ב29 בדצמבר 1876, נולד גדול הצ’לנים של המאה ה20.
אם לא הייתי ידוע לשמצה כמאבד דיסקים הייתי מעלה לרשת כמה קטעים שלו שאני אוהב במיוחד.
אני זוכר שכאשר קראתי את האוטוביוגרפיה “שמחות ותוגות; הרהורים לפאבלו קזאלס” שכתב ביחד עם אלברט קהאן, יכולתי להרגיש את האהבה הרבה שלו למוסיקה, את הרגשת הפליאה שלו לנוכח יופיה הרב.
ניגוד כמעט מוחלט לאוטוביוגרפיה הצוננת של דניאל בארנבוים שקראתי קצת לפני קאזלס.
כמה ציטוטים שמלמדים על האדם שמאחורי האגדה (לקחתי מהוויקיציטוט): 1) “כל דבר שהוא אנושי חשוב יותר מאהבתנו ליפה, למוזיקה, לציורים.” 2) “אתה יכול לעשות הרבה למען האנושות באמצעות המוזיקה, באמצעות כל דבר אצילי, אך גדולה מכל היא האהבה, האהבה לכל החיים האלה” 3) “המוזיקה הייתה לי אוקיינוס ששחיתי בו כמו דג קטן. המוזיקה הייתה בתוכי ובכל מה שעטף אותי; היא הייתה האוויר שנשמתי למן היום שבו עמדתי על רגליי והתחלתי ללכת”

כמה תמונות מתוך הספר שהזכרתי:

והפורטרט המפורסן שצילם יוסף קארש.

ומוסיקה:

ביחס לאחד שיש לו יומרות של אחד ש”מבין במוסיקה”, אני מודה שלמקרא סיכום השנה במוסף “7 לילות”, בעיקר גירדתי בראשי תוך כדי המהמום “מי?…מה?…מי אלה?”
אני חושב שעד לרגע זה לא שמעתי על נארלס בארקלי שכתב שיר פופ מושלם (על פי הכתבה).
לונג בלונדס, ניקולאי דונגר, קלאקסונס, ספאנק רוק, הרקונטרס, דה גוד דה בד אנד דה קווין, טי.וי און דה רדיו, הוט צ’יפ?
חושך.
לאאוטקאסט יצא אלבום? יחסית לצמד שהסתכסך ונפרד,הם די פעילים.
הופה, הנה שם שאני מכיר. ספארקלהורס. טוב לדעת שהם עדיין קיימים, וג’רוויס קוקר(pulp) הוציא אלבום? והפליימינג ליפס שאף פעם לא הצלחתי להחליט אם זו להקה אמיתית או פארודיה על משהו (רבאק, הם שחררו פעם אלבום שהגיע בארבעה דיסקים. על אחד מהם היתה רצועת התופים, השני הכיל גיטרה, שלישי בס, רביעי שירה, וכדי לשמוע שיר היה צריך לנגן את כל ארבע הדיסקים במקביל).
טום וייטס גם כאן ואני מודה על מזלי הטוב שמכל הסיכום הזה יש לפחות אחד חיוני מעולמי המוסיקלי.
בסוף סימנתי לי כמה שמות להתעניינות עתידית.
את לילי אלן שנשמעת לי כטיפוס מעניין, ואת ג’ני לואיס באלבום “ראביט פר דואט” שהפיק m. ward (וזה מה שמשך את תשומת ליבי)והמליצה עליו רונה קינן שבעצמה ראויה לכמה מילים טובות (אפילו שבשרת העיוור אוהבים אותה ועם מה שנהיה מהאתר הזה, מוסיקה שאוהבים שם מקוטלגת אצלי לרוב בקטגוריה שאני קורא לה קטגוריית dont-believe-the-hype, ).

*למרות הטון המיואש מעט, אני לא באמת מודאג, ואני בטח שלא מגדיר את הטעם והידע המוסיקלי שלי על פי סיכומי סוף שנה של מבקרי מוסיקה וזה שאני לא מכיר את רוב השמות לא באמת אומר כלום על כלום מלבד על חוסר התעניינות שלי באופנה. אולי.
יש המון מוסיקה טובה שם בחוץ ויש מספיק דרכים למצוא אותה גם בלי טובות מסיכומי סופשנה.

יאללה, סופשבוע מתחיל. הביאו את הרעש!

תוספת מאוחרת:
גם ניסו בחוקנ’רול כותב (הרבה יותר טוב ממני, אני חייב להודות) על סיכומי סוף השנה.
אחד המשפטים משך את תשומת הלב שלי במיוחד.
זה שדברים שיצאו השנה נשמעים כמו גרסא חיוורת של דברים שהוא מכיר מפעם (לא במילים אלה, אבל הבנתם).
האמת שזו תחושה שגם לי יש.
שמאוד קשה להפתיע אותי.
אחרי ששומעים את ג’וני מיטשל, או טורי איימוס, קשה למשל להתלהב מכל מיני נשים שהן סינגר\סונגרייטרס.
לרוב אני מעדיף שלא להשתמש בטיעון הזה.
כלומר, זה מרגיש כמו טרח זקן שצועק ש”זה נוער זה? זה בררה” ושאר טיעוני “בתקופתי הכל היה טוב יותר”.
אבל כן, יש לי לפעמים הרגשה כזו.
אין לי ספק שאם הייתי צעיר בכמה שנים והייתי שומע את cat power בפעם הראשונה, אולי הייתי מתלהב כמו שהתלהבתי מLiz phair לפני אי-אילו שנים.
היום אני מקסימום אמשוך בשלייקס ואהמהם “חביב”.

תוספת מאוחרת2:
מצד שמאל, קצת קשה לראות, יש עמוד חדש של בלוגים מוסיקליים שאני מבקר בהם.
הבעיה היא שאני קורא מעט מאוד בלוגים על מוסיקה, אז בינתיים זו רשימה קצרה.
אפשר לקפוץ לקסטה לרשימה מקיפה מעט יותר.

“סנדק הנשמה”, “האיש שעובד הכי קשה בשואו-ביזנס” ועוד כינויים רבים (שאת רובם הצמיד לעצמו) הלך לעולמו.
זהו.
הערך שלו בוויקיפדיה.
והנה קליפ מ71 בהופעה בפריס עם האחים קאטפיש ובוטסי קולינס בהרכב.

כמה אנשים מאוד משועממים בנו אתר שעוסק בתחביב שלהם.
התחביב הוא בניית כלי נשק מעזרים משרדיים.
כלומר, כולנו עשינו דברים כאלה, אבל אצל רובנו זה מסתכם בגומייה ועט.
לא יכולתי לתת לאתר הזה לחמוק, אפילו שזה בלוג על מוסיקה עכשיו.

וכדי שבכל זאת יישמר איזשהו רצף, מוגש בזאת שיר מפסקול הסרט “נשק קטלני”.
סטינג ואריק קלפטון.

לא שזה מפתיע אבל גם את The Blasters הכרתי דרך המלצה של ה. רולינס.
בספר Get in the van הוא כותב ש”לדעתי, הבלאסטרס היו להקה גדולה שלא מספיק אנשים הכירו. ביל בייטמן הוא אחד המתופפים הטובים שיש, וכמובן, ישנם האחים אלווין. הרבה כשרון בשביל להקה אחת”.
הציטוט הזה מופיע גם בערך הוויקיפדיה של הלהקה.
אני חושב שאני מבין למה הבלאסטרס נשארו יחסית אלמוניים.
יש בהם משהו מאוד מיושן.
אני לא מדבר על זה שהסגנון שלהם הוא רוק’נ’רול במובן הכי אולד-סקולי שלו.
תעיפו מבט בעמוד הבית שלהם.
נדמה כאילו מישהו כפה עליהם הקמת דף בית.
כמעט ואי אפשר ללמוד עליהם כלום.
מקומות אחרים ברשת לא מנדבים יותר מידע.
הבלאסטרס לא משחקים את המשחק, זה בטוח.
אני חושב שזה הימור בטוח שלא תמצאו אותם במייספייס.
ובכל זאת, הם עדיין כאן.
למעשה, אחרי הפסקה ארוכה, הם חזרו להופיע לפני מספר שנים ושיחררו שני אלבומים בהופעות חיות ועכשיו הם הוציאו סוף סוף אלבום חדש (אלבום האולפן החמישי שלהם בכמעט שלושים שנות פעילות).
הבלאסטרס, למרות ההבדלים הסגנוניים, משוייכים במובן מסוים לסצנת ההארד-קור של לוס אנג’לס.
הם ניגנו באותם מועדונים כמו Black Flag, X, Gun Club, ורכשו להם מעריצים רבים מבין אותם להקות.
ללהקות כאלה קוראים “להקה של מוזיקאים”.
כלומר, מוזיקאים שזוכים להערכה מצד להקות אחרות, אבל לא אצל הקהל הרחב.
אני מניח שהם פשוט לא היו הרסניים מספיק כמו הGerms, או ג’פרי לי פירס מGun club, ולא הונהגו על ידי דמויות דומיננטיות גם גרג גין והנרי רולינס מBlack Flag.
הם היו להקה אחת עם הרבה כשרון וזה כנראה לא מספיק.
החדשות הטובות הן שההרכב עדיין כאן.
זה לא אותו הרכב ישן.
דייב אלווין עזב לפני הרבה שנים כדי לנסות כוחו כאמן סולו, וגם המתופף שרולינס כל-כך העריך כבר לא איתם.
אולי המזל של הבלאסטרס זה שהם מעולם לא היו להקת קאלט כמו הMisfits, ככה שהקיום שלהם היום לא טראומטי מדי.
מה שהם מציעים היום זה מה שהם הציעו מאז ומעולם.
עם אותה תספורת ואותה מוסיקה ואותה גישה שכבר אז, במועדוני הפאנק של לוס אנג’לס, נחשבה למיושנת ותמימה.
Good Old Time Rock n Roll

אל”ף1 ואל”ף2 היו חברים שלי בתיכון.
את אל”ף1 פגשתי באוטובוס חזרה מלשכת גיוס בטבריה.
התחלנו לדבר על מוסיקה והוא סיפר לי שהוא אוהב את מגהדת’.
אני הייתי איש של מטאליקה, ככה שלא חשבתי שיש עתיד לקשר ביננו.
בכל זאת, נשארנו בקשר.
אחר כך הכרתי את אל”ף2.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה בחברת אל”ף אחד ושניהם היו בדרך לפיקדילי לגנוב דיסקים.
עניין נפוץ בחבר’ה (לא אצלי, מהשופליפטינג נגמלתי כמה שנים לפני כן).
אל”ף2 גם היה מאוד בקטע של מטאל אפל.
דת’, דום, גריינד, בלאק, גות’ ושאר שבדים.
עם הזמן הוא גם גרר את אל”ף1 והיות והתחלנו להסתובב ביחד לא מעט מה שאומר שגם אני נאלצתי לסבול.
my dying bride, at the gates, entombed, cynic, Burzum ואיזו להקה לא ברורה בשם ship of fools שהרושם שהשאירה על עולם המוסיקה שווה ערך לזה שהשאיר “דין” (אל תאמצו את הזכרון. תאמינו לי שהיה אחד כזה שהתחרה ב”אדם”) על המוזיקה בארץ.
אישית מעולם לא הייתי בקטע המטאליסטי.
כלומר, היו לי כמה פייבוריטיות משלי (ואת חלקן אני עדיין שומע).
ספולטורה, מטאליקה, Deicide, Fear factory, impaled nazarene וביוהאזארד.
רובן להקות מהירות ועצבניות ואילו המוסיקה של האלפ”ים היתה כל-כך איטית שהייתי מרגיש כנתון בסד עינויים צורמני.
אם לקצר סיפור ארוך ולא נורא מעניין, אני ואל”ף1 עדיין בקשר.
אל”ף1 גילה בחודשים האחרונים שיש דבר כזה אינטרנט.
אחרי חודשיים של הדרכה צמודה מצידי הוא למד סוף סוף להוריד שירים (בעיקר בסולסיק).
כמובן שכמו כל חובב מוסיקה שמגלה את נפלאות השיתוף, הוא משלים חסכים מהילדות.
וכך אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים מקשיב לMy Dying Bride בכל פעם שאני אצל אל”ף1.
אני לא חושב שיש דבר רע בלהקשיב בגיל שלושים לאותה מוסיקה ששמעתי בתיכון.
את ניק קייב שמעתי כבר בגיל 13. את לו ריד גיליתי מאוד מוקדם, ובכלל אני מחשיב את הטעם שלי כלא רע בכלל כבר אז.
אף אחד בחנות הדיסקים המקומית לא שמע על rage against the machine לפני שביקשתי שיביאו את הדיסק שלהם (אל”ף1 אחראי על הבאת פרל ג’אם לחור הקטן שלנו, ועד היום לפעמים אנחנו משחקים במשחק ה”מי הביא איזו להקה לעיר”).
אני לא אוהב את הגטו הזה שאנשים מסוימים חיים בו לגבי העדפות של מוסיקה על פי גיל.
במדינות מתוקנות כמו ארה”ב אפשר לראות אנשים בגיל40 ו50 בהופעות של מטאליקה ואף אחד לא מרים גבה.
ועדיין, בכל פעם שאני אצל אל”ף1, שומע את My Dying Bride (שאגב, אני די מחבב ביחס לאחיותיהן לז’אנר), אני לא יכול לברוח מההרגשה של כמה החיים שלי נתקעו אי שם בעבר.
עם אותם אנשים ואותן עבודות ואותם חלומות שלא מתגשמים.

[לפני הקריאה, רק תזכרו שהכל קשור למוסיקה ואין כאן שום דבר אישי. מלבד “התחלקויות” מזדמנות, עברתי את הימים של חיבוטי נפש פומביים שלא עוזרים בכלום, הפוסט הזה, גם אם הוא לא נראה כזה, הוא על השיר הזה]
אני אלוף בלברוח.
מאנשים, מבעיות, מהזמן שבורח לי בחזרה.
הודיני יכול לקחת ממני כמה שיעורים באיך לברוח מדברים.
גם עכשיו, למרות שאני מכחיש, מלבד רגעי ההארה מזדמנים, אני בורח לדברים אחרים, חסרי תועלת באותה מידה. כמו תמיד.
אני חושב שכשאני אפסיק לברוח זה סימן שנכנעתי לחיים האלה שלי, הכבדים.
ואולי זו לא בריחה. אולי זו רק הדרך שלי בעולם הזה.
השיר הזה מתקשר אצלי לזה.
להתמכרות לבריחה ותחושת החופש המזויפת כשלא צריך לדאוג משום דבר שהוא אמיתי.
להתמכרות לפנטזיה, לטשטוש גבולות בין החיים והוירטואליה שיכולה להפוך לכואבת ואמיתית הרבה יותר מהחיים עצמם, לחלומות שגדולים עלי.
השיר הזה תורגם לפני המון זמן.
אני לא אעתיק לכאן דברים שלא כתבתי, אז תעשו לי טובה ותכנסו לקישור.
והרי:

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו הופכים להיות
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי כי הפרעתי לשלווה העולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

*תוספת עריכה מאוחרת.
אני שקרן.
הפוסט כן אישי.
דברים קורים, אתם יודעים, וכמה שאני לא אנסה לשמור את החיים מחוץ לבלוג הזה שמתיימר להיות רק על מוסיקה, קשה לי.
אני במצב רוח כזה של כן בא לי, לא בא לי.
למחוק את הפוסט, לא למחוק.
בסוף הוא נשאר, לשם שינוי.
אבל בלי תגובות, שזה מה שאני עושה כשלא בא לי לטחון דברים.
היי, אני קפריזי, זה לא חדש.
על פי הרייטינג בבלוג העם דווקא אוהב אותי ככה, סובל.

**עריכה מאוחרת עוד יותר (18/12).
אז מחקתי ושוב החזרתי.
בגלל הספרנית הדילטנטית מירושלים שריפאה פצע שפצעה ספרנית ירושלמית אחרת.