“אנחנו דפוקים?”
“למה את מתכוונת?”
“אנחנו בני 34… ”
“אני בן 33”
“…ועדיין לא הבנו את הדבר הבסיסי הזה”
“בסיסי? כמו מה?”
“החיים”.

מתוך
Away we go

ווניה בן ה10 מתבשר על ידי הוריו שהוא למעשה נער יהודי בשם יצחק ושהוריו החליטו להתחיל ולקיים את עול המצוות, בניגוד לדרך שבה חיו עד היום.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל זה חלק מתוכנית גדולה יותר שנרקמה עבורו.

“בפעם הראשונה הבין ווניה שאם עליו נגזר לא ללכת יותר לשיעורי בית הספר, עונשו של אביו חמור יותר
“איבדת את העבודה באוניברסיטה?”,
אבא השתעל קלות, “הסטודנטים שלי יבואו אלי”.
“אם יוכלו למצוא אותך” אמרה אמא. עדיין עם אותו חיוך מוזר על שפתיה.
הם ימצאו אותי! או שלא!, בכה אבא, “אנחנו נאכל, או שלא, אבל אנחנו נביא את ווניה – יצחק- אל מחוץ לארץ הזו כדי שיגדל במקום שהפה הזה שלו, חוסר הכבוד לכל מי שלא עומד בסטנדרטים המעורפלים שלו, היכן שיתיחסו לזה כיצירתיות, או פקחות או רוק’נ’רול”
“רוק’נ’רול זו מוסיקה” אמר ווניה.
פרוקובפייב זו מוסיקה, סטרווינסקי זו מוסיקה, צ’ייקובסקי ובורדין ורימסקי-קוסאקוב ואפילו רחמנינוב זו מוסיקה הם זה מוסיקה.
רוק’נ’רול זה נערים מתחכמים בלי כבוד, אתה זה רוק’נ’רול”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג’אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש”I’ve been drawn into your magnet tar pit trap” כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה “היי” וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
“הכלב שלי מת”
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.

בערך מלפני שעה.
יצאתי מהעבודה. חצות.
התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני אוהב אותה.
רע לי בלעדיה.
שפכתי הכל, עייף מהעמדת הפנים
אחר כך התעדכנו בנעשה בחיי השני.
יש לה חבר, כבר חצי שנה.
כשחזרתי הביתה שלחתי לה שיר בדואר האלקטרוני שמדבר על התסכול שבלנסות ולגרום למישהו אחר להבין אותך.

“Im not going down on my knees,
Begging you to adore me
Cant you see its misery
And torture for me
When Im misunderstood
Try as hard as you can, Ive tried as hard as I could
To make you see
How important it is for me

Here is a plea
From my heart to you
Nobody knows me
As well as you do
You know how hard it is for me
To shake the disease
That takes hold of my tongue
In situations like these”

אני מרגיש מוטרף, אני הולך לקחת אותה מהחבר שלה.
קודים של התנהגות, כבוד. על הזין שלי הכל.
לא עשיתי שום דבר כזה קודם בחיים.

הבלוג הזה נפתח בגלל אשה אחת. ועוד אשה. ואני ששמתי את עצמי בינהן מבלי להיות מסוגל להשתחרר מרגשות האשם שעכשיו אני מבין שאולי לא היו צריכים להיות.
יש כאן נשים אחרות.
מישהי מלפני הרבה שנים, ומישהי מלא כל כך מזמן ומישהי מעתיד אפשרי.
עכשיו שלחתי לינק לשתיים מכל אלה והדבר הבא שאני הולך לעשות זה למחוק מהזכרון הסלולרי והאמיתי, את המישהי שאני הכי רוצה כי זה נגמר באמת וכל עוד אני שומר את המספר שלה, קיימת תקווה, והתקווה הזאת עוצרת אותי.
וסוף לסיפור.

יש ימים כאלה שאני מרגיש שאני פשוט צריך להתחיל לרוץ.

שוב, הבחורה כי פחות מתאימה, בזמן הכי פחות נכון.
אני יודע שהיא רוצה אותי. היא משדרת לי את זה כל הזמן.מחפשת את חברתי בתוך החבורה הזאת שלנו, כשאני נמצא בצד והיא מצטרפת אלי, מקפידה להגיד לי כמה אני חמוד כשאני עזור לה בכל מיני דברים, כשאני מלווה אותה בסוף היום. שולחת לי הודעות ש”חבל שאתה לא פה, לא כיף כאן בלעדיך” כשאני ביום חופש.
אבל היא בת 20 וקצת. בקושי חודש מחוץ לצבא.
אני בן 32. הבדל של שמיים וארץ מבחינתי. היא רק מתחילה את החיים שלה, אני כבר עברתי מספיק בשביל גלגול או שניים.
אני לא מסוגל להיות האיש שהיא צריכה. מישהו לגדול איתו. אני אעשה לה רק רע והיא עדיין לא מנוסה מספיק כדי לזהות את זה בגברים.
נשים כפולות ממנה בגיל לא יודעות לזהות את זה לפעמים, או שלא מסוגלות להתנגד, אבל היא בהחלט לא יודעת על גברים מסוגי, שהורסים את עצמם בכל יום מחדש ולפעמים גם את האשה שאוהבת אותם.
והיא רוצה אותי ואני רוצה אותה. אבל אסור שזה יקרה.