ארכיון פוסטים מאת: M

כבוד עצמי\סם שפרד

“תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב”בית היקורי” באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
“אלה האצבעות שמנגנות את ‘בובת קטיפה’! האצבעות האלה בדיוק!” אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של “סר דיוק” גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך”.

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג’יניה)

(מאנגלית:עופר שור)

כבוד עצמי סם שפרד

“תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב”בית היקורי” באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
“אלה האצבעות שמנגנות את ‘בובת קטיפה’! האצבעות האלה בדיוק!” אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של “סר דיוק” גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך”.

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג’יניה)

(מאנגלית:עופר שור)

האקרים בעיני הוליווד

דרך שושנה פורבס הגעתי לעמוד הזה שמלקט כמה סצינות מחשביות ידועות מתולדות הוליווד.
מה הטעם אתם שואלים? ובכן, תשאלו כל גיק והוא יגיד לכם שכלפעם שבהוליווד מתארים סצינות מחשבים והאקינג, זה לא יוצא טוב.
הסרט Hackers למשל חטף קיטונות של רותחין בגלל שהיוצרים שלו העדיפו ללכת על כל מיני פירטוכניקות קולנועיות במקום להסתפק במראה האפור שיש לדברים כאלה לפעמים.
על החשיבות שגיקים מייחסים לזה אפשר ללמוד למשל מהדיונים על הסרט מטריקס.
סצנה של 10 שניות שבה טריניטי סורקת רשת ומנצלת פרצת אבטחה, הולידה הררי דיונים שניתחו את הפריצה (שנראית יחסית אמינה).
למשל, מה המשמעות של סיסמא שהיא משתמשת בה (zion0101 וכידוע, 0101 בבינארית שווה 5 במספרים שלנו, ועוד יותר ידוע זה שzion בסרט נחרבה 5 פעמים, מה שמחזיר אותנו לעניין הסיסמא).
הבנתם את התמונה, אני מקווה.
מהרשימה, אני מדרג את Snickers כסרט החביב עלי.
לא בגלל האמינות, כמו זה שפשוט מדובר בסרט טוב עם כמה סצנות משעשעות (“תבקש ממנו” עונה רוברט רדפורד לקבצן שמבקש כסף, כשעל הקיר מאחורי יש פוסטרי בחירות של נשיא ארה”ב דאז, ג’ורג’ בוש סיניור).
והנה פריצה לא הוליוודית אבל בהחלט אמינה.

פטור ממילואים

מכתב שקיבלתי בדואר מבשר לי שבוועדה שנערכה בחודש ינואר, הוחלט לשחרר אותי משירות מילואים עקב אי-התאמה.
איפה הוועדה הזו היתה בגיל 18?
המכתב תפס אותי בהפתעה.
הפעם האחרונה שעשיתי מילואים היתה לפני שלוש שנים, ומאז, חוץ מלקבל מכתבים שנועדו לשמור על קשר (כתובת, מקום עבודה וכו’) בתיק הצבאי, לא היה לי קשר לצבא.
בטח שלא עשיתי שום דבר כדי לקבל את הפטור הזה.
לפחות לא מאז המילואים האחרונים (שהיו גם הראשונים שממש עשיתי).
רק כשיצאתי מהצבא הבנתי כמה המערכת הזו מרסקת את האישיות.
לא חייבים להיות חייל קרבי כדי להרגיש את הצבא.
עלי נפלה ההבנה הזאת אחרי השחרור.
בגלל זה עשיתי כל מה שיכולתי על מנת שלא לחזור וללבוש מדים.
זה לא קשור לכלום.
לא לאידיאולוגיה המאוד שמאלנית שלי, לא להרגשה של “לצאת פראייר” אם אני אעשה מילואים.
אבל מסגרת היא לא לכל אחד, ובטח שלא מסגרת צבאית.
בהתחלה הצלחתי להחמק על ידי כל מיני פטורים בגלל בעיות רפואיות.
בשלב מסוים הלכתי לקב”ן.
לא עשיתי הצגות.
הסברתי לו מה אני חושב על הצבא, סיפרתי לו על עצמי, וקיוויתי שזה יספיק.
הוא קבע שיש לי אישיות המנעותית, אבל חוץ מזה, אני בסדר גמור והעלה לי את הפרופיל הרפואי.
אחר כך שוב זומנתי לקב”ן ושוב הועלה לי הפרופיל (הפרופיל הרפואי והנפשי קשורים ואם מעלים אחד מהם, אז גם השני מועלה באופן אוטומטי).
בשלב מסוים החלטתי שאולי במקום כל המלחמות האלה אני אעשה מילואים וזהו.
אז עשיתי.
אחרי זה כאמור, לא שמעתי שום דבר בנושא עד שהגיע המכתב הזה.
יאללה, שיר סיום חצי מתאים לסיום הקריירה הצבאית שלי.

All the people under broken homes
Don’t wanna fight no more
All the people nursing shattered bones
Don’t wanna fight no more
But there’s no profit in peace
So we’ve gotta fight some more

And all those who are in foreign lands
Don’t wanna fight no more
And all those who lost their feet or hands
Don’t wanna fight no more
But there’s no profit in peace boys
We’ve gotta fight some more

Hey, we don’t wanna fight no more
Hey, hey, hey, we don’t wanna fight no more
But there’s no profit in peace boys
We gotta fight some more

And all those just trying to play their part
Don’t wanna fight no more
And all those who own a human heart
Don’t wanna fight no more
But there’s no profit in what you want
So we must fight some more

And all those who got an axe to grind
Don’t wanna fight no more
And all those who got their burning lights
Don’t wanna fight no more
But there’s no profit in ever being right
So we must fight some more

Repeat chorus

And all the people under broken homes
Don’t wanna fight no more
And all the people never going home
Don’t wanna fight no more
There is profit in the land you own
So we must fight some more

And all those who got a tired face
Don’t wanna fight no more
And all those who lost without a trace
Don’t wanna fight no more
But there is profit in the love of hate
So we must fight some more

“השיר שלנו” ודברים חשובים אחרים

0> השיר שלנו.
אני בשוק מפתיחת העונה השלישית של ה”שיר שלנו”.
היה שם סוג של טוויסט מהסוג שקשה להחליט אם או גאוני או דבילי.
חוצמזה, (ולא קשור לטוויסט העלילתי הגאוני\דבילי), ולא שהסדרה הזאת אי פעם הצטיינה בריאליזם, הרמטכ”ל מכנס מסיבת עיתונאים לפני פינוי מאחז ויש לו זמן לעסוק בלהקה הצבאית החדשה שהוא מקים?
לא אמין.

וגם, שני כוכבי הסדרה מתגייסים, אחד לצנחנים ואחד ללהקה הצבאית.
אם אני זוכר נכון מתקופת שירותי בצבא הכיבוש הנאור, גיוסים עושים במרוכז.
גולני בנובמבר, צנחנים באוגוסט וכן הלאה.
הרמטכ”ל בסדרה עוד מגיע לאודישנים.
יפה לו באמצע תוכנית ההתנתקות.
אבל זו “השיר שלנו” ואני אוהב אותה עם כל החסרונות.

נקודות זכות:
הפסקול, אם לשפוט על פי הפרק הראשון, עושה כבוד למוסיקה ישראלית מפעם, כשהיה כבוד למילים.
אני בעד.

דנה עדיני.
זאת ששרה דואט עם דניאל סולמון (“רבות הדרכים”).
גם יפה, גם מוכשרת.
הופיעה על המסך במשך דקה, אבל היא כבר הפייבוריטית שלי בסדרה.
אני אשתדל להתעלם מהשם שהדביקו לדמות (“שמש פרוסט”).

עמיקם לוי.
רובנו זוכרים אותו כ”גבאי” המורה הציני מ”עניין של זמן”.
אני מחבב אותו עוד מהימים שהוא הגיש תוכנית רדיו בכל ליל שישי, ובה הוא היה ציני ומרושע לא פחות מהדמות שלו ב”עניין של זמן” והדמות הנוכחית שלו ב”עניין של זמן”.

1> אוקסבלוד רופין (שם בדוי) שנושא בתואר המכובד של שר החוץ של כת הפרה המתה פירסם פוסט ששווה לקרוא על אנטישמיות.
אוקסבלוד הוא אמריקאי בן 55 המתגורר במינכן מזה מספר שנים.
הוא מספר על חינוך השואה (הוא משתמש במילה Shoah ולא Holocaust) ועל גילויי אנטישמיות (שכמעט ולא נתקל בהם) בגרמניה לעומת ארה”ב וקנדה, שם הוא נתקל בבדיחות אנטישמיות לעיתים קרובות, ומקווה שיום אחד יקום נשיא אמריקאי ויתנצל על העבדות.

2>החלטתי לגדל שפם מגוחך להחריד וזוג פאות לחיים תואמות מאסכולת ניל יאנג.
אני בטוח שתוך 48 שעות, גג, הנשים יעמדו בתור מחוץ לדלת, תחזיקו לי אצבעות.
או שלא.
תמונות בהמשך.

3>מחר אני בחייפוקס, מי רוצה לבוא איתי לשמוע הרצאה עלLisp ?
[בוטל עקב מקרה חרום משפחתי (בייביסיטינג)]

יום השואה

[באיחור קל. שיר שכתב יעקוב ואן-הודיס (Jacob van Hoddis) שמת במחנה ההשמדה סוביבור.
את השיר הוא כתב כמה עשורים לפני, ב1910, אבל יש מי שמוצא בשיר סוג של נבואת זעם על העומד לקרות]

End to OF the World

The burgher’s has flies off his pointed head, the citizen flies from the pointed head the hat,
everywhere the air of reverberates with what sound like screams, in all air resounds it like shouting.
roofers acres falling off and breaking in two, roofers fall and gehn divide
and along the coasts – the PAPERS says – the tide is rising. and at the coasts – one reads – the tide rises.

The storm is here, the wildly seas acres hopping the storm is there, the wild seas hupfen
ashore tons squash thick dikes . ashore, in order to crush thick dams,
Most peopie have A cold . Most humans have a cold.
The trains acres dropping off the bridges.
The railways fall from the bridges.

ברוס\אומת הפרוזק

בספר “אומת הפרוזק” המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

0> “לפעמים אני שוכבת במיטה שלי ושומעת מוזיקה.
תמיד את ברוס ספרינגסטין.
יש בזה משהו מוזר, מצד אחד אני נהיית פאנקיסטית עירונית, בעוד ברוס אמור להיות דוברם המרושל של בני מעמד הפועלים מהפרברים.
אבל אני כל כך מזדהה איתו שאני חולמת להיות נער בניו ג’רזי.
אני מנסה לשכנע את אמא שלי שנעבור לשם, שהיא צריכה לעבוד בבית חרושת או להיות מלצרית בדיינר או מזכירה בסוכנות ביטוח.
אני כל כל רוצה שנסיבות חיי יתאימו ללחץ שאני מרגישה בפנים, וזה כבר מתחיל להיות מגוחך.
הרי השירים של ספרינגסטין עוסקים בלצאת מהשיגרה השוחקת, והעבודה השוחקת שבניו ג’רזי,
ואילו אני מנסה לשכנע את אמא שלי להיכנס לתוכן.
אני חושבת שלו יכולתי להיות פרחה לבנה,
לו רק יכולתי להתחבר לתחושת העצב של בני מעמד הפועלים, היתה לי הרגשה להרגיש כמו שאני מרגישה.
לו הייתי דפוקה מהבחינה המרקסיסטית, עובדת קשה ומנותקת מפרי עבודתי, אז אולי היה היגיון כלשהו באומללות שלי.
זה כל מה שאני רוצה להרגיש בחיים:שיש מטרה כלשהי לכאב”

1>”הרעיון שנערה בבית ספר פרטי במנהטן תסבול מבעיות שמצריכות צרות מהסוג הזה נראה לי בלתי אפשרי.הרעיון, שקיים ייאוש משכיל ולבן מהמעמד הבינוני, מעולם לא עלה בדעתי, ויש להניח שהאזנה בלתי פוסקת לרוק’נרול לא היתה הדרך הטובה ביותר לגלות אותו.
עדיין לא הכרתי את ג’וני מיטשל או דג’ונה בארנס או ויג’יניה וולף או פרידה קאלו.
חא ידעצי שישנה מסורת גאה של נשים שהפכו דכאון מוחץ לאמנות מופלאה.
בשבילי היה רק ברוס ספרינגסטין, הקלאש,
the who, הג’ם, הסקס פיסטולס, כל להקות הפאנק שחרטו על דגלן את מיגור הממסד האנגלי, למרות שלא היה לזה קשר עם הבדידות עד מוות שהרגשתי באמריקה”

2>”אולי יכולתי לקחת גיטרה ולכתוב כמה שירי מחאה כאלה בעצמי.
אבל איכשהו, המקום שבו חייתי, אפר איסט סייד מנהטן,
לא נשמע משכנע כמטפורה למצוקת נעורים אבודים כמו שיריו של ספרינגסטין, שבהם הוא מסתתר ברחובות צדדיים, או שומע את קריאותיה הקסומות של קליופה, המוזה השישית, המוזה של המוזיקה, על החוף בניו ג’רזי.
לא היה בחיי משהו שנראה כראוי לאומנות או לספרות, למעשה בקושי היה בהם משהו ראוי לסתם חיים.
הכל נראה טיפשי מדי, בורגני מדי, קטע של בנות, וכל שנותר לי לעשות היה להסתגר בתך עצמי ולהיכנס לעולמם של אנשים כמו ברוס ספרינגסטין, עולמם של אנשים ממקום אחר, אנשים שעושים משהו אחר, ולהסתפק בכך.
כי עבורי, כרגע, זה כל מה שיש.”

3>”פעם בשעת לילה מאוחרת היא נכנסה לחדרי ומצאה אותי שוכבת על השטיח, כשזוג אוזניות ענק על ראשי. מקשיבה להקלטה פירטית של שיר של ברוס ספרינגסטין שנקרא the promise, ממררת בבכי משום שהדכאון הנוראי בשיר הזה נשמע כל כל אמיתי. (השורה האחרונה היא בערך “אנחנו ניקח את הכל ונזרוק לעזאזל”).היא התחילה לצרוח עלי ולהגיד שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד בטירוף הזה,
ודרשה שאסביר לה בו במקום מה לא בסדר.
מה? מה?? מה???ישבתי מולה מרוקנת לגמרי, ולע ידעתי מה לומר.
היא המשיכה לתבוע שאני אגיד משהו, וייתכן שמתוך תסכול אמרתי משהו כמו, אמא, את מביטה בעצים ואני אפילו לא בתוך היער.
ואז היא נכנסה לחדרה, עישנה סיגריה, צפתה בחדשות של השעה אחת-עשרה, ונרדמה לאורה הכחול המהבהב של הטלוויזיה בחוסר אונים מוחלט.”

4>”פריס באה ומתיישבת לידי, ואני גורמת לה לעצבנות מסוימת כשאני אומרת לה שהיא חייבת לשמוע את השיר for you, היא חוששת שאתרגז אם השיר לא יימצא חן בעיניה.
אני מסבירה לה שהשיר הוא על נערה כמוני ממש, שמתאבדת.
אנחנו מקשיבות למילים הראשונות, המצמררות, על נערה שהולכת ונעלמת, מישהי שכח אחיזתה בחיים כה חלש שצריך להתאמץ כדי לראות אותה.
זו אני, אני אומרת לפריס, אני הנערה שנעלמת בחלל, שתמיד מתפוגגת, תמיד מתמזגת עם הרקע.
כמו חתול הצ’שייר, גם אני אעלם יום אחד,
אבל החמימות המלאכותית שלחיוכי, העוויה המוקיונית המזויפת, מסוג החיוכים שרואים על הפנים של הדמויות האומללות או המרושעות בסרטי וולט דיסני, תישאר מאחור כשריד אירוני.

אני הנערה בתמונה ממסיבה כלשהי, או מפיקניק בפארק, ערנית מאוד ותוססת, אבל בעצם עוד מעט היא תעלם.כשתביטי שוב בתמונה, אני מבטיחה לך, אני כבר לא אהיה בה, אני אמחק מההיסטוריה, כמו בוגדי ברית המועצות.
משום שככל שעוברים הימים, אני מרגישה בלתי נראית יותר ויותר, אני מתכסה בשכבה הולכת ומתעבה שלחושך, שכבות על גבי שכבות של אפלה, שבסופו של דבר יחנקו אותי בחום הנורא של שמש הקיץ, ואני לא אראה כלום למרות שארגיש את הצריבה.
תארי לעצמך, אני אומרת לפריס, לדעת שהשמש קיימת רק בגלל שאת מרגישה את הכאב הנוראי של החום, ולא משום שאת מכירה את השמחה של האור.
תארי לעצמך להיות בחשכה מתמדת.
אני ממשיכה להעמיס על פריס;לא נוח לה והיא לא יודעת מה לומר, את יודעת, אני ממשיכה, אני בדיוק כמו הנערה שבשיר for you, חוץ מדבר אחד.
הוא אומר כמה שהוא אוהב אותה, היא הדבר היחיד שהוא באמתרצה אי פעם.
כל השיר מספר על איך הוא יבוא לקחת אותה לבית החולים להציל אותה מהתאבדות.
וכאן אני מתחילה, כאילו על פי סימן, לבכות, אני לגמרי נסחפת עם הרעיון שאיש לא יבוא להציל אותי אם אחתוך את ורידי או אתלה את עצמי על אחת הקורות בבקתה.
אני לא מאמינה שלמישהו איכפת מספיק בכדי לבוא ולהציל אותי…”