכל אני מאוד מרוצה ממנה (ביחס למקסיקנית כמובן).
אני מקווה שהשדרוג הזה יתן לה איזשהו boost באיכות בכל זאת.

בפעם הבאה שאני מאוד (מאוד) עייף, גם אם האשה החדשה בחיים שלי מאוד רוצה לדבר בטלפון לפני השינה, להשתדל שלא לקרוא לה בשמות שלוש החברות האחרונות שלי תוך כדי שיחה.
זה מעצבן אותה.