במשכנו הקודם של הבלוג, כתבתי על השיר הזה של רונן (Ronan) שטיינבאום.
על איך הוא תפס אותי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, על ההפקה המעולה, הקול המלטף, הגיטרה, וההשפעות הניק דרייקיות הנהדרות.
הפוסט ההוא אבד במעבר בין שרת לשרת ובכל מקרה, השיר הזה כבר זכה מאז לאי-אילו השמעות ברדיו ובערוץ 24, ואפילו נכנס לאחד מאוספי השרת ולא ממש צריך את ההקדמות שלי.
אתמול שמעתי את השיר באיזו תחנת רדיו, אחרי הרבה זמן שלא שמעתי, ומאז הוא מתנגן לי בראש נון-סטופ.
אז קבלו אותו, באירוח חוזר כאן בבלוג.
נראה לי מתאים לחורף הזה שבא לבקר, אולי בפעם האחרונה השנה.

מצאתי את הבלוג הזה אתמול ובהתלהבותי שלחתי כמה מיילים (טוב, שניים) לאנשים.
אבל למה לא להמליץ עליו כאן בעצם?
אז ככה.
הבלוג נקרא Press REC & PLAY ומה שהוא מציע זה מיקסטייפים שווים עם המון מוסיקה ישראלית, אבל לא רק.
יש שם שילוב לא רע בכלל בין להיטים מוכרים לבין שירים מוכרים הרבה פחות.
כרגע אני מקשיב לדבר הראשון שהוא העלה, הופעה ישנה ומאוד אינטימית של דני רובס שהוא מדבר בה, בין השאר, על איזה שיר חדש שנקרא “איך הוא שר” ויופיע בתקליט שעוד מעט יצא “לשווקים” (כהגדרתו) וכמה טוב להקשיב בבוקר הצונן הזה ל”נוסע על כביש מהיר
מגע החורף שבאויר
ובחלון שלי הנוף חולף מולי או שאני חולף מולו”.
ויש גם קצת ג’ימי אוחנה (מישהו לא זוכר?)
זה אולי לא מיקסטייפ, אבל זה בהחלט כיף לשמוע, אם כי במקרה הזה האיכות מעט ירודה.
עברתי על כל האוספים שהוא יצר, וכל אחד מהם מכיל שיר או שניים לפחות שגרם לי לחשוב “וואי, כמה זמן שלא שמעתי את השיר הזה” וכל מיני כאלה.
טוב, אין לי יותר מדי מה להגיד שלא תוכלו להבין אם תקשיבו בעצמכם.

אולי בפסח.
אמור להיות לי שבוע חופש ואז אני אוכל לכתוב ת’מלאן ת’לפים פוסטים שיושבים לי בהארד דיסק של המוח.
כידוע (או שלא?)אני כרגע מועסק על ידי חברת הממתקים עלית (קבלו טיפ לוהט, מסטיק “עלמה” עושה קאמבק חד-פעמי לרגל יום העצמאות).
לעבודה בעלית יש יתרונות.
לא צריך ללכת רחוק אם מתחשק לי משהו מתוק והאל עדי שמעט הדברים הטעימים כמו שוקולד מריר שזה עתה יצא מהמכונה או “פסק זמן” טרי.
בהתחלה די חגגתי, אבל אחותי יידעה אותי שמצד אבא במשפחה יש נטיה לסוכרת.
“הם כולם מזריקים” בלשונה של אחותי.
הכוונה היא כמובן לאינסולין, אבל איכשהו לא היה מאוד מפתיע אותי אם הם היו מזריקים דברים אחרים.
מסתבר שמלבד חיבה לאלכוהול\הימורים\פיוז קצר\תוחלת חיים עד גיל 50+\נבערות\אנלפבתיות, יש גם כמה תכונות שליליות בצד הזה של המשפחה.
אגב, מכל רשימת התכונות שציינתי, לא ירשתי כלום (אני חושב) מלבד אולי הפיוז הקצר, וגם על זה אני חושב שאני משתלט לא רע.
כנראה יצאתי דומה יותר לצד של אמא (אובססיה לאוכל ואובססיביות כללית).
אבל אני מקשקש.
טוב, השיר לשבת.
bad brains שאוטוטו מביאים אלבום חדש.
Rise היה השיר הראשון שלהם שהכרתי, ורצה הגורל ודווקא כאן הרכב הרגאיי\הארד קור פאנק שכל חבריו הם ראסטאפריים אדוקים, הקליטו ללא הזמר המקורי H.R ואחיו ארני.
את H.R החליף זמר רגאיי תואם מראה בשם Joseph Israel ואת ארני החליף המתופף של הcro-mags(!).
פינת הטריוויה האיזוטורית: באלבום מוקדם של הבד בריינז H.R הופיע בקרדיטים בשם Joseph i, מה שתרם לבלבול בקשר לאלבום הזה.
בכל מקרה, Rise הוא יופי של אלבום, למרות שנכשל במכירות.
קצת שונה ממה שאוהבי הבריינז רגילים אליו, עד כמה שאפשר להשתמש במילה “רגילים” כשמדובר בלהקה שבאלבומים שלה אפשר למצוא שירי הארד-קור פאנק מהירים וזועמים שוכנים לצד שירי רגאיי בשבחי ג’ה.

והקליפ לשבת הוא:Animal מאת Prick.
קווין מק’מהון כמעט ונגע בשמיים באמצע שנות ה90.
אחרי שדישדש בשוליים של סצינת המוסיקה בקליבלנד החל מסוף שנות ה70 ודרך שנות ה80, היה נדמה שמשהו טוב עומד לקרות.
אחת התחנות שלו היתה הרכב בשם Lucky Pierre שהקלידן שלה היה אחד, ילדי קליבלנד גם כן, בשם טרנט רזנור.
את הלהקה ניהל ג’ון מאלם ג’וניור (John Malm jr) שקצת אחר כך ייסד ביחד עם טרנט חברת תקליטים בשם Nothing records.
כמה שנים מאוחר יותר טרנט החתים את מק’מהון באותה nothing records תחת השם Prick ונדמה היה שהקריירה של מק’מהון עולה על הפסים הנכונים.
לPrick יצא קליפ לשיר Animel שהצליח לא רע ובזה הסתיים הסיפור.
היה גם איזשהו סיבוב הופעות בתור חימום לNIN שהופיעו באותם ימים עם דייויד בואי, אבל באמת שלא יותר מזה.
מסיבות לא ברורות (חוסר הצלחה כלכלי?) החליטה חברת האם של Nothing לשחרר את מק’מהון לחופשי.
מאז אפשר למצוא אותו מופיע במועדונים שונים בקליבלנד תחת מגוון שמות (גם Prick) ומשחרר אלבומים שניתן להשיג רק דרך האינטרנט.
ואולי הבעיה היא שבסופו של יום, Prick נתפסו כעוד להקה שמנסה מאוד חזק להיות NIN.
זה הקליפ ואם תהיה לכם הרגשת דז’ה וו מאוד חזקה, זה בטח בגלל שאין בשיר הזה שום דבר שלא ראיתם או שמעתם לפני זה אצל אבא טרנט.

בן טיפוחים אחר של טרנט רזנור שהצליח קצת יותר הוא מרילין מנסון .
בעצם, אולי לא בן טיפוחים, אבל בלי שטרנט יחתים את מנסון בNothing records ויוציא את האלבום הראשון שלו, יכול להיות שהסיפור של מרילין מנסון היה דומה לזה של קווין מק’מהון.
אני לא יכול להגיד שאני מגדולי המעריצים של מנסון או אפילו סובל אותו במיוחד.
אבל בהתחלה בהתחלה, לפני שהתדמית והפוזה הפכו לדבר העיקרי שיש לו להציע, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו בקליפ לשיר Lunchbox והוא בהחלט עשה עלי רושם.
אבל כאמור, עם הזמן ההערכה שלי כלפיו התחלפה בסלידה.
משהו מעניין שגיליתי עכשיו בשיר.
יש בו קטע שמישהו שר (אולי זה סימפול?) “I bring you fire” שלקוח מהשיר המאוד ידוע הזה.
שבת שלום.

עדיין לא משהו בכלל. תודה על ההתעניינות.
הייתי אצל רופא אף\אוזן\גרון והוא מצא מה הבעיה אך לעת עתה הפתרון שהוצע לי הוא טיפות אוזניים ולבוא עוד פעם.
הטיפות אוזניים לא עוזרות ואני מרגיש מתוסכל.
אני ללא ספק אבוא עוד פעם.
אבוא וארביץ לרופא עם אחד ממכשירי העינויים שהוא ניסה עלי.
מילא האי-נוחות הפיזית, בשלב מסוים כבר הפסקתי לשים לב, אבל אפילו ממוסיקה אני לא מצליח להנות והיות ולרוב מוסיקה היא אחת הנחמות הבודדות שלי, בימים אלה אני ממורמר אפילו יותר מהרגיל אצלי.
אני מניח שלו היו קוראים לי ארל, זה היה הקטע שבו הייתי אומר שזו קארמה שמחזירה לי על עודף הפוזה ששפע ממני לאחרונה עם כל נאומי ה”אני אליטיסט מוסיקלי” שלי.
מוסיקת מצב רוח לבוקר זה: Anthrax שנותנים בראש ביעילות עם אחד השירים החביבים עלי משלהם ובכלל.
בשיר הזה יש פשוט מכל טוב.