והפעם: ספרי שמע.
נו, אתם יודעים, Audio books.
על המדף:ג’ק לונדון, אדגר אלן פו, ארתור קונן דויל וקלאסיקות כמו “ילדי רב-החובל גראנט” (צמרמורת עונג נוסטלגית חלפה בגווי כעת), משהו שנראה כמו סיפורי המשך ל’הקוסם מארץ עוץ’ (מאת הסופר המקורי) וכל מיני כאלה.
ישנן קטגוריות שונות כמו פילוספיה (‘כה אמר זרתוסטרא’ של ניטשה באורך 12 שעות), שירה (כולל אוסקר וויילד), זכרונות (כולל ‘מיין קאמפף’ וכולל דניאל דפו) וכו’ וגו’.
פעם חשבתי שספרי שמע זה רעיון לא אפקטיבי, אבל ניסיתי כמה ולהפתעתי, זה לעיתים מהנה כמו לקרוא ספר.
ספרים בחינם

מי? עושה רושם שכולם.
חזרתי הרגע מחתונה.
הכלה, סוג של טורפת גברים (בדימוס), החתן? לא הצלחתי לעמוד על טיבו אבל נאמר לי שמדובר בסוג של ילד-טוב-ירושלים.
היה נחמד, אבל קצת הטרידה אותי העובדה שהמתחתנת היא משכבת הגיל שלי במשפחה ובימים הקרובים מתחתן עוד בן-דוד אחד שגם הוא בן גילי וזה משאיר אותי בעצם כאחרון שלא נשוי.
האמת? זה קצת משפיע עלי.
למזלי לא נתקלתי בשאלות “מתי אצלך” כי זה ממש היה מבאס.
אבל ראיתי בעיניים של כמה אנשים שהשאלה הזו עומדת להם על קצה הלשון.
אז בנות, מצד שמאל ישנו המייל שלי, הצעות נישואים והצעות מגונות אחרות תתקבלנה בשמחה.
כל הקודמת זוכה.

את חיבתי לברוס ספרינסטין כבר חלקתי כאן בעבר.

הערב שוטטתי באיזשהו בלוג בניכר ונתקלתי בשורה הבאה.

“למדנו יותר מתקליטים של שלוש דקות מאשר למדנו אי-פעם בבית ספר”.

אצתי רצתי לגוגל וגיליתי שזו שורה של הבוס .

זה כמובן בולשיט אם באמת חושבים על זה.

אבל נכון שזה היה יכול להיות נחמד אם זה היה נכון?

בעצם, אולי זה קצת נכון.

הציטוט הזה מהסרט ‘הטוב הרע והמכוער’ מתקשר לי לתמונה הבאה.
פעם, בסוף שנות ה90 בואך שנת 2000, היתה חברת מעבדים בשם Cyrix וזה מה שאפשר היה למצוא במרכז הקמפוס שלה בטקסס.

התמונה הזו מעט קטנה, אבל מה שאתם רואים זו מצבה ועליה הכתובת Intel insdie.
איפה Cyrix היום? נדמה לי שהם נרכשו ואז נסגרו על ידי חברה קוריאנית.

מה שאני מנסה להגיד זה שאם יש לך יומרות גדולות, כדאי מאוד שתוכל להביא גם קבלות.

אחרת אתה מסיים בתור שאלה בחידון הטריוויה של ap4 .

משמרת לילה בין ראשון לשני.
איזשהו עורך החליט לשדר לקראת הבוקר רצף שירי “יום שני”.

כידוע, יום שני לגויים הוא מה שיום ראשון הוא לנו.

היום שבו חוזרים מסוף השבוע אל מרוץ העכברים* שהוא חיינו.

I Saved The World Today
דוגמה מצוינת לליריקה חומצתית שמרוככת על ידי לחן מעליות משמים.

“יום שני מוצא אותך כמו פצצה

שהושארה לתקתק במשך זמן רב מדי

אתה מדמם

יש ימים שבהם לא נשאר מה ללמוד

מנקודת האל-חזור

אתה עוזב.

*”במרוץ העכברים, גם אם אתה מנצח, אתה עדיין רק עכבר”.
לילי טומלין שחקנית אמריקאית וקומיקאית בחסד עליון.

“…תבינו, בג’אז תמיד היה את העניין הזה, שיהיה לך את הצליל שלך, וכך כל מיני אנשים שאולי לא יכלו לעשות זאת באמנויות אחרות – כי היו מגהצים להם את כל הייחודיות – למשל אם הם היו סופרים הם לא היו מצליחים כי לא יכלו לאיית או לפסק או לצייר כי לא יכלו לרשום קו ישר.
האיות והקו הישר לא הכרחיים בג’אז, ויש חבורה שלמה של אנשים שהסיפורים והמחשבות שלהם שונים משל אחרים ולא הייתה יכולה להיות להם אפשרות אחרת להביע את כל הרעיונות והחרא שבתוכם ללא הג’אז.
“קאטס” שלא היו מצליחים לחיות בכל אורח חיים אחר כבנקאים או אפילו כשרברבים: יכלו להיות גאונים בג’אז, בלעדיו הם היו כלום.
ג’אז יכול לצפות דברים, להוציא מאנשים דברים שציור וכתיבה אינם יכולים לצפות…”

מתוך ‘אבל יפה’ של ג’ף דייר.

יהונתן גפן תירגם פעם את השיר הנפלא הזה שנקרא “זה על” וכתב אותו אלן גינזברג .
אבל אני לא מוצא את התרגום ההוא ולכן אני מתרגם אותו מחדש.

מאז שחזרתי מאילת אני סובל מכבדות מסוימת שאני לא מצליח להשתחרר ממנה.

בהתחלה ייחסתי את העייפות לנסיעה, לאלכוהול, לחום הארור ששורה גם כאן בצפון.

מה שזה לא יהיה, זה עדיין לא עובר.

והרעיונות לפוסטים ממשיכים לצוץ.

רק הכוח לבצע קצת חסר.

אני כבר רוצה לשבת ולכתוב את כל הפוסטים שהבטחתי לעצמי ולאחרים.

למשל סדרת פוסטים על ההיסטוריה של תעשיית המחשוב דרך הסיפורים של ההאקרים שבנו אותה.

או הפוסט על ג’אקו שכבר קיים כולו אצלי בראש ורק נשאר להקליד אותו.

ואולי, רק אולי, גם פוסט על קייטי מלוואה.
אז אני מביא לכאן תרגום מתוך תקווה שזה אולי יעורר איזשהו צורך…

מחר אני נוסע לפסטיבל הג’אז.
בעצם תהיה תחנה אחת ברמת-גן אצל ל.
ואז אני נוסע.
השנה הפסטיבל לא נראה מרשים במיוחד.
אם תעיפו מבט במה שהיה האתר הרשמי בשנים עברו, תראו שחתול שחור עבר בין גורם א’ שאירגן את הפסטיבל עד כה לבין גורם ב’ שנטל ממנו הארגון.
זה האתר החדש של הפסטיבל למי שרוצה.
מה רע? למשל כמה שאני לא מסובב את זה, אני לא רואה איך ריקי גל נכנסת להגדרה של ג’אז.
גם לפני כן הפסטיבל נהג לארח אומנים שהם לא ג’אזיסטיים.
עניין של רייטינג.
אבל השנה עושה רושם שהג’אז הוא עניין שולי בפסטיבל הג’ז בין כל מיני מוזיקת העולם והרכבי סלסה שמתארחים במסגרתו.
אני חוזה שהפסטיבל הזה לא יאריך ימים אם זה הקו שבו הוא נוקט.
אני חושב שהמסורת מצילה אותם.
הרי בשביל הופעות סתמיות כמו ריקי גל או רוי יאנג שמבצע משירי ג’יימס בראון, לא צריך להרחיק עד אילת.
זה לא שהכל רע ולא שבשנים שעברו הכל זרם חלק ולא היו בעיות כאלו ואחרות, אבל ההרגשה…
הופעה שאני כן חושב שכדאי לראות היא של בוב מינצר ולו רק בגלל ההיסטוריה של הבחור שניגן עם ג’אקו פאסטוריוס
My own personal jesus.

הערות שוליים.
0> זה תוכנן להיות פוסט קליל בסגנון “אני נוסע לאילת ואתם לא”, אבל בסוף לא יצא.
1>אני חייב לכתוב פוסט על ג’אקו.
חייב.
בינתיים תסתפקו בתמונות.
2>נאמר כבר הכל.
נתראה בעוד כשבוע.
תהיו חזקים:)

הרגשתי כאילו העבירו לי את הצוואר דרך מעגילה. הושטתי יד. הושטתי יד ומיששתי אותי. האינדיאני הזה היו לו אצבעות כמו פלדה מחוסמת.
האשה הכהה הפסיקה לקרוא מתוך המחברת וסגרה אותה.
הגבר הקשיש הנמוך עם השפם האפור הנהן וניגש ועמד מאחורי זה שדיבר אלי.
שוטרים?” שאלתי כשאני משפשף את הסנטר.
“מה דעתך אתה, חבריקו?”
חוש הומור של שוטר.
לנמוך היתה עין אחת פוזלת שנראתה עיוורת למחצה.
“לא מלוס אנג’לס”, אמרתי, כשאני מביט בו. “עם העין הזאת, בלוס אנג’לס הוא היה בפנסיה.”
הגבוה החזיר לי את הארנק. בדקתי אותו. כל הכסף עוד היה בפנים. כל התעודות. היה בפנים כל מה שהיה צריך להיות. הייתי מופתע.
“תגיד משהו חבריקו, משהו שיעזור לנו לאהוב אותך.”
“תחזירו לי את האקדח שלי”.
הוא גחן מעט לפנים וחשב. יכולתי לראות איך הוא חושב.
היבלות כאבו לו מזה.
“אה, אתה רוצה את האקדח שלך, חבריקו?”
הוא הביט באלכסון אל בעל השפם האפור.
“הוא רוצה את האקדח שלו”, אמר לו.
הוא חזר והביט בי.
“בשביל מה אתה צריך את האקדח שלך, חבריקו?”
“אני רוצה לירות באינדיאני אחד”
“הא, אתה רוצה לירות באינדיאני אחד, חבריקו”.
“כן – רק באינדיאני אחד, פאף.”
הוא חזר והביט במשופם.
“הבחור הזה קשוח מאוד” אמר לו.
“הוא רוצה לירות באינדיאני אחד”
“שמע, המינגווי, על תחזור על כל מה שאני אומר”, אמרתי.
“אני חושב שהבחור טרללה”, אמר הגבוה.
“הוא קרא לי המינגווי. אתה חושב שהוא טרללה?”
המשופם נגס בסיגר ולא אמר כלום. האיש הגבוה והיפה שליד החלון הסתובב לאטו ואמר בשקט :”אני חושב שייתכן שהוא קצת מעורער”.

“יש לך כספת נורא גדולה”, אמרתי.
“ועוד חדשה. יש לי אקדח מעולה. אתה מסרב לפתוח אותה?”
דבר לא השתנה בפניו.
“לעזאזל”, אמרתי. “כשבן-אדם מחזיק אקדח ביד, אנשים אמורים לעשות כל מה שהוא אומר להם. אז מה, זה לא פועל?”.

(ריימונד צ’נדלר, “היי שלום, יפתי”)