בפעם הראשונה ששמעתי על נטשה שניידר זה היה ב”ג’אנק” החיפאי (ז”ל).
דיברתי עם המוכרת על אלבום הבכורה של כריס קורנל ואיכשהו הגענו לזה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר את
Eleven, הלהקה שחבריה הפיקו וליוו את Uphoria morning.
אמרתי שלא והיא הציגה לי שני דיסקים.
שאלתי מה ההבדל והיא הרימה דיסק אחד ואמרה “בזה נטשה שניידר בלונדינית, ובשני היא בשיער שחור.”
לקחתי את Avantgardedog כי השם נשא חן בעיני ומאז לא הפסקתי להקשיב.
לEleven עצמה יש היסטוריה שסבוכה בסיפור של הצ’ילי פפרז, עוד הרכב שאני מחבב במיוחד.
שניים ממייסדי Eleven, ג’ק איירונס ואלן ג’והאנס הקימו הרכב בשם Anthym שכלל גם את הלל
סלובאק ומייקל בלזארי (Flea) כשאיירונס, סלובאק וFlea משתתפים במקביל גם בצ’ילי פפרז.
אחר כך סלובאק ואיירונס עזבו את הפפרז כדי להתרכז בלהקה שבינתיים שינתה את שמה לWhat is this
ואחר כך חזרו לפפרז ואז כשהלל סלובאק מת, ג’ק איירונס הקים את הלהקה מחדש ובסופו של דבר ביחד עם
שניידר וג’והאנס הם הפכו לשלישייה שנקראת Eleven.
מלבד הלהקה הזו, שניידר ואלן ג’והאנס השתתפו גם באחד מגלגוליה של Queens of the
stone age ועבדו כאמור עם כריס קורנל ועוד ועוד ועוד.
אני יכול להמשיך ולפרט הרכבים וקשרים ופריטי טרוויה איזוטרים הקשורים נטשה שניידר ולספר כמה היא היתה
מוכשרת, וכמה היא השפיעה על כל מי שסביבה, אבל אני בעיקר רוצה לספר שכבר יומיים, מאז ששמעתי על פטירתה, יושבת לי איזו אבן על הלב.
הרבה זמן עבר מאז הרגשתי איזו עצבות על מוסיקאי שהלך.
אני חושב שאליוט סמית היה האחרון שמותו באמת עשה לי רע.
ישנם אומנים שאני אוהב אבל כשהם מקליטים משהו רע אני מתייחס אליו ככזה.
יש אנשים כאלה שהמוסיקה שלהם עושה לי טוב בגלל המוסיקה עצמה וזה לא קשור למה שהם שרים עליו או לאיזה סולו גיטרה כזה או אחר ואהבה שלי אליהם היא ללא תנאים ולא משנה מה הם עושים, אני מרגיש את הקסם הזה שבגללו אני כל כך אוהב מוסיקה.
נטשה שניידר בהחלט היתה אחת מאלו.
מהחברים האמיתיים, היחידים שלי.
יהי זכרה ברוך.
http://natashashneider.org/
דיברתי עם המוכרת על אלבום הבכורה של כריס קורנל ואיכשהו הגענו לזה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר את
Eleven, הלהקה שחבריה הפיקו וליוו את Uphoria morning.
אמרתי שלא והיא הציגה לי שני דיסקים.
שאלתי מה ההבדל והיא הרימה דיסק אחד ואמרה “בזה נטשה שניידר בלונדינית, ובשני היא בשיער שחור.”
לקחתי את Avantgardedog כי השם נשא חן בעיני ומאז לא הפסקתי להקשיב.
לEleven עצמה יש היסטוריה שסבוכה בסיפור של הצ’ילי פפרז, עוד הרכב שאני מחבב במיוחד.
שניים ממייסדי Eleven, ג’ק איירונס ואלן ג’והאנס הקימו הרכב בשם Anthym שכלל גם את הלל
סלובאק ומייקל בלזארי (Flea) כשאיירונס, סלובאק וFlea משתתפים במקביל גם בצ’ילי פפרז.
אחר כך סלובאק ואיירונס עזבו את הפפרז כדי להתרכז בלהקה שבינתיים שינתה את שמה לWhat is this
ואחר כך חזרו לפפרז ואז כשהלל סלובאק מת, ג’ק איירונס הקים את הלהקה מחדש ובסופו של דבר ביחד עם
שניידר וג’והאנס הם הפכו לשלישייה שנקראת Eleven.
מלבד הלהקה הזו, שניידר ואלן ג’והאנס השתתפו גם באחד מגלגוליה של Queens of the
stone age ועבדו כאמור עם כריס קורנל ועוד ועוד ועוד.
אני יכול להמשיך ולפרט הרכבים וקשרים ופריטי טרוויה איזוטרים הקשורים נטשה שניידר ולספר כמה היא היתה
מוכשרת, וכמה היא השפיעה על כל מי שסביבה, אבל אני בעיקר רוצה לספר שכבר יומיים, מאז ששמעתי על פטירתה, יושבת לי איזו אבן על הלב.
הרבה זמן עבר מאז הרגשתי איזו עצבות על מוסיקאי שהלך.
אני חושב שאליוט סמית היה האחרון שמותו באמת עשה לי רע.
ישנם אומנים שאני אוהב אבל כשהם מקליטים משהו רע אני מתייחס אליו ככזה.
יש אנשים כאלה שהמוסיקה שלהם עושה לי טוב בגלל המוסיקה עצמה וזה לא קשור למה שהם שרים עליו או לאיזה סולו גיטרה כזה או אחר ואהבה שלי אליהם היא ללא תנאים ולא משנה מה הם עושים, אני מרגיש את הקסם הזה שבגללו אני כל כך אוהב מוסיקה.
נטשה שניידר בהחלט היתה אחת מאלו.
מהחברים האמיתיים, היחידים שלי.
יהי זכרה ברוך.
http://natashashneider.org/
