מקור

טוב, אז איפה הם? איפה הם, ההמינגוויים,
הטי. אס. אליוטים, הפאונדים, האי. אי. קמינגסים,
הויליאם קרלוס ויליאמסים? איפה תומס וולף?
ויליאם סרויאן? הנרי מילר? סלין? דוס-פסוס?
איפה הם? אני יודע, הם מתים, אבל איפה
המחליפים
שלהם, איפה האחרים החדשים?

בשבילי, הכנופיה העכשווית הם חבורת מזויפים.
איפה הם, תראו לי אחד, איפה הם לעזאזל?
מה קורה פה, ולמה זה לא קורה?

איפה הוא הטורגנייב שלנו? הגורקי שלנו?
אני לא שואל על דוסטויבסקי,
אין תחליף לפיודור מיכאלוביץ’ הזקן.

אבל אלה שעכשיו, מי הם בכלל, עם
כל ההשפרצות הזעירות שלהם,
התרגילים המגוחכים שלהם,
שעמום של שפה, בזבוז של מילים, בזבוז של חיים.

איך אבד לנו הכוח הטבעי הנפלא הזה.
אני מביט סביבי ואומר: איפה הסופרים?

(צ’ארלס בוקובסקי)

אין בי רחמים על הבורגנים המובסים.
וכשרחמי עומדים להתעורר,
אני מהדק היטב את שיני ועוצם היטב את עיני.
אני חושב על ימי הארוכים בלי נעלים ובלי ורדים.
אני חושב על ימי הארוכים בלי כובע ובלי עננים.
אני חושב על ימי הארוכים בלי חולצה ובלי חלומות.
אני חושב על ימי הארוכים עם עורי האסור.
אני חושב על ימי הארוכים.

-נא לא להכנס. זה מועדון חברים.
-הרשימה מלאה.
-אין חדרים פנויים במלון.
-האדון יצא.
-דרושה רק בחורה.
-הבחירות מזויפות.
-נשף גדול לעוורים.
-בפרס הגדול זכו בסנטה קלרה.
-הגברת הרוזנת לא מקבלת קהל.

בקיצור, אני זוכר הכל.
ומכיוון שאני זוכר הכל,
מה לעזאזל אתה רוצה?
מלבד זה, שאל אותם.
אני בטוח שגם הם זוכרים.

(ניקולס גיין, קובה, 1972)

מכונת קריאה היא הכותרת שבחרו בהוצאת בבל לאתר האינטרנט שלהם.
באתר ישנו נוהג מבורך של פירסום פרקים שלמים מתוך הספרים שראו אור בהוצאה.
הנה שלושה ספרים שאני מחבב במיוחד.
הראשון, דור האיקס.
ספר שהגדיר דור שלם.
אולי בפעם הראשונה והברורה ביותר מאז בדרכים של קרואק.
כלומר, בטח שהיו ספרים “מגדירי דור” אחרים.
בית מטבחיים 5 (או:מסע הצלב של הילדים) של וונוגוט.
היה את מלכוד 22 של הלר, העירומים והמתים של מיילר.
כל אחד, בתורו, עזר לעצב תודעה של דור.
אבל ‘דור האיקס’ היה כנראה היחיד של שמו נקרא הדור שניסה לתאר.
מורה נבוכים לצעירי שנות ה90.
יורשיהם של ה”בייבי בומרז”.
הדור האמריקאי הקודם שניסה למרוד ובסוף מצא את עצמו רוקד לצלילי “אנשי הכפר” בזמן שהוא עסוק בהסנפת קוקאין ותשלומי משכנתא על הבית בפרברים.
ועכשיו לפרק הראשון:

השמש היא האויב שלך

פעם, בסוף שנות השבעים, כשהייתי בן 15, הוצאתי כל גרוש שהיה לי אז בבנק כדי לטוס לרוחבה של היבשת במטוס 747, אל ברנדון, מניטובה, בתוככי הערבה הקנדית, כדי לצפות בליקוי-חמה מלא. הייתי ודאי מראה מוזר מאוד, בגילי הצעיר, רזה כמו מקל וכמעט לבקן, נרשם לי בשקט למוטל כדי לבלות את הלילה לבדי, צופה בשמחה בשידורים המושלגים של הטלוויזיה הממלכתית ושותה מים מכוסות שנרחצו ונעטפו מחדש בכיסוי נייר כל-כך הרבה פעמים, עד שנראו כאילו שייפו אותן בנייר זכוכית. אבל הלילה הסתיים במהרה, וכשהגיעו הבוקר וליקוי החמה, התחמקתי מאוטובוסי התיירים והשתמשתי בתחבורה הציבורית כדי להגיע לפאתי העיר. שם, הלכתי הרחק במורד שביל עפר אל תוך שדה של איכר דגן כלשהו שהיה בגובה החזה וירוק כמו תירס ומרשרש, להבי העלים שלו גורמים צריבות-נייר קטנות על עורי בעוברי דרכם. ובשדה ההוא, כשהגיעו השעה, הדקה והשניה היעודות של ההאפלה, נשכבתי לי על הקרקע, מוקף בגבעולים ארוכים ועמוסים גרגרים ובקולותיהם הקלושים של חרקים, ועוצר את נשימתי, חווה איפוא הלוך-רוח שמעולם לא הצלחתי להתנער ממנו לחלוטין הלוך-רוח של חשכה וגורליות והיקסמות הלוך-רוח שבלי ספק היה מנת חלקם של רוב האנשים הצעירים מאז שחר האנושות, שעה שפיתלו את צוואריהם, הביטו בשחקים וראו את השמיים שלהם נכבים.
******

השתמש במטוסי סילון כל עוד אתה עדיין יכול

עשור וחצי לאחר מכן, התחושות שלי מבולבלות באותה מידה, ואני יושב על המרפסת הקדמית בבונגלו השכור שלי בפאלם ספרינגס, קליפורניה, מפנק את שני הכלבים שלי, מריח את ניחוח הקינמון הלילי של לוע הארי וקולט באפי משבים נמרצים של כלור בריכות-שחיה, הנסחפים מן החצר בעודי מחכה לעלות השחר.
אני מביט מזרחה לעבר שבר סאן אנדריאס, המונח בקרקעית העמק כמו פיסת בשר שבושל יתר על המידה. בקרוב מאוד תתפוצץ השמש מעל השבר ולתוך היום שלי, כמו שורה של רקדניות שמתפרצות לבמה בלאס וגאס. גם הכלבים שלי מתבוננים. הם יודעים שאירוע רב חשיבות עומד להתרחש. הכלבים האלה, אני אומר לכם, חכמים נורא, אבל הם מדאיגים אותי לפעמים. למשל, אני מלקט מין גועל-נפש צהוב בהיר ושומני בעל מירקם של גבינת קוטג’ מהחוטמים שלהם, משהו כמו גבינה שמונחת על פיצה מחוממת במיקרו, ואני מרגיש איום ונורא, מפני שאני חושד שהכלבים האלה (למרות שעיני בני-הכלאיים השחורות והמלבבות שלהם רוצות שאאמין במשהו אחר) שוב שוטטו בין פחי הזבל מאחורי המרפאה לניתוחים פלסטיים, וחרטומיהם התקשטו, איך לומר זאת, בשומן של יאפים שעברו שאיבת שומן. א-י-ך הם מצליחים לפרוץ מבעד לשקיות הפלסטיק האדומות המיועדות להשלכת בשר, תקנות של מדינת קליפורניה בגלל התנים נשגב מבינתי. אני מניח שהרופאים היו ילדים רעים, או עצלנים. או שניהם גם יחד.
העולם הזה.
אני אומר לכם.
מתוך הבונגלו הקטן שלי אני שומע צליל טריקת דלת של מזווה. חברי דאג כנראה מארגן לחברתי האחרת, קלייר, חטיף עתיר עמילן, או איזה פינוק מתוק. ואולי, סביר יותר להניח, אם אני מכיר אותם נכון, טיפונת ג’ין עם טוניק. ההרגלים שלהם.
דאג בא מטורונטו, קנדה (אזרחות כפולה). קלייר היא מלוס אנג’לס, קליפורניה. אני, בעצם, מפורטלנד, אורגון, אבל בימים אלה נראה שלא חשוב מאיפה באת (“מפני שלכולם יש אותן חנויות במרכזי-הקניות שלהם,” אומר אחי הצעיר, טיילר). אנחנו, שלושתנו, חברים בחוג הסילון של העניים, קבוצה ענקית חובקת-עולם, שאליה הצטרפתי, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, בהיותי בן 15, כשטסתי למניטובה.
בכל אופן, הואיל והערב הזה לא היה טוב בשביל דאג, גם לא בשביל קלייר, הם היו מוכרחים לפלוש למרחב שלי, כדי לספוג קוקטיילים וצינה. הם היו זקוקים לזה. לשניהם היו סיבות.
למשל, קצת אחרי שתיים לפנות בוקר, דאג גמר את המשמרת בבר של לארי, שם הוא מברמן, יחד איתי. בזמן שהלכנו ברגל הביתה, הוא נטש אותי ממש באמצע השיחה שניהלנו ומיהר לחצות את הכביש, שם שרט באבן את מכסה המנוע ואת החלון הקדמי של קאטלס סופרים. אין זאת הפעם הראשונה שהוא משחית רכוש באימפולסיביות כזאת. המכונית היתה בצבע חמאה, ועל הפגוש שלה היתה מדבקה שאמרה “אנחנו מבזבזים את הירושה של ילדינו”. אני מניח שהמסר הזה עיצבן את דאג, שהיה משועמם ועצבני אחרי שמונה שעות עבודה במקג’וב שלו (“שכר נמוך, יוקרה

זה לא שאני כזה חובב אסטרונומיה, אבל לא יכולתי שלא להתלהב מתוכנה שגיליתי שמותקנת אצלי במחשב כברירית מחדל.
היא נקראת Kstars ומה שהיא עושה זה לספק מידע על גופים שונים בשמיים.
יש מספר תצוגות.
אתם יכולם להסתכל על כוכבים בלבד, להוסיף לזה את העצמים שנקלטים ברקע, להוסיף מפות שמפרטות את “קבוצות הכוכבים” שאני לא זוכר איך קוראים להם רשמית, אבל זה הדבר שעל פיו פועלים אסטרולוגים.
על כל עצם שמיוצג בתוכנה אפשר להשיג מידע שנע מבסיסי למפורט ברמות של קישורים לוויקפדיה, תמונות של העצם על ידי טלסקופים שונים וכו’.
את כדור הארץ, לא תמצאו כאן בגלל שכל גרמי השמיים בתוכנה מממוקמים ביחס לכדור הכחול.
במקרה שלי, הדברים נצפים מנקודת המבט של מצפה הכוכבים בגריניץ’.
התוכנה כוללת כרגע תצוגה של כ40,000 כוכבים, 13,000 פריטים בחלל העמוק, ו2500 אסטרואידים וכוכבי שביט.

“כי המוזיקה שהוא שם לא אומרת לי דבר על חיי”.
האומנם? פעם טענתי שהסיבה שאני נוהג לצטט שירים לעיתים תכופות קשורה לעובדה שגם אם אני מרגיש “בן 16, מגושם וביישן, וזה סיפור חיי”, אני צריך, למשל, את המילים של סטיבן פטריק מוריסיי כדי להסביר את זה לאנשים שסביבי.
במשך הערב התלבטתי לגבי האם אני בצד התביעה, אלה שרוצים לתלות את התקליטן בגלל הנזכר לעיל, או בצד ההגנה.
אחד שמאמין שההפך הוא הנכון.

זה פשוט אומר הכל, לא?
אני חושב שההתלבטות שלי, בעד או נגד תראפיה דרך ליריקה, קשורה להכרה שאולי מוריסיי יודע להסביר לי את הבעיות שלי כמו שצבא של פסיכולוגים לעולם לא יצליח, אבל לפתור את הבעיות אני אצטרך לבד.
מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם זה שלפעמים שורה אחת משיר יכולה להאיר כמו שבע שמשות.
אז למי אכפת מהדי.ג’יי?
בכל אופן, קטגוריה חדשה בבלוג.
מוקדשת לשורה הזאת בשיר שמאירה את החושך.

יוחנן דביר מתחזק את האתר הזה ובו תרגומים לעשרות ספרי ילדים מהעולם.
יש כאן ספרים שתורגמו מסינית, אנגלית, נורווגית, ויידיש.

ועוד משהו ששמעתי בפסקול כלשהו, רק שאני לא זוכר איזה.
קוראים לו Citizen cope ולמרות השם, זו לא להקה אלא זמר.
השיר שנתפסתי אליו נקרא Son’s Gonna Rise.
אולי אני לא מפרש אותו נכון, אבל השיר נתפס אצלי כסוג של שיר מסעבריחה.
הדבר הראשון שעבר לי בראש למשמע השירה שלו היא שהוא ממש מזכיר את שון סמית’ בשירה שלו והשיר עצמו נשמע כמו קטע טוב של Brad שזה אחד ההרכבים שבהם שון סמית’ חבר.
וכמו שון סמית’, פרינס השפיע גם על הבחור הזה.
גם שאר הדברים שלו ששמעתי די טובים.
עדיין לא קראתי את הביוגרפיה שמופיעה באתר שלו, אבל בחלק של התמונות, יש מספר תמונות ממועדונים שונים בסיאטל.
כנראה שגם הוא מהחבר’ה.

לעתים, כשאני רואה סרט, או איזו סדרה, מופיע ברקע שיר מסוים שלפעמים שווה לי הרבה יותר מהסרט עצמו.
בדרך כלל אני מנסה לזכור כמה שיותר מילים כדי שאני אוכל לחפש אותו בגוגל.
אז הנה אחד חדש.
“איזאבל” של שאדיי (או שארדיי או איך שלא מבטאים את השם שלה).
יש אנשים שזוכרים שירים לפי אנשים שהשיר קשור אליהם או מצב שהם היו בו ברגע מסוים שהשיר התנגן.
אצלי שירים נזכרים גם על פי המקום שבו שמעתי אותם לראשונה או לפחות שמתי לב אליהם.
את “גשם בבולטימור” של העורבים הסופרים אני תמיד אזכור כשיר מפרק מסוים של “רצח מאדום לשחור”.
את here comes the flood של פיטר גבריאל אני זוכר ששמעתי בפעם הראשונה על רקע כותרות הסיום של “שבתות וחגים” (אוח, אני מתגעגע לסדרה הזאת).
את “איזאבל” אני כנראה אזכור כשיר שלראשונה שמתי לב אליו בסדרה “הפוך”.
“איזאבל לא נולדה עם כפית של כסף בפיה,
כנראה שהיה לה פחות מכולנו,
אבל כשהיא למדה איך ללכת,
היא למדה איך לעורר מהומה…
היא מנצחת מבלי להתאמץ
איזאבל, כזו יפהפיה,
נראית כמו נסיכה בשמלה החדשה שלה,
‘איך השגת אותה’?
“אתה באמת רוצה לדעת’? היא אומרת…”

חיפשתי מילים לשיר מסוים (פרטים בפוסט הבא) וקיבלתי הודעת שגיאה מטרידה.
על פי גוגל המחשב שלי משמש כסוג של זומבי שלא מרצון.
המחשבה הראשונה שלי היתה “שיט, פרצו לי למחשב”.
המחשבה השניה היתה ש”אבל יש לי לינוקס, ולא סתם אלא Slackware וממש לא סביר שיש לי על המחשב משהו כזה”.
לא שזה בלתי אפשרי, אבל בכל זאת…
אני אחסוך את ההרצאה הטכנית ורק אתן לינק למסמך שכתב שחר שמש בעניין וירוסים ולינוקס ולמה כתיבת וירוס ללינוקס היא משימה קשה עד בלתי אפשרית (על כמה עומדת הספירה היום?3?4?5 וירוסים ידועים ללינוקס/Unix למיניהן?)
בכל אופן התעלומה נפתרה.
חזרתי לעמוד הראשי של גוגל וראיתי שקיימת בו אפשרות בצד “go to google mexico”.
איפה שלרובנו קיימת האפשרות לעבור לגוגל ישראל.
זה הזכיר לי שבעצם אני אחרי פרוקסי אנונימי ולא המחשב שלי נפרץ אלא, כנראה, אותו שרת רשת סופר-אנונימי שאני גולש דרכו.
למה אני גולש דרכו? בואו נגיד שהאנונימיות שלי יקרה לי.
זהו.
זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.
זה ממש לא נעים לראות גוגל סגור.
למרות כל הדברים הרעים שאני חושב על הכח שיש בידי החברה הזאת.