שוב, הבחורה כי פחות מתאימה, בזמן הכי פחות נכון.
אני יודע שהיא רוצה אותי. היא משדרת לי את זה כל הזמן.מחפשת את חברתי בתוך החבורה הזאת שלנו, כשאני נמצא בצד והיא מצטרפת אלי, מקפידה להגיד לי כמה אני חמוד כשאני עזור לה בכל מיני דברים, כשאני מלווה אותה בסוף היום. שולחת לי הודעות ש”חבל שאתה לא פה, לא כיף כאן בלעדיך” כשאני ביום חופש.
אבל היא בת 20 וקצת. בקושי חודש מחוץ לצבא.
אני בן 32. הבדל של שמיים וארץ מבחינתי. היא רק מתחילה את החיים שלה, אני כבר עברתי מספיק בשביל גלגול או שניים.
אני לא מסוגל להיות האיש שהיא צריכה. מישהו לגדול איתו. אני אעשה לה רק רע והיא עדיין לא מנוסה מספיק כדי לזהות את זה בגברים.
נשים כפולות ממנה בגיל לא יודעות לזהות את זה לפעמים, או שלא מסוגלות להתנגד, אבל היא בהחלט לא יודעת על גברים מסוגי, שהורסים את עצמם בכל יום מחדש ולפעמים גם את האשה שאוהבת אותם.
והיא רוצה אותי ואני רוצה אותה. אבל אסור שזה יקרה.
ארכיון הקטגוריה: Uncategorized
נטשה
בפעם הראשונה ששמעתי על נטשה שניידר זה היה ב”ג’אנק” החיפאי (ז”ל).
דיברתי עם המוכרת על אלבום הבכורה של כריס קורנל ואיכשהו הגענו לזה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר את
Eleven, הלהקה שחבריה הפיקו וליוו את Uphoria morning.
אמרתי שלא והיא הציגה לי שני דיסקים.
שאלתי מה ההבדל והיא הרימה דיסק אחד ואמרה “בזה נטשה שניידר בלונדינית, ובשני היא בשיער שחור.”
לקחתי את Avantgardedog כי השם נשא חן בעיני ומאז לא הפסקתי להקשיב.
לEleven עצמה יש היסטוריה שסבוכה בסיפור של הצ’ילי פפרז, עוד הרכב שאני מחבב במיוחד.
שניים ממייסדי Eleven, ג’ק איירונס ואלן ג’והאנס הקימו הרכב בשם Anthym שכלל גם את הלל
סלובאק ומייקל בלזארי (Flea) כשאיירונס, סלובאק וFlea משתתפים במקביל גם בצ’ילי פפרז.
אחר כך סלובאק ואיירונס עזבו את הפפרז כדי להתרכז בלהקה שבינתיים שינתה את שמה לWhat is this
ואחר כך חזרו לפפרז ואז כשהלל סלובאק מת, ג’ק איירונס הקים את הלהקה מחדש ובסופו של דבר ביחד עם
שניידר וג’והאנס הם הפכו לשלישייה שנקראת Eleven.
מלבד הלהקה הזו, שניידר ואלן ג’והאנס השתתפו גם באחד מגלגוליה של Queens of the
stone age ועבדו כאמור עם כריס קורנל ועוד ועוד ועוד.
אני יכול להמשיך ולפרט הרכבים וקשרים ופריטי טרוויה איזוטרים הקשורים נטשה שניידר ולספר כמה היא היתה
מוכשרת, וכמה היא השפיעה על כל מי שסביבה, אבל אני בעיקר רוצה לספר שכבר יומיים, מאז ששמעתי על פטירתה, יושבת לי איזו אבן על הלב.
הרבה זמן עבר מאז הרגשתי איזו עצבות על מוסיקאי שהלך.
אני חושב שאליוט סמית היה האחרון שמותו באמת עשה לי רע.
ישנם אומנים שאני אוהב אבל כשהם מקליטים משהו רע אני מתייחס אליו ככזה.
יש אנשים כאלה שהמוסיקה שלהם עושה לי טוב בגלל המוסיקה עצמה וזה לא קשור למה שהם שרים עליו או לאיזה סולו גיטרה כזה או אחר ואהבה שלי אליהם היא ללא תנאים ולא משנה מה הם עושים, אני מרגיש את הקסם הזה שבגללו אני כל כך אוהב מוסיקה.
נטשה שניידר בהחלט היתה אחת מאלו.
מהחברים האמיתיים, היחידים שלי.
יהי זכרה ברוך.
http://natashashneider.org/
דיברתי עם המוכרת על אלבום הבכורה של כריס קורנל ואיכשהו הגענו לזה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר את
Eleven, הלהקה שחבריה הפיקו וליוו את Uphoria morning.
אמרתי שלא והיא הציגה לי שני דיסקים.
שאלתי מה ההבדל והיא הרימה דיסק אחד ואמרה “בזה נטשה שניידר בלונדינית, ובשני היא בשיער שחור.”
לקחתי את Avantgardedog כי השם נשא חן בעיני ומאז לא הפסקתי להקשיב.
לEleven עצמה יש היסטוריה שסבוכה בסיפור של הצ’ילי פפרז, עוד הרכב שאני מחבב במיוחד.
שניים ממייסדי Eleven, ג’ק איירונס ואלן ג’והאנס הקימו הרכב בשם Anthym שכלל גם את הלל
סלובאק ומייקל בלזארי (Flea) כשאיירונס, סלובאק וFlea משתתפים במקביל גם בצ’ילי פפרז.
אחר כך סלובאק ואיירונס עזבו את הפפרז כדי להתרכז בלהקה שבינתיים שינתה את שמה לWhat is this
ואחר כך חזרו לפפרז ואז כשהלל סלובאק מת, ג’ק איירונס הקים את הלהקה מחדש ובסופו של דבר ביחד עם
שניידר וג’והאנס הם הפכו לשלישייה שנקראת Eleven.
מלבד הלהקה הזו, שניידר ואלן ג’והאנס השתתפו גם באחד מגלגוליה של Queens of the
stone age ועבדו כאמור עם כריס קורנל ועוד ועוד ועוד.
אני יכול להמשיך ולפרט הרכבים וקשרים ופריטי טרוויה איזוטרים הקשורים נטשה שניידר ולספר כמה היא היתה
מוכשרת, וכמה היא השפיעה על כל מי שסביבה, אבל אני בעיקר רוצה לספר שכבר יומיים, מאז ששמעתי על פטירתה, יושבת לי איזו אבן על הלב.
הרבה זמן עבר מאז הרגשתי איזו עצבות על מוסיקאי שהלך.
אני חושב שאליוט סמית היה האחרון שמותו באמת עשה לי רע.
ישנם אומנים שאני אוהב אבל כשהם מקליטים משהו רע אני מתייחס אליו ככזה.
יש אנשים כאלה שהמוסיקה שלהם עושה לי טוב בגלל המוסיקה עצמה וזה לא קשור למה שהם שרים עליו או לאיזה סולו גיטרה כזה או אחר ואהבה שלי אליהם היא ללא תנאים ולא משנה מה הם עושים, אני מרגיש את הקסם הזה שבגללו אני כל כך אוהב מוסיקה.
נטשה שניידר בהחלט היתה אחת מאלו.
מהחברים האמיתיים, היחידים שלי.
יהי זכרה ברוך.
http://natashashneider.org/
פה יקום בלוג
בקרוב.
מצב רוח להרס עצמי
אני משתעשע במחשבה להראות את הבלוג הזה למושאות הכתיבה שלו.
לא לכולן. רק כאלה שזה לא יכול להרוס. אלו שנשארתי איתן בקשר ידידות (ואלו הן הרוב).
עכשיו כשזה כבר לא כך כך טרי, אני חושב שאולי יעניין אותן לדעת.
מצד שני, אני תמיד חוזר לאותן נשים, לאותן טעויות, ואז מה? אני אצטרך מקום סודי חדש.
סדר הדברים הטבעי
לבד. לבד. לבד.
עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן ועבר זמן, לא פחות ולא יותר אלא בדיוק אותו פרק זמן מאז שהיה מה לכתוב.
אחרי תקופה סוערת ועמוסה מכל טוב ורע מהסוג הרומנטי, פתאום אני חוזר לנקודת ההתחלה הטבעית שלי.
בית, עבודה, בית, עבודה. לישון לבד, ללכת לעבודה,ללכת לישון לבד.
אני דפוק כי טוב לי ככה?
בלי דרמות, בלי אנשים אחרים. רק אני ואנוכי בעולם קטן מוגן.
ארבע קירות של חלומות בהקיץ, פנטזיות על עושר ותהילה ויצירה והתחלות חדשות שלא יבואו לעולם.
שיחה שאולי תתתרחש
זה לא יכול לקרות ביננו כי אנחנו מכירים טוב מדי.
לטוב ולרע.
שום קסם ושום מסתורין לא יהיה והרי זה כל העניין בהתחלה של משהו חדש.
מת הדכאון
No depression הוא מגזין תרבות אלט.קאנטרי ואמריקנה שהודיע על סגירת הבאסטה.
מאמר לדוגמא.
תיאור הופעה של מארק לאניגהאן מ1995 שזה די תחילת הדרך שלו כאמן סולו וקצת יותר למטה יש גם קטע מעולה על ג’וני קאש.
So long, marion
סולוויג דומרטן, הלוא היא מריון, לוליינית הקרקס העצובה מהסרט “מלאכים בשמי ברלין” (שבמקרה השנה מציין 20 שנה ליציאתו לאקרנים) נפטרה.
זה קרה לפני שלושה חודשים.
קצת עצוב לי בגלל זה.
ראיתי וניתחתי כל פריים בסרט הזה פעמים רבות, בימים שעוד התעניינתי בקולנוע ורציתי להיות המלאך שמלווה ומתאהב בה כל כך שהוא מוותר על חיי הנצח עבורה.
בכלל רציתי לראות את הסרט בגלל ניק קייב, מהיוצרים הנערצים עלי בנעורי (ובמידה רבה עדיין) שידעתי שלוקח חלק בסרט, אבל אז היתה מריון, וברונו גאנץ והבימוי של וים ונדרס שלאחריו ראיתי כל סרט שלו שרק יכולתי (עד סיפורי ליסבון. לא כולל. אחר כך איבדתי עניין)
וזהו.
sad but true
בריאן פושהאם שיחרר השנה(?) וידאו קליפ מבריק שהביע את אי שביעות רצונו
מכל מיני להקות מטאל שמנגנות “לפי מספרים”.
בתחילת הוידאו הוא צופה בטלוויזיה באיזו להקה שעל פי מראה קשה לסווג אותה. ברקע מתנגן לו שיר מטאל רצחני וגיטרה אקוסטית מופיעה על המסך בידי אחד מחברי הלהקה, היכן שלרוב צפויה להופיעה גיטרת רוק וזה בא כדי להראות את הניגוד בין הדימוי של להקות מטאל בימינו, מיוחצנות, לבושות היטב, שופעות כסף ונטולות זיעה לחלוטין, לבין מה שהן מתימרות לעשות ולייצג.
הסצנה הזו מהקליפ עברה לי בראש כשראיתי באתר של מטאליקה את התמונה הבאה שלקוחה מאיזשהו קונצרט שקיימו לאחרונה למען איזשהו בית ספר שבוודאי קרה בו משהו נורא.
הדבר היחיד שקלטתי זה שאת הקונצרט ארגנו פגי יאנג ובעלה ניל, והתארח בו גם איזשהו בחורצ’יק עם ביצי אש גדולים, בשם ג’רי לי לואיס.
ההופעה של הלהקה זמינה להרודה, למישמעוניין וכפי שמצהיר הבאנר באתר הרשמי שלהם.
כמובן שהוא לא מצהיר שההורדה היא תמורת תשלום סמלי.
אני מקווה מאוד שהתשלום הולך למטרה טובה ולא עוד איזו דרך לגזור קופון על חשבון המעריצים.
האל עדי שאני מהמעריצים המסורים של מטאליקה, בצורה שחורגת בהרבה מעבר להיגיון וכנראה מעבר למה שמגיע להם.
אבל לפעמים, בקטעים כאלה (של ההורדה בתשלום של הופעה חיה למשל), זה כל כך קשה להשאר חייל נאמן.
בכל אופן, הנה התמונה שהזכירה לי את Metal by numbers
ואם כבר, אז למה לא להזכר בקליפ
הנשים (לפחות עשרה מהן)
אני לא הטיפוס חובב המסתורין.
בספרים מותחים במיוחד אני לפעמים הולך לסוף הספר לראות מה קורה.
ספוילרים לסרטים וסדרות טלוויזיה?
Bring it on!
במוסיקה יש אסכולה שטוענת שצריך להשאיר דברים לדימיון ולפעמים לדעת מה עומד מאחורי שיר הורס את המסתורין שלו.
אני מבין את זה לחלוטין.
החיים בלי קצת תעלומות יכולים להיות דלים.
אחרי הכל, כמה אנשים ששמעו את “אליסון” של אלוויס (קוסטלו, בטח שקוסטלו. יש עוד אחד?:) לא התרגשו למשמע השיר היפהפה הזה?
מעניין מה הם היו מרגישים אם הם היו יודעים שאליסון היא חתולתו של מר קוסטלו (כמובן שזה לא וודאי. אלוויס שומר על מסתורין רב ככל הקשור למיהי אותה אליסון. ובכל זאת, זוהי סברה פופולרית)
ועדיין, אני שייך במובהק לאסכולה השניה שאוהבת לחקור וללמוד כל מה שרק אפשר על שירים שאני אוהב.
לא תמיד. אבל לעיתים קרובות למדי.
בכל אופן, הנה רשימה מעניינת.
עשרה נשים שעליהן נכתבו כמה שירים אמוד יפים.
מדלילה של plain white t’s דרך מיי שרונה שהיום היא סוכנת נדל”ן מצליחה, פגי סו של באדי הולי ואחרות.
עשה מהן תוכלו למצוא החל מכאן.
בולטת בהדערה: סוזן.