יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז’ ואז כיתה ח’ ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ’יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו”ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג’רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.