יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז’ ואז כיתה ח’ ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ’יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו”ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג’רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.

סופי שול מתה לפני 71 שנים, ולמרות שנרצחה בגיל צעיר, מה שהספיקה לעשות ומה שהספיקה לכתוב מאוד נוכח אצלי בראש אחרי שנתקלתי בטקסט שכתבה.
כמו הסטירה שאני עדיין מחכה שתעיר אותי.
אומרת בקול את האמת שאני יודע שקיימת שם בפנים, אבל אף פעם לא מעז להתמודד מולה ולהגיד “אני מקבל את עצמי ואני רוצה יותר”.
האמת הקטנה שאומרת שיש מחיר לשלם כשהולכים בדרך אחת, פחות נוחה, אבל יש מחיר כבד יותר, מחיר שמשולם בדיכוי הנשמה, כאשר בוחרים שלא ללכת באותה הדרך.

“הנזק האמיתי נעשה ע”י אותם מליונים שרוצים ‘לשרוד’.
האדם הישר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט. אלה שלא רוצים שחייהם הקטנים יופרעו ע”י שום דבר גדול מהם עצמם. אלה שלא בוחרים צד, ולא בוחרים מטרה. אלה שלא אוהבים ליצור גלים – או אויבים. אלה שעבורם חירות, יושר, אמת ועקרונות הם רק סיפרות. אלה שחיים בקטן, נישאים בקטן, ומתים בקטן.
זו הגישה המצמצמת של החיים: אם אתה שומר את זה קטן, אתה שומר את זה בשליטה. אם לא תעשה רעש, השד לא ימצא אותך.
אבל זה הכל אשליה. כי גם הם מתים, האנשים האלה שגלגלו את הנשמות שלהם לכדי כדורים קטנטנים כדי להיות כביכול בטוחים.
ביטחון?! ממה? החיים הם תמיד על סף מוות; רחובות צרים מובילים לאותו מקום כמו שדרות רחבות, ונר קטן שורף את עצמו בדיוק כמו לפיד בוער.
אני בוחרת את דרכי שלי לבעור ולהשרף”
– סופי שול

(תודתי לגאיה גולדברג על מלאכת התרגום והרשות לפרסום הקטע)

הסיבוב הראשון ואני:
כבר הייתי צמחוני פעם.
לקראת סוף הצבא, אי שם ב98.
וכמו הצבא, גם זה נמשך שלוש שנים מאוד ארוכות.
ידעתי שיש משהו שגוי בלאכול חיות, ותחושת מוסר מעורפלת גרמה לי להפסיק לאכול בשר.
אבל זה לא היה עמוק מספיק, ושלוש השנים האלו זכורות לי כמאבק תמידי נגד הרצון לאכול בשר.
יש הרבה דברים מסביבנו שהם שגויים מוסרית, ולא משנה במה תבחרו, אם זה האייפון שלכם או שרוכי הנעליים, תהיו בטוחים שיש איזו עוולה שנעשית למישהו איפשהו בשביל המותרות הזאת.
רובנו לא מקדישים לזה אפילו שניה אחת של מחשבה.
אז הפסקתי לחשוב על החיות שאני אוכל וחזרתי לבשר.
זה היה אמור להיות זמני, ומדי פעם חשבתי שהנה, כבר חוזר, אבל זה לקח הרבה זמן.

סין ואני:
סין היא חברה טובה.
צמחונית מגיל שלוש בערך, ואחר כך טבעונית.
סין אוהבת לדבר, וזה מזל, כי אני קצת פחות, אז התקשורת שלנו עובדת מעולה בקטע הזה.
בלילה מסוים, שיחה ארוכה ארוכה לתוך הלילה, היא דברה על טבעונות, על השפעת בשר על הבריאות. הרבה דברים.
היא מעיין של ידע.
זה היה מעניין, אבל לא באמת נגע בי, גם בגלל הניסיון שלי עם צמחונות, גם בגלל עודף המידע.
אבל משהו אחד נתפס.
“אתה יודע שאם תפגע בפרה, תיתן לה למשל סטירה, היא תזכור את זה?”
ואז היא דיברה על הקשר בין פרות לעגלים שלהם שנלקחים מהן, והלב שלי פשוט נשבר.
המשפט הזה על הפרה לא יצא לי מהראש.
לא אחרי יום, ולא אחרי שבוע, ולא אחרי חודש.
אני חושב שלקח לי בערך שלושה חודשים להתגבר על הפחד ולהכריז: צמחוני!
בקבוצות הצמחונים והטבעונים השונות אפשר למצוא אנשים שמאמינים שהדרך להעביר אנשים ל”צד שלנו” היא…
חלק יגידו שצריך הסברה ונעימות, חלק יגידו שרק תמונות של חיות נשחטות יעשו את העבודה.
אני יכול להביא רק את עצמי כדוגמא.
אני טבעוני לא בגלל שראיתי תמונה של פרה שחוטה שזעזעה אותי וגרמה לי להמנע מבשר.
אני לא מאמין בדרך הזו.
לאנשים יש דרך להדחיק את המראות האלו.
אני טבעוני לא בגלל שמישהו תקף את דרך ההחיים שאני מכיר או קרא לי “רוצח” והפיל עלי תיק של שואה שלמה.
אני טבעוני כי הסבירו לי מה המשמעות האמיתית של אכילת בשר.
פשוט כך.

המשפחה ואני:
קר שם בחוץ.
אחרי הרבה שנים של לגור לבד, ולגור עם שותפים, החלטתי שאולי הגיע הזמן לחזור קצת אחורה, לבית של אמא, כי כלכלית כבר לא יכולתי לעמוד בשכירת דירה לבד, ושותפים כבר לא מתאים לי.
אמור להיות זמני, אבל בינתיים קצת נמשך, שנתיים בערך וכמו שזה נראה, זה עוד יימשך.
אוכל במשפחה שלי הוא עניין גדול.
בישולים ומתכונים זה חלק מסדר היום, משהו שמדברים עליו ועוסקים בו, ובמצב הנוכחי, די ברור שאני אוכל מה שיש בבית ולא בחוץ, או מבשל לעצמי.
זו הדינמיקה של מצבים כאלה.
כשבאים ממשפחה עם אובססיה לאוכל, להודיע שאתה צמחוני זה בערך הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
לפחות עד שהודעתי שאני טבעוני.
אבל היא התרגלה, ואני חושב שבמקום מסוים היא אפילו קצת נהנית מהמתכונים הטבעוניים שאני דואג להוריד לה מהרשת.
סוג של ספורט אתגרי עבורה.

גארי ואני:
לא ראיתי את ההרצאה של גארי יורוספקי! (חוץ מ5-6 דקות ראשונות).
הוא נראה לי מתיש מדי וצדקני מדי.
את “לאכול בעלי חיים” התחלתי לקרוא בערך בתקופה שהפכתי לצמחוני, וסיימתי לקראת יום השנה שלי.
אני קורא לאט (כי אני קורא כמה ספרים במקביל).
אני אוהב את הספר הזה כי הוא כנראה כל מה שגארי הוא לא.
הוא לא מטיף, הוא לא מתנשא, הוא לא מחפש לזעזע.
הזעזוע מגיע מתוך ההבנה של העובדות והמספרים שהספר מביא.
זה הכל.

העבודה ואני:
הרבה מבטים מוזרים.
הרבה שאלות.
כי פתאום, אין להזמין המבורגר ביחד, סוג של טקס כמעט יומי, ואני, ירחם השם, הייתי קרניבור רציני.
חלק מפרגנים, חלק דואגים לספר לי בפירוט על הארוחה הבשרית שלהם מאתמול בערב במסעדה ההיא שעושה על האש.
וכן, ההברקות הרגילות של “אם אתה אוהב חיות, למה אתה אוכל את האוכל שלהם”, ו”לאכול צמחים זה גם רצח, כי יש להם רגשות” קיימות.
זה קורה כל יום כמעט.
אני משתדל לקחת הכל בהומור.
אין טעם להתעצבן או להעלב.
בעצמי אכלתי שווארמות וסטייקים מול בחורות צמחוניות שיצאתי איתן וסיפרתי כמה זה טעים.
בזמנו זה נראה לי מבדר.
זו כנראה הקארמה שחזרה לנשוך אותי בישבן.
סך הכל הרבה יותר אנשים מתעניינים בקטע חיובי מאשר אנשים שבאים בקטע מזלזל.
בהתחלה לא אהבתי לדבר על הצמחונות שלי.
לא חשבתי שאני יודע מספיק על הטיעונים המוסריים, בטח שלא על הבריאותיים, ואחד החוקים שאני מקפיד עליהם בחיי הוא “לא להטיף”.
חברים מסביבי שהתנסו עם סמים שונים, או להבדיל חזרו בתשובה, כולם הרגישו צורך לשכנע אותי באור הנפלא שהם גילו.
זה תמיד עייף אותי.
אני לא האדם הזה.
את המסע שלי אני אשמח לחלוק כשישאלו, אבל אני לא המטיף שיראה לכולם איך לחיות נכון.
מהצד, אנשים כאלה תמיד נראו לי מתנשאים.
אבל בכללי, היום אני כן מרגיש בנוח לדבר באריכות עם מי ששואל.

שינויים בהרגלי הצריכה ואני:
בכל הקטע הזה שכתבתי, החלפתי בין “אני טבעוני” לבין “אני צמחוני”.
הסיבה היא פשוטה, הצמחונות היא משהו שאני יכול לשים אצבע ולהגיד, כאן זה קרה, בתאריך הזה.
מה גם שהייתי יותר צמחוני מאשר טבעוני.
אני לא זוכר מתי בדיוק נהייתי לטבעוני.
היה ברור לי שזה הכיוון, אבל כמו המעבר לצמחונות, היו חששות.
גם כאן, משפט אחד נתן לי את הדחיפה האחרונה שהייתי צריך.
באחד מדיוני טבעונות נגד צמחונות בפייסבוק, מישהי כתבה שאכילת מוצרים מהחי היא סך הכל ראש נוסף לאותה מפלצת.
כלומר, אתה לא יכול להגיד שאתה לא אוכל בעלי חיים ואז לאכול ביצים ולשתות חלב.
וכמו עם הצמחונות, בסך הכל הייתי צריך עוד קצת חומר למחשבה בשביל לעשות עוד שינוי אחד.
לא חושב שיש פסול בצמחונות, או בימי שני ללא בשר או בכל וריאציה אחרת שאדם בוחר.
מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד וכו’.
אם יש מודעות, יבוא גם שינוי.
אחר כך הפסקתי ללבוש חגורות, נעליים, תיקים שכוללים חלקי עור.
מוצרים שנוסו על בעלי חיים לא נמצאים אצלי עוד מהסיבוב הראשון לפני עשור וחצי.
השינוי הזה לא בא ביום אחד, אבל הוא בא.

עכשיו ואני:
הסיבוב הראשון היה קשה.
אהבתי בשר, כל הזמן הרגשתי צורך לאכול אותו.
הפעם זה כל כך קל, כי אני מבין בדיוק למה אני טבעוני.
כשאנשים שואלים אותי “אבל מה יקרה אם תישבר ותאכל בשר”, אני אומר שאם זה יקרה, אני לא אכעס על עצמי.
כבר למדתי שמי שלא יודע להתגמש, מי שחי עם גישה של יש רק דרך אחת לעשות דברים, הוא בדרך כלל מי שנשבר.
לפעמים צריך לדעת לסלוח לעצמנו גם כשחלשים.
אבל האמת היא שאני כמעט ולא מרגיש את הצורך לאכול בשר, אין את הפיתוי ההוא שכל הזמן היה בסיבוב הראשון, ואם בטעות, לפעמים כשאני עובר ליד איזה ברביקיו, בלוטות הריר מתחילות לעבוד (ואני לא חושב שזה נשלט), לוקח לי בערך שניה אחת להזכר מה בדיוק נמצא על הגריל הזה, והמחשבה על לאכול אותו עושה לי בחילה.
לא בחילה בכאילו. מטאפורה. פשוט בחילה.
פשוט כך.
לא רואה מצב שזה קורה אי פעם.
בשר זה רצח זו לא קלישאה בעיני.
האם יש דבר אחד שעליו אני מצטער בכל הסיפור הזה?
רק חרטה שחיכיתי כל כך הרבה שנים עד שעשיתי את המעבר מקרניבור לטבעוני.
עכשיו כשאני כאן, זה מרגיש כל כך פשוט, שלא ברור ממה בדיוק פחדתי.
ככה זה.

יום שלישי לצמחונות.
לא בדיוק אותו דבר אבל קראתי אתמול את הסיפור הזה, “אופניים, שרירים, סיגריות”, של ריימונד קארבר, ושם אומרת אחת הדמויות, שהיום השלישי להגמל ממשהו הוא הכי קשה.
האמת שבינתיים לא קשה בכלל.
אני יודע שאני עושה משהו מהסיבה הנכונה, ובניגוד להרבה פעמים בחיים, הפעם לעשות משהו מהסיבות הנכונות לא דורש מחיר גבוה מדי.

“עברו יומיים מאז שאיוון המילטון הפסיק לעשן, והיה נדמה לו שכל מה שאמר וחשב במשך היומיים הללו היה קשור איכשהו לסיגריות.
הוא הסתכל בכפות ידיו באור המטבח. הוא רחרח את פרקי אצבעותיו ואת אצבעותיו.
“אני יכול להריח את זה, אמר.”
“אני יודעת, זה יוצא מתוכך כמו זיעה, ” אמרה אן המילטון
“במשך שלושה ימים אחרי שהפסקתי, יכולתי להריח את זה יוצא ממני. אפילו כשיצאתי מהאמבטיה. זה היה מגעיל”
היא היתה עסוקה בעריכת השולחן לארוחת ערב. “אני כל-כך מצטערת, יקירי. אני יודע מה עובר עליך. אבל, אם יש בזה איזשהי נחמה, היום השני הוא הכי קשה. גם היום השלישי קשה, כמובן, אבל משם והלאה, אם אתה מצליח לעמוד בזה עד אז, עברת את המשוכה העקרית. אבל אני כל כך שמחה שאתה מתכוון ברצינות להפסיק, אין לך מושג.”
היא נגעה בזרועו. “עכשיו, אם רק תקרא לרוג’ר, נשב לאכול”.

הסיפור ממשיך, הם לא זוכים לשבת לארוחת ערב כי איוון המילטון מוזעק על ידי הורה אחר לבוא לביתו שם הוא מוצא את בנו ועוד שני נערים שהואשמו שהעלימו אופניו של נער נוסף.
בסופו של דבר איוון ואביו של אחד מאותם נערים נכנסים לעימות פיזי.

בדרך הביתה ולאחר מכן שואל רוג’ר את אביו על סבו, האם גם הוא היה כזה חזק ואיוון עונה שהוא חושב שכן.
בסוף השיחה רוג’ר אומר שלמרות שזה נשמע מוזר, הוא היה רוצה להכיר את אביו כשהוא היה בגילו, בן תשע.
בחלק הזה של הסיפור אני חושב על האבא שאני אהיה, אם אהיה.
האם אני אבא שהילד שלו יתגאה בו.
מה אני אוכל לספר לבן שלי על אבא שלי שנפטר לפני המון שנים.
מה אני באמת זוכר.
בדרך כלל זה רק את זה שאבא שלי לא היה שם רוב הזמן, וכשהיה, זה היה בעיקר רע.
דברים, שכמו כל דבר אחר בחיים שלי, אף פעם לא מצאתי את הזמן להתמודד איתם עד הסוף.
אני הבן של אבא שלי לטוב ולרע.
אני מזהה בעצמי המון דברים שהיו בו.
אבל אני אהיה טוב יותר ממנו.
הוא לא היה אדם רע. אבל היה לו את המטען שלו.
אני יודע מי אני רוצה להיות כשאני אהיה אבא.
אני מתגעגע אליו, וסיפורים כאלה גורמים לי לחשוב
מה הוא היה חושב על הגבר שאני היום, האם היינו יכולים לנהל את השיחה הזאת,
להכיר אחד את השני לא רק כאבא ובן אלא כשני אנשים בוגרים.

דברים שקרו ב21/10/2012
הפסקתי לאכול בשר באופן רשמי.
באחד הספרים שקראתי על צמחונות, ויש הרבה כאלה לאחרונה, נכתב שכדאי להצהיר על הצמחונות בפני חברים.
זה הופך את המחויבות לרצינית יותר.
אני מתכוון לעמוד בזה כל עד כוח הרצון שלי יאפשר או לחלופין, אני והדוורית בדלת שליד נלך שוב לאכול ב”איבו” בירושלים.

המחשב שלי לא עובד.
לא מתכוון לקנות חדש בקרוב.
במצב רגיל אני חוזר הביתה מהעבודה, יושב לראות איזו סדרה\משוטט כמה שעות ברשת, והולך לישון
אני מקווה שאת הזמן הזה אני אצליח להקדיש לערימת הספרים ההולכת וגבהה או שאולי אצליח ללכת לישון בשעה נורמלית ולא התעורר רק בצהריים?

כתבתי פוסט ראשון בבלוג הזה שלא מהמחשב שלי אלא מהעבודה.
רשימת המכולת הזו נחמדה לי.
לא כל דבר צריך להיות דרמה, או לבוא ממקום נפשי נמוך, כמו שקורה מדי פעם בבלוג הזה וכרגע נראה שאני כותב רק ממקומות כאלה וזה רע.
אפשר להיות משעמם, ולמרות שנדמה לי שזה המצב לפעמים, ברור לי שרק אני מרגיש שאני צריך לעמוד בצפיות דימיוניות של אנשים שקראו כאן ואמרו לי שאני כותב מאוד יפה.
פשוט צריך לעשות את המעבר הזה של בין לדעת שאף אחד לא באמת מצפה ממני לעמוד באיזה רף לבין להאמין בזה.
הבלוג הזה הוא הכי קרוב שיש לי לפסיכולוג.
בובת הפיתום שדרכה אני אומר את מה שהאני הרגיל לא יעז להגיד בקול.
אז היום בובת הפיתום עשתה רשימה של חנווני.
ככה זה.

דברים שקרו ב21/10/2012
הפסקתי לאכול בשר באופן רשמי.
באחד הספרים שקראתי על צמחונות, ויש הרבה כאלה לאחרונה, נכתב שכדאי להצהיר על הצמחונות בפני חברים.
זה הופך את המחויבות לרצינית יותר.
אני מתכוון לעמוד בזה כל עד כוח הרצון שלי יאפשר או לחלופין, אני והדוורית בדלת שליד נלך שוב לאכול ב”איבו” בירושלים.

המחשב שלי לא עובד.
לא מתכוון לקנות חדש בקרוב.
במצב רגיל אני חוזר הביתה מהעבודה, יושב לראות איזו סדרהמשוטט כמה שעות ברשת, והולך לישון
אני מקווה שאת הזמן הזה אני אצליח להקדיש לערימת הספרים ההולכת וגבהה או שאולי אצליח ללכת לישון בשעה נורמלית ולא התעורר רק בצהריים?

כתבתי פוסט ראשון בבלוג הזה שלא מהמחשב שלי אלא מהעבודה.
רשימת המכולת הזו נחמדה לי.
לא כל דבר צריך להיות דרמה, או לבוא ממקום נפשי נמוך, כמו שקורה מדי פעם בבלוג הזה וכרגע נראה שאני כותב רק ממקומות כאלה וזה רע.
אפשר להיות משעמם, ולמרות שנדמה לי שזה המצב לפעמים, ברור לי שרק אני מרגיש שאני צריך לעמוד בצפיות דימיוניות של אנשים שקראו כאן ואמרו לי שאני כותב מאוד יפה.
פשוט צריך לעשות את המעבר הזה של בין לדעת שאף אחד לא באמת מצפה ממני לעמוד באיזה רף לבין להאמין בזה.
הבלוג הזה הוא הכי קרוב שיש לי לפסיכולוג.
בובת הפיתום שדרכה אני אומר את מה שהאני הרגיל לא יעז להגיד בקול.
אז היום בובת הפיתום עשתה רשימה של חנווני.
ככה זה.

כשכבר היה בדלפק לשלם, המוכרת הציעה שיעיף מבט על המדף של המבצעים.
מגיע לו ספר אחד בהנחה.
העין והיד נשלחו מעצמן אל ספר עם עטיפה שהיתה עיבוד מחודש לכוכבים של ואן גוך.
גב הספר, שורה ראשונה, על סיפור אהבה בלתי נשכח, מהסוג ששובר את הלב, שורה וחצי שהספיק לקרוא וכבר הרגיש איך הוא קופא מבפנים, שהלב שלו, בהעדר תיאור טוב או מקורי יותר, נלפת באגרוף ברזל.
מזה זמן מה שהוא מחסל בשיטתיות כל מחשבה על ענייני הלב, על הבדידות, הרגשת המאוחר מדי.
הוא לא מכיר דרך אחרת להמשיך ולתפקד.
אבל ברגעים מסוימים, הוא נתפס לא מוכן, מול מילים כמו אהבה ולב שבור.
בלי להסגיר רמז מכל זה, בפנים קפואות, הוא שילם והמשיך לדרכו.

החורף האחרון היה ארוך, הוא היה קר מדי לרובנו, הוא היה חורף שכאן לא רגילים אליו, לא בשנים האחרונות.
רוב האנשים התלוננו שהם רוצים שיבוא כבר הקיץ.
אני לא. רציתי רק שיימשך.
אני תמיד זוכר כמה אני לא אוהב את הקיץ, להזיע, להרגיש מותש בכל צעד.
הקיץ שהגיע היה ההיפוך המוחלט של החורף שעברנו, החום היה לוהט באופן הפוך לקור חודר העצמות שכבר נשכח.
עכשיו שוב חלופי עונות.
האוויר קר יותר, מחשיך מוקדם.
יש איזשהי מלנכוליה באוויר ופתאום יש מחשבות על לאוורר את הדיסקים של ניק דרייק.
זה חלק מטקסי החורף שלי.
אבל לא בא לי.
אני רוצה עוד קצת מהחום הזה.
התחלתי ללכת לים בחודשים האחרונים, להנות מתחושת החול והחום על העור.
כבר שנים שלא הרגשתי את התחושה הזאת, גם לא כשגרתי בבת גלים, בבית שהיה הכי קרוב לים שאפשר.
הייתי הולך לחוף מדי פעם, אבל זה היה ללכת כי אני כבר כאן, וזה הדבר ההגיוני לעשות. סוג של וי לסמן.
לא אותה תחושת בריחה ושכחה שפתאום הפכה לנעימה כל כך.
פתאום באמצע החיים הפכתי לאיש של קיץ.
החום המתיש וכל מה שמסביב היו תרופה לשברון לב.
לשכוח איך הלב שלי התרסק לאלפי חתיכות.
וכמה שזה עזר, לא לחשוב עליה.
עכשיו נהיה סתיו, בראש יש פסקול ניק דרייקי, אני לא יודע איך לברוח.
אני רק יודע שאני רוצה שמש חזקה שלא תיתן לחשוב על שום דבר אחר.

היה לי קצת זמן פנוי היום.
בעצם,
היו הרבה דברים אחרים שהייתי צריך לעשות והחלטתי שלא והתרגום של זה הוא “זמן פנוי”.
עם הזמן הפנוי הזה החלטתי שחלק מהספרים עוברים למחסן או למרפסת כמו אצל הדוורית מהמשרד בדלת הסמוכה.
אז שמתי כמה בארגז כדי להעביר.
חלק חזרו מיד למדף כי הם חשובים לי ואולי אני ארצה להעיף מבט בקטע כזה או אחר, ובקיצור, היה לי קשה להפרד סתם ככה ללא מטרה חשובה באמת.
חלק אחר ודי גדול, גיליתי שלא קראתי בכלל.
תמיד קניתי ספרים בקצב מהיר יותר משקראתי.
בסוף, ידעתי, אני אגיע לכולם.
אבל כאן זה משהו אחר.
מצאתי ספרים שאפילו לא זכרתי שקניתי, שלא זכרתי למה קניתי.
וההצטברות הזו באה מזה שאני כבר כמעט ולא קורא.
אלא אם כן מדובר בספרים טכנים.
וזה כמעט כל מה שאני קורא בתקופות שכאלו.
ס’ אמרה פעם שהסיבה שאני קורא ספרים כאלה היא בגלל שהם לא דורשים השקעה רגשית וכמו 99% מהפעמים, היא יודעת על מה היא מדברת.
לפני שהיא עברה לדרום הרחוק (ולא, זו לא קלישאה, המקום הזה הוא מה שמופיע במילון תחת המילה “רחוק מאוד”) עברנו תקופה נחמדה עם מנהג כזה שבכל ביקור אני מביא עימי כמה ספרים.
לקרוא זה כיף.
לחלוק ספר טוב עם אדם אהוב, כיף לא פחות.
לא מעט פעמים, בסיום ספר, אחרי שהייתי קובע עם עצמי את דעתי על הספר, השאלה הבאה היתה האם ס’ תרצה לקרוא.
לפעמים גם תוך כדי.
למשל “המשרד למקרים מיוחדים” של נתן אנגלנדר.
התחלתי לקרוא בשקיקה.
ספר נהדר.
כתוב בצורה וירטאוזית, הברקות מפה ועד להודעה חדשה.
הספר הזה בטוח מגיע לס’ אמרתי לעצמי, אני חושב שהיא תאהב אותו מאוד.
ואז היא עברה לרחוק מאוד ואני עוד באמצע הספר.
איכשהו, לא חזרתי לספר הזה שאני מתבונן בו מדי יום ולא ממשיך לקרוא.