כבר בפתח וגם עליו אנשים מדברים, מה שלא ממש קרה לאחרונה.
דיבור על משהו חדש של REM, הכוונה.
מטבע הדברים, כמובן שהם לא סבלו מהתעלמות מוחלטת.
בכל זאת, אחת הלהקות הגדולות האחרונות של אמריקה, אבל זה לא באמת היה זה, לא מצד הלהקה ולא מצד הקהל.
אני לא יודע כמה סטייפ והחברים אהבו או שנאו את המצב.
יש בי חשד שלהם היה מאוד נוח עם המצב של השנים האחרונות.
בכל אופן, עוד כמה ימים ויש אחד חדש ונדמה לי שהפעם יש איזשהו באז, ציפיה אמיתית.
אולי בגלל, כמו שכבר אמרתי, היא אחת הלהקות הגדולות האחרונות של דורנו, אולי בגלל שלהרבה חובבי מוסיקה הכל נראה ונשמע כמו מדבר אחד גדול ואז הלב רוצה את מה שהוא מכיר.
יש דברים טובים בחוץ, תמיד, ורק צריך לדעת איפה לחפש, אבל כמה להקות הן “להקות של החיים? לא מספיק.
ויודעים מה? ממה שהספקתי לשמוע, עושה רושם שמשהו טוב בדרכו אלינו…
ואם תקשיבו ממש טוב, תשמעו ברקע, את אדי וודר.

כולם אומרים שאת האלבום הזה צריך לשמוע באוזניות.
הקשבתי לו פעם אחת, לא באוזניות, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שהאוזניות זה בטח בגלל שהשירים נכנסים מאוזן אחד ויוצאים מהשניה, ולא ממש משאירים משהו.
לא שופטים אלבום על פי האזנה אחת, כך תמיד טענתי, אבל בואו נהיה כנים,
כמה אלבומים שמענו בחיים וידענו מהראשון שיש כאן משהו אחר, רגע שרק מי שאוהב מוסיקה, באמת אוהב, ידע כמה הוא משמעותי ויקר ונדיר?
זה קרה מספיק פעמים כדי לדעת שגם פעם אחת יכולה להספיק כדי לדעת אם אתה אוהב או שונא או אדיש.
החדש של רדיוהד? כרגע אני אדיש, אבל אני רוצה לשמוע אותו באוזניות, סתם ככה, כדי להבין ממה ההתרגשות.
אני מניח שמה שבאמת מפריע לי זה לא האלבום עצמו אלא ההשתפכות סביבו, שמביאה אותי לחשוב האם באמת הקשיבו לו וכמה פעמים, לפני כל הכתרים שנקשרו סביבו.

להנאת הקוראים, מצורפים שני שירים של רדיוהד מהזמן שעוד לא היו “הלהקה הכי טובה בעולם” , אבל היו להקה שכותבת שירים מעולים.

בפעם הראשונה הכרתי אותה עם הביצוע ל Need You Tonight במסגרת מועדון האלבום של בק.
הרעיון פשוט.
כמה חברים נפגשים ומקליטים מחדש אלבומים שלמים.
בלי להתאמץ יותר מדי.
אינקסס, מחתרת הקטיפה, יאני, לאונרד כהן וסקיפ ספנס הם חמשת האומנים שזכו להקלטה מחדש.
חלק מהתוצאות מפעימות ממש.

ויש כמובן את St. Vincent.
.קראתי עליה קצת והיא בהחלט הספיקה לעשות דברים
להיות חלק מהפוליפוניק ספרי ולהופיע עם Sufjan Stevens.
ללמוד שלוש שנים בברקלי רק כדי להגיע לתובנות שבתי ספר למוסיקה ובתי ספר בכלל זה בעיקר בקשר לציונים, וגם אם יש לזה מקום בעולם, וכדאי ללכת וללמוד כמה שיותר ואז לשכוח את זה הכי מהר כדי להתחיל ולעשות מוסיקה.
ויש את השם שלה…
בתעודת הזהות כתוב אנני ארין קלארק.
שם טקסני הגון.
אבל היא מעדיפה את St Vincent.
על שם המרכז הרפואי הקתולי, וינסנט הקדוש.
זה המקום שבו נפטר ב1953 המשורר הוולשי דילן תומס.
“זה המקום שאליו הולכת השירה כדי למות. זו אני”

בבוקר שמעתי את baker street ברדיו, וחשבתי לעצמי שלמרות שזה שיר מאוד אהוב, אני לא יודע מי שר אותו.
בערב, נכנסתי ליוטיוב לחפש את השיר שהתנגן לי כל היון בראש, וגיליתי ששמו של הזמר הוא גארי ראפרטי (Gerry Rafferty).
גם גיליתי שכמו שקורה רוב הזמן, צפיה בוידאו של שיר מסוים מאוד פוגעת בחוויה של השיר עצמו.
וחץ מלשיר על רחוב בייקר, היה לו עוד שיר פעם, עם להקה שהתפרקה בזמן שיצא השיר על רחוב בייקר, שגם הוא אהוב עלי מאוד, על ליצנים מצד שמאל וג’וקר מימין בזמן שהוא תקוע באמצע.
ושני אלה הם שירים שאף פעם לא נמאס לשמוע.
במונחים של רוק\פופ, השירים האלה נצחיים.
אני חושב לפעמים על אנשים כאלה, שהיו להם רגעים בחיים שהם היו על פסגת העולם ונפלו.
ומה עושים עם זה אחר כך?
איך אפשר לחזור להיות אדם רגיל אחרי שכבר היית כוכב בשמיים?
אני מניח שהמציאות היא לא כזו דרמטית ואם אין התמכרויות לסמים או אלכוהול או הימורים או כל דבר דרמטי אחר, בסופו של דבר כולנו עושים את אותו דבר.
חיים יום אחרי יום.
בסוף בסוף, אחרי כל המחשבות וקצת שיטוט ברשת גילתי שגארי ראפרטי נפטר לפני חודש וקצת.

משהו קצת שונה.
ג’וני לונג הוא מישהו שאולי הייתי צריך לכתוב עליו בבלוג המחשבים שלי.
גורו אבטחת מידע, סופר של תריסר ספרים מקצועיים בעלי פרופיל גבוה, זוכה לכבוד מקצועי והכרה בתחומו, עובד בעבודה שחלם עליה מאז שהיה ילד שכל זה לא מספיק לו.
הוא טיפס הכי גבוה שאפשר עבורו, והוא הרגיש ריק ואנוכי.
אז הוא עוזב הכל מאחוריו והלך להאכיל יתומים באפריקה.
הרצאה של 40 דקות בערך, פשוט מעוררת השראה.
לפחות עבורי.
זה שונה בעיני מכל ספרי “ראיתי את האור” למיניהם, שתמיד מרגישים לי קצת צדקניים, בגלל שמדובר באדם שהכרתי בהקשרים אחרים לגמרי, בפרופיל הציבורי שלו, שבאמת ויתר על הכל על מנת לעשות שינוי

Johnny Long’s talk at DefCon 17 from Dash Riprock on Vimeo.

לא שלי.
של וודי.
לא וודי אלן.
וודי גאת’רי.
לא רשימה שאפתנית מדי.
להשאר שמח.
לקרוא ספרים טובים ולשמוע יותר רדיו.
וגם לעזור לנצח מלחמה ולהביס את הפשיזם.

את הרשימה תמצאו כאן

ולגבי החלטות השנה החדשה שלי.
עשיתי רק אחת ואני עומד בה בינתיים.

“הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם “קוראים”, בניגוד ל”צופי טלוויזיה”.
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
“אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם”.

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

פרויקט של דיוויד לינץ.
זה נקרא “the interview project” וזה בדיוק מה שזה נשמע.
ראיונות אם אנשים, כל ראיון בן 3-4 דקות
70 ימים לאורך אמריקה.
ולמרות שכבר היו ויהיו עוד הרבה מיזמים כאלה, ולמרות שלא ברור מה בדיוק מידת המעורבות שלו, הפרויקט כולו הוא דיוויד לינצ’י, לטוב ולרע.

http://interviewproject.davidlynch.com/www/#/all-episodes