ואם כבר הזכרתי את מארק פלינגטון.
הקריירה שלו לא מאוד ברורה לי.
מצד אחד, הוא ביים דברים מוערכים (למשל סרט תיעודי על אביו חולה האלצהיימר), מצד שני הוא ביים זבלונים הוליוודים נוסח “סכנה ברחוב ארלינגטון”.
אני מניח שזה בגלל שהוא מעולם לא הגיע לסטטוס של אחד שיכול לביים רק מה שהוא רוצה או שהוא היה חייב לביים סרטים מסוימים כדי שיהיה לו מימון לדברים אחרים.
אבל זו פוליטיקה הוליוודית ומה אני מבין.
אחד הדברים היותר מעניינים שלו הוא פרויקט בשם United states of Poetry.
ניסיון לשרטט את מצב האומה האמריקאית על פי שירי המשוררים שלה.
להבנתי, היה ייצוג לכל מדינה בארה”ב על ידי משורר אחר.
רובם משוררים חיים, חלקם כבר מתו (אלן גינזברג למשל או ג’ק קרואק ששיר שלו נקרא על ידי ג’וני דפ) וכמה זרים כמו לאונרד כהן (יליד קנדה) שקרא את Democracy, ווצלב מילוש הפולני (שנבחר אולי בגלל שהוא לימד בברקלי באותה תקופה).
ולו ריד אחד שמדבר על רומיאו ויוליה.
יש משוררת אחת בת יותר מ80 שנולדה במיסיסיפי ואחת בת 22 (דאז) מנברסקה שזה השיר הראשון שלה שהתפרסם ואולי גם האחרון.
כולם מדברים על אהבה ומין ומילים ופנים ועל אדמה וחלומות ותקוות ואמריקה והאנשים באמריקה.
Untitled Nebraska Poem/Juli Yancy
Mama said that
during the depression they
were happy to put
lard on their bread as opposed to
butter and flour sack dresses didn’t
itch if you used plenty of
vaseline.
And it was a greasy time breeding
greasy people and
in the fifties they were drunk all the time,
Mama said.
Everybody was.
And you did it with anyone
you pleased because
there was nothing to fill the
need, Mama said, in this
Nebraska.
In these fields.
So you married a black man,
liking to think that he was making you
cosmopolitan
with every stroke.
And you bore children out of confusion and
you still got drunk all the time,
Mama said. In
this Nebraska. In this
Nebraska.
In these fields.
שני קליפים בשביל להתניע את השבוע.
אני יודע שהבלוג מקבל צורה של קופי\פייסט והכי קל להדביק משהו מיוטיוב במקום להתאמץ, אבל זו רק תקופה כזאת וזה יעבור.
כתבתי באחת התגובות כאן שאני מביא קליפים עד שאני אסדר נגן אודיו לבלוג אבל בינתיים זה לא מצליח ואני מתחיל להתייאש.
ובכל מקרה, הפעם הקליפים מעניינים בפני עצמם.
הראשון הוא של הרכב בשם Cracker.
להקה שנוסדה על חורובותיה של להקת אייטיז מוערכת-אך-לא-מאוד-מצליחה בשם Camper van Beethoven שהיתה להקה מאוד שנונה בזמנו אך לא צלחה את מבחן הזמן.
פעם חשבתי שCracker הם מהלהקות “שלי” אבל ראיתי שהזכירו אותם פעם בעונג שבת, אז כנראה שהם לא רק שלי.
השיר והקליפ קצת מתאימים למצב הרוח הדי שפוף שלי כרגע.
והשיר השני כאן רק בגלל שיש שטענו שהפכתי לEmo מעט:)
sacred reich.
הפרט היותר מעניין לגבי הוידאו הזה הוא הבמאי מארק פלינגטון שמוכר בעיקר בזכות הקליפ שביים לשיר “ג’רמי” של פרל ג’אם.
בקליפ ההוא היו המון מילים (ויזואלית) וגם בשיר הזה ולמעשה גם בלא מעט עבודות אחרות של מארק פלינגטון כולל הקליפ שליהיא אוהבת.
הנה השיר.
זעם נעורים ניינטיזי משובח.
משווים אותה למיליון זמרות אחרות.
לשרה מקלכלן, וטורי איימוס (שכמוה, היא מבצעת קאברים למכביר), ולמהליה ג’קסון ורבות אחרות.
בכל אופן, אני מקשיב לה לאחרונה.
אין לי כל מיני תיאורים מפוארים כדי “למכור אותה”.
רק המוסיקה.
אני מניח שזו עוד אחת ממגירת הגילטי פלז’רס הידועה לשמצה שלי:)
הסיבה שאני אוהב את השיר הזה היא הלחן (או העיבוד, אם לדייק).
השיחה הזו בין הבס לגיטרה.
יש בקצב האיטי של השיר יש משהו קצת נוגה וקצת מהפנט.
והמילים…
“אני אפרוש זרועותי, אעמיד פנים שאני חופשי לנדוד.
אני אפלס דרכי דרך עוד יום בגיהנום”.
השיר הזה מדבר על להיות בודד גם כשאתה לא לבד.
אולי גם על כעס ועל להרגיש לכוד.
אני לא יודע.
ככל הקשור לפרל ג’אם, בעיני המילים שלהם תמיד אניגמטיות משהו.
זה לא בהכרח רע.
ככה כל אחד יכול למצוא לעצמו משהו לאהוב בכל שיר.
לעצום עיניים ולחשוב שזה אולי מדבר על מישהו כמוהו.
ובינתיים גיליתי שקיים ביצוע משותף בין אדי וודר לבין בן הארפר החביב עלי מאוד ומסתבר שהם שיתפו פעולה מספר פעמים (גם עם כל להקה).
אחלה ביצוע (רק כמה אדי מדבר עד שהוא מתחיל לשיר:)
Black Angel’s Death Song הם להקה שכנראה גם עוד 20 שנה אף אחד לא יגיד ש”איך פספסנו אותם”.
הם חבורה די מוכשרת, כל אחד בפני עצמו, אבל איכשהו, דברים לא התחברו להם וכל אחד המשיך לדרכו.
זה בערך מה שיש לי להגיד (כרגע) על הלהקה.
ובכל זאת, איכשהו יש להם שיר אחד שהפך להיות פייבוריט שלי.
השיר נקרא “למה לכתוב שירים”.
אני לא אגדיר את עצמי כאדם מדוכדך, גם אם זה לפעמים מצטייר ככה.
ככל הקשור לחיים שמעבר לוירטואליה, אני יחסית אדם אופטימי.
אבל יש ימים כאלה.
מזה זמן מה אני סובל מבעיית שמיעה מסוימת שבא והולכת.
לא ברור לי על מה ולמה.
עכשיו זה כבר יותר משבוע שהשמיעה באוזן ימין שלי עמומה (מחר אני אקבע תור לרופא).
אם יש דבר אחד שמצליח להוריד את מצב הרוח שלי לתחתית, זה בעיות רפואיות.
זה מה שמביא אותי למחשבות של “מה הטעם בכלל”, על המוסיקה שלי, ועל הכתיבה, ועל הקריאה ועל העולם כולו.
מוזר, אבל ככה זה. אצלי.
וכאן השיר הזה מדבר אלי.
למה לכתוב שירים, למה לעשות משהו בכלל.
Why write songs?
He feels things too intensely
cause he’s coming from the truth
there’s a sickness in my family
down deep in the roots
and just like my parents
my first mariage didn’t work
and i want to be adjusted
in the worst way
but the pharmacy says the srcips not ready
and i want this feeling to go away
I’m tired of trying to make it happen
I’m so tired of all the rejection
the sum of all our hopes and dreams
and no one out there is listening
so why write songs
when no one’s gonna hear them
why write songs when nobody cares
why write songs like it realy matters
why write songs
why do anything at all
[כתבתי את זה פעם במקום אחר. אבל איכשהו דברים חוזרים על עצמם ובדיוק הזכרתי את החיבה שלי לחדי קרן באיזשהו בלוג. הדמויות לקוחות מהמחזה “ביבר הזכוכית” של טנסי וויליאמס. לורה היא אחת הדמויות האהובות עלי בספרות. אולי פעם אני אספר למה. אולי תנחשו.]
ללורה יש אמא בשם אמנדה שחולמת על ימי צעירותה בעת שהיתה יפהפיה דרומית מחוזרת.
היא חולמת על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אם היתה מתחתנת עם אחד ממחזריה ולא עם האיש אותו בחרה.
טום, אחיה של לורה, חולם לברוח למקום אחר, לחיים אחרים, אבל לא מעז.
הוא רוצה לברוח בגלל אימו אבל נשאר בגלל אחותו.
לורה היא נערה חסרת בטחון שעוסקת באיסוף של חיות זכוכית.
לורה סובלת מנכות מסוימת, צליעה, והיא תולה בה את האשמה לבעיותיה.
היא מספרת לג’ים, חברו של טום שבא לארוחת ערב, שהיא עזבה את בית הספר מכיוון שהיה לה מעין “גשר” , מתקן ברזל על הרגל שהשמיע הלמה כבדה כשעלתה במדרגות.
והיא? היא היתה בטוחה שכל צעד שהיא עושה במעלה המדרגות בדרך לשיעור נשמע בכל רחבי בית הספר, אז היא עזבה.
היא מראה לג’ים את אוסף חיות הזכוכית שלה.
היא אומרת שהחד-קרן בטח מרגיש קצת מוזר כי הוא שונה מכל שאר החיות בביבר.
הוא לבד.
הוא שונה.
בדיוק כמוה.
היא משתמשת במילה “Freakish” כדי לתאר אותו.
בדיוק כפי שהיא מרגישה.
היא מניחה את חד הקרן על שולחן שונה משאר החיות כדי שיהיה לו נוף אחר.
ג’ים משכנע את לורה לרקוד.
הוא אומר לה שהיא יפה, הוא מנשק אותה בעדינות.
תוך כדי ריקוד הם פוגעים בשולחן שעליו מונח חד הקרן שנופל ונשברת לו הקרן.
ג’ים מתנצל אבל לורה אומרת לו שזה בסדר.
“עכשיו הוא כמו כולם” היא אומרת.
היא תעמיד פנים שהוא עבר ניתוח להסרת הקרן כדי שירגיש פחות שונה.
לפני שהוא עוזב היא נותנת לו את חד הקרן, שעכשיו נראה כמו הסוסים האחרים בביבר הזכוכית, למזכרת.
להסתכל עליהם ולראות אותנו.
חולמים אבל לא מעיזים להגיד את זה בקול, פוחדים אבל לא מודים בזה אפילו בפני עצמם.
מיוסרים ברגשי אשם, כבולים במחויבות שלא הם ביקשו תמיד ביחד ותמיד לבד עם עצמם.
אלו הן הדמויות של טנסי וויליאמס שכותב את הקיום האנושי האומלל ועושה את זה עם שנאה וחמלה בו זמנית בצורה בלתי נתפסת כמעט.
שנים חלמתי להיות זה שיציל את לורה.
בינתיים גיליתי שאני צריך מישהי שתציל אותי מעצמי.
אבל זה לפעם אחרת.
המלצה שלי:לחפש את הסרט, “ביבר הזכוכית”, שביים פול ניומן על פי המחזה בכיכובה של אשתו, ג’ואן וודוורד, ועם קרן אלן כלורה וג’ון מלקוביץ’ הצעיר דאז כטום.
מייקל ברקר הוא נגן סקסופון שהתפרסם בין השאר, בזכות העבודה שלו עם ג’וני מיטשל, פט מת’יני ו ג’אקו פסטוריוס, כולם ביחד וכל אחד לחוד, כמו גם אחרים (פול סיימון, ארט גארפונקל, סטילי דן, קרול קינג, יוקו אונו ואגדות ג’אז כמו בילי קובהאם, הוראס סילבר צ’רלס מינגוס ועוד מאות אמנים אחרים).
אני לא אתיימר ואגיד שיש לי הכרות מעמיקה עם המוסיקה שלו, במיוחד כשמסתכלים על ההספק שלו.
אבל אני מכיר חלק קטן, במיוחד מהעבודה שלו עם ג’אקו פסטוריוס וההופעה Shadows and light של ג’וני מיטשל, וזה מספיק כדי לרצות ולחלוק לו כבוד אחרון.
הוא נפטר לפני כשבוע מלוקמיה.
הנה משהו משלו בהרכב שכלל גם את אחיו ראנדי בחצוצרה (לשעבר מלהקת “דם יזע ודמעות” ומוסיקאי מאוד נחשב בפני עצמו) ומייק סטרן (עוד בוגר ג’אקו) על הגיטרה.
קטע עליז למדי, אבל למה לא?
אם יש משהו שאני אוהב אפילו יותר מכל מיני טקסים קטנים ומחוות סמליות, זה להצהיר הצהרות שברור שאני לא אעמוד בהן.
למשל על הפסקה לזמן מה מהכתיבה בבלוגים ומהרשת בכלל.
“חופשת מציאות” בלינגו הפרטי שלי.
נגיד חודש?
I dont feel the suns comin out today
Its staying in, its gonna find another way.
As I sit here in this misery, I dont
Think Ill ever see the sun from here.
And oh as I fade away,
Theyll all look at me and say, and theyll say,
Hey look at him! Ill never live that way.
But thats okay
Theyre just afraid to change.
“תמשיך לחלום ילד, כי כשאתה מפסיק לחלום, זה הזמן למות”.
מכיוון שאני כזה חובב של טקסים ומעשים סמליים, כשבעוד שנה אני אסתכל על הפוסט שמתעד את הדברים הראשונים שעשיתי ב2007, אני אזכר שהמוסיקה הראשונה ששמעתי השנה היתה “ווריאציות גולדברג” מאת באך בביצוע של גלן גולד מ1981 (להתמוגג מהביצוע).
הדבר השני היה, כמובן, נגינה על הבס שלי, והדבר השלישי יהיה המשך הקריאה ב”לעולם לא עולם” של גיימן.
חוצמזה שאני מבלה עוד ערב בחברת עצמי.
כרגיל.
מי יודע. אולי בשנה הבאה..
לפני שנה בזמן הזה בערך כתבתי את זה.
עזבתי עבודה אחרי הרבה שנים, ועשיתי את זה בטריקת דלת, למרות שכולם מסביב אמרו לי שזו טעות.
אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי ועדיין מרגיש.
בערב השנה שעברה הייתי אצל חבר וניגנו ביחד.
כתבתי על זה בבלוג.
ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.
אני עדיין רעב לאמונה, אבל לא במקום הפחד.
אני כבר לא מרגיש פחד מכלום.
לפני שנתיים (או שלוש?) בערב השנה החדשה ראיתי עם ל’ את הסרט “אמלי” שמיד הפך להיות האהוב עלי לפחות עד שראיתי את “כמעט מפורסמים”.
השנה אני בבית לבד, משחק משחקים (אני בשלב חמש במשימות הבסיסיות).
היתה שנה מעניינת.
לא מאוד יציבה משום בחינה.
עבודות, אהבות, מקומות מגורים, קשריםן ישנים שחודשו, קשרים ישנים שאבדו (גם באשמתי), סדרי עדיפויות חדשים, פחדים, באו והלכו כמו בקרוסלה.
מה שחשבתי שיהיה הכי רע, גיל שלושים, הגיע והעולם לא קרס.
להפך. אני שלו מאי-פעם.
למדתי לנשום עמוק ולהרגע.
אני לא רוצה לצאת בהצהרות מפוצצות, אבל אני חושב שכמעט סיימתי את גיל ההתבגרות:)
וכמיטב המסורת הפרטית שלי, אני נוהג לצטט בסוף השנה את העורבים הסופרים שכתבו בשיר ש”זה דצמבר ארוך, ויש סיבה להאמין שהשנה הזאת תהיה אולי טובה יותר מהאחרונה…”.
אני מניח שזה משהו שיהיה נכון תמיד.
ושיר לסיום השנה.
הקיור.
בא לי פתאום.
שיר שהוא דווקא מאוד אופטימי.
כי זה אף פעם לא מאוחר מדי להפרד מהעבר לשלום ולהתחיל להיות שמח.
it’s a perfect day for letting go
for setting fire to bridges
boats
and other dreary worlds you know
let’s get happy!
it’s a perfect day for making out
to wake up with a smile without a doubt
to burst grin giggle bliss skip jump and sing and shout
let’s get happy!
but it’s much to late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go
it’s a perfect day for kiss and swell
for rip-zipping button-popping kiss and well…
there’s loads of other stuff can make you yell
let’s get happy!
it’s a perfect day for doing the unstuck
for dancing like you can’t hear the beat
and you don’t give a further thought
to things like feet
let’s get happy!
but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go
kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the beat is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye
it’s a perfect day for getting old
forgetting all your worries
life
and everything that makes you cry
let’s get happy!
it’s a perfect day for dreams come true
for thinking big
and doing anything you want to do
let’s get happy!
but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go
kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the dream is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye let’s get happy!
