bittersweet symphony

מאז “נטישתי” את אתר הפורומים ‘הייד פארק’, היתה כותבת אחת שהקפדתי לחזור לקרוא שם.
אז עכשיו היא כאן בישראבלוג.
סין בסין.
אשה חכמה, כותבת בחסד עליון, משביתת שמחות מקצועית (ואל תגלו לה, אבל עמוק עמוק בלב אני לפעמים מחבב אותה).
יהיה שמח, יהיה עצוב, יהיה דיסקו.

חלומות

“תמשיך לחלום ילד, כי כשאתה מפסיק, זה הזמן למות”.
שאנן הון שר את זה לפני שהוא מת.
לא כי נגמרו לו החלומות.
הוא מת סיבה הרבה יותר טריוויאלית.
הוא לקח מנת יתר ובכך סגר את הגולל על להקת Blind Melon שמוכרת בעיקר (ולא בצדק) כלהקה שעשתה את הקליפ עם הילדה-דבורה שמחפשת את מקומה בעולם עד שהיא מגיעה לשדה שבו יש עוד אנשים-דבורות.
נכון שהקטגוריה הזו בבלוג מוקדשת לשורה אחת בשיר שאומרת הכל.
אבל הפעם אני אביא את כל מילות השיר לכאן.
זה חשוב.

I don’t feel the suns comin’ out today
It’s staying in, it’s gonna find another way.
As I sit here in this misery,
I don’t think I’ll ever (no Lord) see the sun from here.
And oh as I fade away,
They’ll all look at me and say, and they’ll say,
“Hey look at him! I’ll never live that way.”
But that’s okay, they’re just afraid to change.
And when you feel life ain’t worth living
You’ve got to stand up and
Take a look around you look up way to the sky.
And when your deepest thoughts are broken,
Keep on dreaming boy, cause when you stop dreamin’ it’s time to die.
And as we all play parts of tomorrow,
some ways we’ll work and other ways we’ll play.
But I know we can’t all stay here forever,
So I want to write my words on the face of today.
And then they’ll paint it
And oh as I fade away,
They’ll all look at me and say, they’ll say,
“Hey look at him and where he is these days.”
When life is hard, you have to change.

‘מיקרוספט’ לא ניסו לגייס אותי

בניגוד לאחרים.
לא שהייתי מתנגד.
אני לא חושב שמיקרוספט הם שורש כל רע.
כלומר, המוצר המוביל שלהם הוא די פאתטי בהתחשב בכמות המיליארדים שנשפכים על המחקר שם, הם כוחניים, קונים את כל מי שעומד בדרכם ובאופן כללי, לא משחקים הוגן.
למעשה, אני מאמין שמערכת ההפעלה המיקרוסופטית גורמת נזק כלכלי אדיר.
בין אם זה בגלל הפגיעות של המערכת ובין אם זה שדרישות החומרה של ‘חלונות’ כופות על אנשים לשדרג למחשב חדש כל מספר שנים, מה שלא ממש עושה טוב לעולם מבחינה אקולוגית.
הרי כל אותם הארד-דיסקים שיוצאים משימוש צריכים ללכת לאנשהו, נכון?
אבל זה עולם קפיטליסטי ואלה חוקי המשחק.
ממש אין טעם להתבכיין על זה ש’מיקרוסופט’ עושים מה שנדרש מחברה אמריקאית כדי לשרוד (מצד שני, הוספתי באנר אנטי-‘מיקרסופט’ בצד שמאל של הבלוג, רק על מנת שלא להחשד ביתר אהדה לאויב:).
יש עוד המון חברות בתחומים אחרים שפועלות באותן דרכים, רק שהן לא נכנסות אלינו הביתה ולכן פחות אכפת לנו (או שלא אכפת לנו בכלל).
בכל אופן, דרך הפוסט של שחר שמש הגעתי לפוסט הזה של אריק ס. ריימונד ונושאו גם כן הוא ניסיון גיוס לשורות מיקרסופט.
בקצרה:אריק ריימונד, אושיית אינטרנט בכלל וקוד פתוח בפרט, ידוע בכל רחבי העולם החופשי (פחות או יותר) ובין השאר מגדיר את עצמו כסיוט הנורא ביותר של ‘מיקרוספט’.
לגייס את אריק ריימונד ל ‘מיקרוספט’ זה הגיוני כמו לבקש מאו.ג’יי סימפסון להיות הדובר של הקו-קלאקס-קלאן.
בקיצור, תקראו ותצחקו.
לאורך מכתב התשובה הוא שוזר משפטים כמו :”כשאני אעבוד ב’מיקרוספט’, קולות “אוינק, אוינק”, ישמעו הרחק מעל לראשינו”. ועל זה שאולי עדיף לנסות ולהציע לאפיפיור החדש לקחת חלק באורגייה של כת-השטן לפני שפונים אליו בעניין כזה.
לסיום המכתב הוא כותב לבחור שניסה לגייס אותו: “תודה על הבדיחה ששעשעה אותי באחר צהריים זה, בתקווה שלא ירחק היום ובו אני אשתין על הקבר של ‘מיקרוספט’ ואני מקווה שלא יעופו עליך טיפות”.
איש מקסים:)
באחת התגובות מישהו התייחס לשחצנות שלו מכיוון שריימונד התייחס לעצמו כסיוט הגרוע ביותר של ‘מיקרוספט’ ואריק ענה על זה ברצינות כולל כמה הערות מעניינות על הצורך בגיבורי תרבות ועל התרבות שמייצרת לה גיבורים אם אין בנמצא.
ומה עניין “הסיוט הנורא ביותר של ‘מיקרוספט'”?
ריימונד פגש פעם (נדמה לי שבמעלית) בכיר כלשהו ב ‘מיקרוספט’ באיזשהו כנס, ואותו בכיר שאל “מי אתה”? וריימונד נעץ בו את המבט הכי מאיים שלו ואמר “אני הסיוט הכי גרוע שלך”.
ריימונד משחזר את הסצנה ב revolution-os

Ugly but beautiful

הנה משהו משעשע לשבת בבוקר.
אתר שעורך כל שנה תחרות הקוד-הכתוב-רע-ביותר.
המטרה היא חינוכית.
ללמד אנשים איך לא כותבים קוד בשפת c.
קחו לדוגמה את הקוד הבא.
הוא מתקמפל ללא הודעת שגיאה.
מדהים כמה דברים יכולים להראות מחרידים ויפים בו זמנית.

The ballad of the daysleeper

מכל השירים בקטגוריית hang the d.j זה כנראה השיר שהוא הכי עלי.
אחרי עוד משמרת לילה.
כשהעולם מסיים את הצעדים הראשונים המהוססים שלו לקראת עוד יום, הגל הראשון של בעלי המכולות, מחלקי העיתונים, נהגי האוטובוס, פועלים במאפיות, כבר נמצאים עמוק בתוך השגרה שלהם.
הגל השני, של הזבנים בחנויות, אנשי הקניונים, רואי החשבון, רק מתחילים את שלהם.
ואני רק מסיים את “היום” שלי.
הטלפון הראשון מגיע בערך ב13:00, אני אחרי שלוש שעות שינה.
א. מתקשר לבדוק אם בא לי להפגש לג’ם סשן (אנחנו לא קוראים לזה ככה, אך למען התמונה הכללית..)
ברור שבא לי.
אבל לא עכשיו.
השיחה נמשכת כ10 דקות ואני מנסה להאחז בקורי השינה האחרונים שלי כשא. מדבר ומדבר.
ולא משנה כמה אני מנסה להסביר לו שאני עייף ונדבר מאוחר יותר, הוא בשלו.
א. והדיבורים שלו הם סוג של מכת טבע בלתי נמנעת.
“שגעת” זו המילה לתאר את זרם הדיבור הבלתי פוסק שלו.
פעם זה היה מעצבן אותי אבל עם הזמן גיליתי שזה תרגיל מצוין בסבלנות ושליטה עצמית.
אחרי א. אני מנסה להרדם שוב בלי הרבה הצלחה.
בינתיים אני מקשיב לקול המוסיקה, ישנו איזשהו חידון שבו משמיעים קטע ומאזינים מתקשרים ומזהים.
הקצב מהיר ומסתבר שיש הרבה חובבי מוסיקה קלאסית (והנה עוד אחד לרשימת הפוסטים שאי-פעם-בימות-המשיח אני אכתוב: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מוסיקה קלאסית).
רובם נשמעים מבוגרים למדי.
אני לא מזהה כלום מלבד קטע אחד.
סונטת אור ירח .
בסיסי, אבל גם משהו.
אני מתחיל להרדם.
טלפון.
מישהי מהעבודה צריכה לברר משהו.
אני מבין שאני לא ארדם בקרוב ומחליט לעשות שיחת טלפון למכרה מהעבר שצצה שוב בחיי, באופן מסוים, וקבענו שנדבר מתישהו.
המתישהו הזה כנראה יהיה עכשיו.
אז אני מתקשר והיא בקניות ואומרת שתחזור אלי.
נהדר, אז מה עכשיו? לחזור לישון או לחכות לה ולהתעורר שוב כשתתקשר?
אני מחכה.
כבר שעה והיא עדיין לא חזרה.
מהעבודה שוב התקשרו לברר אם אני אוכל לעבוד הלילה.
אני צריך כסף, אז כן, אני אוכל לעבוד הלילה.
אני מעדכן את א. שבסוף לא נפגש, אבל מחר בטוח.
הוא מדבר (ומדבר ומדבר) על חוסר המחויבות שלי (והוא צודק קצת, אני די נוטה להתחמק מחזרות לאחרונה).
אז עכשיו אני במצב הזומבי שלי.
לא מצליח להרדם, אבל כל-כך עייף ששום סוג של פעילות יצרנית לא באמת באה בחשבון.
חוץ מלכתוב פוסטים ארוכים (נשבע לכם שהפוסט הזה היה קצר כשהוא רק החל להכתב) ואולי לחזור לשכב בחושך ולהאזין לקול המוסיקה.
מייקל סטייפ כתב את השיר הזה, Daysleeper, על חבר שלו שהיה בדיוק כמוני.
מתקיים בסוג של אזור זמן נפרד מהעולם המיידי שמחוץ לדלת ביתו ועל איך העולם ממשיך בשלו בזמן שאותו חבר רק רוצה לישון קצת כי הוא עובד בלילות.

דקה אחת של חופש דיבור

גם רעיון.
כאן תמצאו מספרי טלפון שניתן להתקשר אליהם ולהביע את דעתכם בכל נושא שתרצו במשך דקה תמימה והנאום שלכם יושמע דרך הדבר הצהוב הזה שבתמונה.
אני מניח שזה יכול להיות אטרקטיבי במיוחד אם לא שמעתם על דבר כזה שנקרא האינטרנט שבתמורה לדמי מנוי סבירים מאפשר לכם להביע את דעתכם בכל נושא שתבחרו, בכל מקום שתבחרו:)
ובקשר לדמי מנוי סמליים לספק אינטרנט, אם אפשר אז תנסו שזו לא תהיה ‘אינטרנט זהב’.
למה? כי מנכ”ל אינטרנט זהב, אלי הולצמן, הוא מבעליה של חוות מזור, חווה המגדלת קופים ומוכרת אותם לניסויים שהוכח שהם בעיקר אכזריים ולא מועילים.
כך שכשאתם משלמים ל’אינטרנט זהב’, אתם מממנים במידה מסוימת את הפעילות של אותה חווה.
על חוות מזור (הדף מכיל לפחות תמונה קשה אחת, לתשומת לבכם).
וזה הדבר הצהוב שדרכו תוכלו לשאת דברכם לעולם שללא ספק ממתין רק לכם.