I’m nobody! Who are you?
Are you nobody, too?
Then there’s a pair of usdon’t tell!
They’d banish us, you know.

How dreary to be somebody!
How public, like a frog
To tell your name the livelong day
To an admiring bog

– אמילי דיקינסון –

לפינוקיו היה את הצרצר בתור מצפון.
לי יש את בוקובסקי (וקארבר, צ’יבר, יוסל בירשטיין, פלאנרי או’קונר ועוד המון המון…) שיזכירו לי חלק מהדברים שפעם האמנתי שאני אעשה.
נתקלתי אתמול בציטוט נחמד.
לא בטוח כמה שהוא נכון או מדויק ובכל זאת.
“סופרים כותבים על מה שהם יודעים.
הבעיה היא שהם לא יודעים מה הם יודעים עד שהם כותבים על זה”.
וו. ה. אודן.
אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שאני לא יודע כלום?
בכל אופן, אני מרגיש קצת ריק עכשיו.
מקווה ששינה טובה תעביר את זה.

“-אתה יודע, או שהיתה לי משפחה, עבודה.משהו
תמיד עמד
בדרכי
אבל עכשיו מכרתי את הבית, מצאתי לי
דירה, סטודיו גדול, אתה חייב לראות את המרחב ואת
האור.
לראשונה בחיי תהיה לי פינה משלי וזמן לעסוק ביצירה”

לא בייבי, מי שיוצר
יוצר גם כשהוא עובד
16 שעות ביום במכרה פחם
או
יוצר בחדר קטן עם 3 ילדים
כשהוא נתמך
בדמי סעד,
הוא יוצר כשחלק מהשכל שלו ומהגוף שלו מרוסק
לחתיכות,
הוא יוצר כשהוא עיוור
נכה
דפוק,
הוא יוצר כשחתול זוחל לו על
הגב בעוד
העיר כולה מותקפת ברעידת אדמה, ירי טילים,
שיטפון ואש.
בייבי, אוויר ואור וזמן ומרחב לא קשורים לזה בכלל
ולא יוצרים כלום
אולי חוץ מחיים ארוכים יותר
כדי למצוא בהם
תירוצים חדשים”.

צ’ארלס בוקובסקי.

מה פתאום רואה את זה? השתגעתם?
ואחרי ההכחשה…

0> יש לי מכרה בשם נועה שמאוד אוהבת ארוויזיונים.
בחורה שנונה, כותבת נפלאה, בעלת ידע מעמיק בספרות ורוק’נ’רול ובאופן כללי, מציאה לא קטנה שבזמן אחר ובמקום אחר היינו אולי…
הייתי בטוח שהיא עובדת עלי כשהיא תיארה לי עד כמה היא בעניין של ארוויזיונים.
מעניין מה היא היתה אומרת עכשיו כשאני רואה את הארווזייון ואפילו נהנה.

1> אני לא צופה בכל השירים.
יותר מזפזפ בין זה לבין “עקיצה ב60 שניות”.
בכל זאת, היש מושלמת מאנג’לינה ג’ולי? (אולי ליב טיילר?).

2>חלק מהשירים לגמרי לא רעים כולל ההעמדות.
חלקם מאוד קצביים וכיפיים.
השיר הישראלי לעמות זאת….
שירי מימון סקסית מאוד.
אבל השיר עצמו הוא בנאלי למדי.
מין בלדת מעליות שכזו.
כמה שהארוויזיון נחשב לתחרות אנכרוניסטית, עושה רושם שהתפיסה בארץ לגבי השיר שצריך לייצג אותנו היא תפיסה מיושנת עוד יותר
מאז דנה א. עושה רושם שהלכנו אחורה בכל הקשור לשירים שנשלחו.
היבשת הזקנה לעומת זאת, כבר הבינה שבלדות עבשות א-לה סלין דיון (נציגת שוויץ, 88) זה כבר לא זה.

3> במחשבה שניה, השיר הישראלי לא כזה רע.
בזמן אחר, במקום אחר, אולי הייתי מחבב אותו יותר.

4 >זה שידור ישיר.
אז איך יש כתוביות תרגום להנחיה?

5 > והערה מאוחרת.
מקום רביעי? טוב, מניח שזה מראה כמה אני מבין מהחיים שלי.
להבא אני אצמד לתחום המומחיות שלי.
להקות שאפילו סבתא של הסולן לא שמעה עליהן.

קטגוריה חדשה לכל מיני פנינים ביזאריות שאפשר למצוא תוך כדי עיון בman pages וצורות תיעוד אחרות.
והפעם: הפקודה whatis שנולדה עבור מי שאין כוח לקרוא man page (יש כאלה?:) ורוצה את התקציר למה פקודה מסוימת מבצעת.
מזל שיש תיעוד.
אחרת איך הייתי יודע שless זה ההפך של more?

וגם זה היה בנושא אותה פקודה.
ספר הסלאקוור המחודש שהוא חלק מגל של אתרים שמספק תחליף לתיעוד הרשמי הלא ממש מעודכן שמגיע עם הפצת הלינוקס המשובחת Slackware.
הפרויקט של קבוצת הדיוור של סלאקוור הגיע סוף סוף להשלמה של גירסת 2.0 ואני מצאתי את הפנינה הבאה (כן, ברור לי שזו בדיחה).

תגובה חדשה לנושא ישן בלינמגזין החזירה אותי לאחד החסכים הגדולים בחיי (חוץ מסקס, כסף, חיים:)
את ההשכלה הרשמית שלי אפשר לסכם ב”קצת פחות” מבגרות תיכונית.
בסיום תיכון היתה לי תעודה שרחוקה מרחק שנות אור ממלאה, אבל אחרי הצבא השלמתי בכוחות עצמי את רובם הגדול של המקצועות.
בצורה אופיינית לחלוטין, הגעתי למרחק נגיעה מקו הגמר ונטשתי.
אבל קשה ללמוד לבד והבנתי שלקרוא חצי ספר בגרות בהיסטוריה בזמן שאני נוסע במונית למקום המבחן או לגשת למבחן בספרות ולענות על שאלות בעניין כל מיני שירים שבחיים לא ראיתי, זו לא הדרך להשיג את הציונים שיכניסו אותי לאקדמיה (בדרך פלאית עברתי בשתי המקצועות, אבל הציונים, הו, הציונים, חושך בעיניים).
בשנה שעברה לקחתי קורס אחד באוניברסיטה הפתוחה, היה נחמד, אבל האו”פ היא משהו שאני מכנה “האוניברסיטה של הטיפשים”.
משהו עם דימוי די נמוך בעיני.
מקום לאנשים שלא היו מספיק חכמים להתקבל לאוניברסיטה “אמיתית”.
עכשיו אני יכול להעיד שהרמה שם מאוד גבוהה ומאוד קשה והאמת שאני מעריך את המקום קצת יותר.
ובכל זאת, אני נצמד לשאיפה מסוימת ללמוד בטכניון.
אני די בטוח שבקרוב אני אקח עוד קורס באו”פ ואם תרצה השם, תוך כמה שנים (האמת שאני די מתכוון “ללחוץ על הגז” אז כנראה שזה יהיה בפחות מ”כמה שנים”) ויהיו לי הציונים הדרושים למשהו שנקרא אפיק מעבר.
“אפיק מעבר” זה אומר שהשלמתי מכסה מסוימת של קורסים בממוצע 85 ואני יכול להמשיך במסלול מקביל במוסד אקדמי אחר.
בכל אופן, אותו הדיון נסוב על גבי הצורך בתעודה אקדמית בתחומים מסוימים ויש טיעונים משכנעים לכאן ולכאן.
אני לא חושב שתואר אקדמי יפתור לי את כל הבעיות בחיים.
אבל זה בהחלט יכול להיות מנוף נחמד.

הערות שוליים.
0> לא מזמן הייתי בהרצאה בחייפוקס שהיתה עמוסה למדי (37 היה מניין הראשים אם אני זוכר נכון), ואחד הדברים שעברו לי בראש היה שאני כנראה הכי טיפש בחדר.
נכון, יש שיגידו שתואר אקדמי זה לא משהו שבהכרח מצביע על אינטילגנציה.
לא פעם שמעתי ממכרים שכן למדו באקדמיה שהם מכירים בעלי תואר שני שטיפשים כמו נעל.
ובכל זאת, לא יכול להמנע ממחשבות כאלה שצצות מהצד האפל של התודעה שלי.

1> ג’אמיל הידוע גם כ”לא מוטי” סיפר לי כמה דברים מזוויעים על היחס לתלמידי תואר ראשון בטכניון.
עם כל הצער על הסבל שלו (נניח), יש בזה משהו מנחם.
זה הוריד לי בכמה דרגות את החשק ללמוד שם (הוריד, לא הרג), ואולי בקורס הבא שלי באו”פ אני לא אלחיץ את עצמי במחשבה שאני חייב להוציא ציון 85 שזו מחשבה שבהחלט היתה קיימת ובהחלט הכבידה עלי וכנראה שתשלח אותי לעשות שוב את אותו הקורס.

הבלוג מכוער.
שיפור יבוא בימים הקרובים.
אולי אפילו צבעים עליזים.

[הקוראים שמכירים אותי מהאתר האחר בטח יזהו את הקטע. זה פורסם שם לפני קצת יותר משנה. במקור תירגמתי את השיר עבור אתר אוקפי.
האתר עושה רושם, שבק חיים.
חבל.
לא בגלל שלא פירסמו את התרגום שלי, פשוט היתה לי סימפטיה לטלי וישנה ומפעלה, שלא לדבר על זה שהיא היחידה שטרחה להתייחס דרך קבע לשירים שלי באתר “הבמה החדשה”. כשיאושר לי סוף סוף מנוי הפרו המתעקב, וכשאני אסיים סוף סוף את העיצוב, אני חושב שאני אפרסם את הדף שלי שם, אז אם חשקה נפשכם בשירה מחרידה וימורנית כאחד, זה המקום בשבילכם:).
לא משנה.
אז איפה הייתי? הא, השיר.
באוקפי פורסם שיר של מרק סטרנד בשם Eating poetry שהוביל לאיזשהו דיון על שירים שנכתבו על כתיבת שירים ונדמה לי שאת התרגום עשיתי עבור איזשהו דיון המשך.
בסופו של דבר זה לא יצא לפועל והבית השין היה המקום שבו הופיע התרגום וטוב שכך.
דחיית סיפוקים מעולם לא היתה תכונה בולטת שלי וכשהתחלתי לתרגם, עשיתי את זה בזמן מאוד קצר, נדמה לי שבשתי סשנים מול המחשב.
ככה התרגום גם נראה.
אם הייתי מתרגם אותו עם קצת יותר סבלנות, כנראה שהייתי נותן לו קצת יותר “נפח”, מדגשי את הדרמטיות שבו.
לא משנה.
כל זה הוא מים מתחת לגשר עכשיו.
השיר הופיע במקור בספר שנקרא “מכתבי יום ההולדת”, והוא אסופת שירים שטד יוז כתב במשך 25 שנה.
למעשה יהיה נכון יותר להגדיר את השירים כמכתבים.
לרובם הכמעט מוחלט של המכתבים האלה היתה נמנעת אחת. סילביה פלאת’.
אז הנה זה. כולל ההקדמה שכתבי בזמנו.
אם מישהימישהו רוצה את המקור האנגלי כדי להשוות גדול או כל סיבה פרוזאית אחרת, המייל שלי פתוח לכולם]

בדומה לשיר Eating poetry, של מארק סטרנד, גם השיר,”האל” של טד יוז עוסק בתהליך היצירה, אך בניגוד לסטרנד שהעיד על עצמו, כאן יש משורר אחד מביט במשורר אחר.
התוצאה היא תיעוד תהליך היצירה ודרך היסורים של סילביה פלאת’ בכתיבה כפי שבעלה, יוז, ראה.
בשיר ניתן למצוא הדים ליחסיה של פלאת’ עם אמה ועם אביה הנוכח-נעדר בחייהיצירתה, כמו גם ביטוי לאמונה החזקה של יוז וסילביה, בעל-טבעי ואמונתם בכוחות מהעולם שמעבר.
אם כמקור השראה, ואם כמכוונים של ממש.
דוגמא מאפיינת לאותן אמונות, מופיעה באחד הבתים בשיר שבו מוזכרים, השרף, הלבונה, והמונח ‘לשונות’ (tounges).
שני הראשונים מייצגים חומרי גלם בפולחנים עתיקים והשלישי מייצג תופעה של כוח שמימי הבוחר לייצג עצמו דרך גוף גשמי.

–
האל

היית כמו קנאי דתי
ללא אל – לא מסוגלת להתפלל
רצית להיות סופרת
רצית לכתוב? מה היה בתוכך
שדרש לספר את סיפורו
הסיפור שדורש להיות מסופר
הוא אלוהי הכותב
קורא מתוך שינה חרישית: ‘כתוב’
לכתוב מה?

ליבך, אמצע הסהרה, זועם בריקנותו
חלומותייך היו ריקים
נשענת אל שולחנך ובכית
בגלל הסיפור שסרב להתקיים
כמו בגלל תפילה שלא תאמר
לאל לא קיים.
אל מת עם קול נוראי.
היית כמו אותם פרושים מדבריים שריתקו אותך,
מתייבשים בעינוי נורא לאלוהים רִיק.
זה משך רוחות רעות, מתוך קצות אצבעותיהם,
מתוך הגרגרים הרכים של תנועת השמש,
מתוך פני הסלע החשופים.
התפילה הכבולה של עקרותם
היתה אלוהים.
וכך נהיה פחד ריקנותך-אל.

הצעת לו בתים.
ראשית, בקבוקונים קטנים של ריקנות
שלתוכם חרדתך זלגה כדמעות
והתייבשו לקשת רחבה של גבישים.
גושי מלח מתוך שנתך.
כמו טל מתוק
על אבני מדבר, לאחר הזריחה.
קורבן לנעדר.
קורבנות קטנים. בקרוב.

שתיקתך הזועקת דרך הלילה
הפכה עצמה לירח.
צלם בוער של אלוהיך.
בכייך נשא את ירחו
כאישה את ילדה המת
כמו אישה המטפלת בילד מת
רוכנת לצנן את שפתיו
עם דמעה משוחה על אצבעה
אז טיפלתי בך, שטיפלת בירח
שהיה אדם אבל מת, קמל,
ושרף אותך כמנורת זרחן

עד שהילד נרעד
עד שפיו נרעד
עד שדם נזל מפיטמתך
זרזיף דק של דם.
הרגע השמח שלנו!

האל הקטן התעופף לו אל עץ הבוקיצה.
בשנתך, בעיניים מזוגגות
שמעת את הוראותיו.
כשהתעוררת, ידייך זזו.
צפית בהם בפחד
כשהם העלו קורבן חדש
כשני חופנים של דם, דמך
ובדם עצמו, חתיכות ממני,
עטופות ברקמתו של סיפור שהיה חייב
בדרך כלשהי, לחמוק ממך.
סיפור עוברי.
לא יכולת להסביר זאת או מי
אכל בידייך.
האל הקטן שאג אל הבוסתן
שאגתו היא חצי צחוק.

האכלת אותו ביום,
מתחת לרשת שיערך,
מעל שולחנך, בסודך,
בית רדוף, לחשת,
מתופפת באצבעותייך
מטלטלת את הכונכיות מוינת’ורפ
עבור המיית הגלים שבתוכן,
ונתת לי בובה – מרווה
בתוך תנ”ך לותרני עתיק.
לא יכולת להסביר זאת.
השינה פתחה אותו, החשכה נזלה מתוכו,
כמו בושם.
חלומותייך התפרצו מארון קבורתם.
מוכה עיוורון הדלקתי אור.

והתעוררתי הפוך בבית הרוחות שלך.
מזיז גפים שאינם שלי,
ומספר, בקול שאינו קולי,
סיפור שעליו איני ידוע מאום,
מסוחרר,
מעשן המדורה שטיפחת
להבות שהצתתי שלא ביודעין
מלבינות בסילון החמצן
של לחישתך מזמינת הקסם

הזנת את הלהבות בדמות שרף אמך
הלבונה של אביך
והענבר של עצמך ולשונות
האש סיפרו.ופתאום
כולם ידעו הכל.

האל שלך רחרח דרך הצחנה השומנית
שאגתו היתה כמו כבשן במרתף
באוזנייך, רעם ביסודות.

אז כתבת בזעם, מתייפחת,
אושרך רקדנית שרויה בכשף.
בעשן הלהבות
‘אלוהים מדבר דרכי’, אמרת.
‘אל תגידי את זה,’ בכיתי, ‘אל תגידי את זה,
זה חוסר מזל איום!’
בעודי ישוב שם במבט זועף
מביט בהכל עולה
בלהבות הקורבן שלך
שלבסוף תפסו גם או

[עצרו! קטע גיקי לחלוטין לפניכם.
המשך הקריאה היא על אחריות הקורא]

הבוקר התחלתי לקרוא (סוף סוף) את The Art of Unix Programming של הגורו אריק ס. ריימונד
בתחילת הספר יש הפניות לספרים שונים בנושא.
רשימת החשודים הרגילה כללה את The parctice pf programming של רוב פייק, ממפתחי מערכת ההפעלה הנחשבת-אך-איזטורית plan9 ובריאן קרניגהאן, מכותבי שפת התיכנות c.
מה שתפס את תשומת ליבי היה ספר שנקרא The unix haters guide שאפשר למצוא
המחברים חתמו על הסכם עם המו”ל שלהם על הסכם שמאפשר להם להפיץ את הספר ברגע שהוא אוזל מהדפוס.
כמה חופשי מצידם.
אחד המחברים הוא דניאל וייס, עובד לשעבר של ‘מיקרוסופט’ ועדיין ניתן למצוא עמוד שלו באחד מאתרי החברה.
הספר עצמו מציג נקודת מבט מעניינת, לא מנסה אפילו להיות מאוזן, כתוב בסגנון שאחד המחברים הגדיר כOver the top.
הצצה בתוכן העניינים יכולה לעזור להבין את הסגנון הכללי.
“Unix, וירוס המחשב הראשון”
“ההיסטוריה של המגיפה”
“sendmail: the vietnam of berkeley unix”
“c++ : the cobol of the 90’s”
“security: oh, i’m sorry sir, i didn’t realize you were root”
הבנתם את הרעיון?
בתחילת הספר יש תודה ל”קן ודניס שבלעדיהם ספר זה לא היה אפשרי” ואנטי-הקדמה (antiforword) מאת דניס ריצ’י.
מה שכן, מאוד אהבתי את הכריכה.

מהנעשה בעמודי הספורט של ‘ידיעות אחרונות’:
” י. א, תושב מרכז הארץ, ששילם 825 ש’ לכרטיס, נדהם לגלות באולם במוסקבה ישראלים שיושבים במקומות הרבה יותר טובים משלו, למרות ששילמו כ70 שקל בלבד”.
זיהוי בראשי תיבות זה לא משהו ששומרים בדרך כלל לאנשים בתפקידים מסווגים או לקורבנות פשע?
מה הלאה? הופעה בתוכנית של אילנה דיין עם טשטוש על הפנים?
י.א. נתפס בביצוע הפשע הישראלי האסור ביותר.
הוא יצא פראייר.
ולכן הבושה.