מלכת הכיתה

(14 בדצמבר 2005 @ 20:27)

אני וניב טיילנו אתמול בקריון.
היא סיפרה לי על חברה שלה.
היא מלכת הכיתה, אבל ”היא לא רוצה להיות מלכת הכיתה”.
ניב מספרת לי שכל הילדים מקנאים בה שהיא החברה של מלכת הכיתה.
שאלתי אותה אם היא שמחה שכולם מקנאים בה והיא אמרה שכן.
זה גרם לי לעצבות מסוימת.
זה לא נראה לי בסדר שהיא שמחה בגלל שמקנאים בה.
אבל לא ידעתי איך להסביר את זה לילדה בת שמונה.
כשהייתי קצת יותר מבוגר ממנה הייתי החבר הכי טוב של מלך הכיתה.
מתישהו הבנתי שאני לא כל כך אוהב את זה.
הוא היה ילד גדול וחזק מבחינה פיזית והוא נהג להתעלל בחלשים ממנו.
יותר מילולית מאשר פיזית.
אמרתי לו פעם שאני לא רוצה להיות חבר שלו.
כבר אז היה לי כנראה מצפון אובר-מפותח ופחות מדי שכל בשביל לאזן.
עד סוף היסודי הוחרמתי על ידי המלך ונתיניו.
לא נורא הפריע לי, פחות חברים זה יותר זמן לקרוא ספרים, נכון?
כשפגשתי אותו לפני מספר שנים, הוא סיפר לי שהוא סובל מפלאשבקים בגלל כל הסמים שהוא השתמש בהם.
זהו.

על ספרות ומוסיקה

(4 בדצמבר 2005 @ 15:07)

”…סופרים מסוימים, כמאן או האקסליי, כתבו קטעים, ואף פרקים בלתי נשכחים, על בעיות מוסיקליות.
עם זאת, מרבית הסופרים, ואנשי העט בכלל, נוטים לבוא במבוכה כל אימת שהם פותחים פיהם על מנת לדבר על מוסיקה.
והם עושים זאת לעיתים קרובות.
נראה, שהמוחות הספרותיים הוקסמו, לא ברור מאיזו סיבה, מהמינוח המוסיקלי – אולי משום שהאבסטרקטיות המוחלטת שבו מעוררת בהם רטט של כבוד.
אין דבר שונה יותר מהמוח הספרותי האופייני, על תפיסת המושגים המילולית שלו, מאשר המוח המוסקלי נטול האובייקטיביות, על נטיתו להתרכז בצורות, קוים, ותרכובות צליליות.
ודבר זה מקסים את הסופר- ואף מעורר בו קנאה קלה, כפי שגיליתי – וכך הוא מגיע לשימושבאמצעי זר ומוזר זה.
כתוצאה מכך, בהגיעו אל הmot joste המשלה, הוא נאחז לרוב במילים כגליסנדו או קרשנדו על מנת להביע (ובדרך כלל מתוך טעות) – את כוונתו – אך ורק משום שהמילה המוסיקלית היא כה משלה, יתר על כן, היא כה יפה!
מה רב החן והקסם שבמילים איטלקיות אלו! סקרצו. ויואצ’ה. אנדנטינו. קרשנדו.…

… סטיה זו מכוונת רק להראות בדרך אגב את נדירות השפה המוסקילית בעל רמה אינטילגנטית, אפילו בין סופרים ממדרגה ראשונה.
ההאקסלים והמאניםבעולם הם מעטים ומפוזרים.
תאורו של האקסליי לפרק מתוך אופוס 132 של בטהובן בספר פונקט קונטפונקט הוא בלתי נשכח, וכן הקטע על החמישיה של מוצארט בספרו ”מספוא מוזר”.
מאן כתב על מוסיקה קטעים אחדים עוצרי נשימה בספריו ”הר הקסמים“ ו”דוקטור פאוטסוס”.
ובהשפעת אנשים כאלה – המסוגלים לעיתים לעורר במילים תכונות של קטע מוסקלי או מושג כלשהו מהעצמה או מהדחף שבו, בהשפעתם מתעודדים אנו, המוסיקאים, להמשיך בנסיונות הפרשנות, בתקוה, שנוכל, ולו רק פה ושם, לזרוק כתם אור על סבך איום זה, הקרוי משמעות מוסיקלית”.

(ליאונרד ברנשטיין, ’חדוות המוסיקה’)

”גרייס היתה נחושה בדעתה לתת לארנסט שיעורי נגינה בצ’לו ולצרפו לתזמורת הקאמרי של המשפחה, ותביעתה זו היתה עוד מקור למחלוקת.
המינגווי היה סבור שאין הוא מוכשר כלל לנגן על הכלי הזה, וגם אם ינגן עוד 100 שנה, צ’לן לא יהיה.
לטענתו הוציאה אותו גרייס מבית-הספר לשנה אחת כדי שילמד נגינה, ואולם מרסלין הכחישה את הדבר וציינה שארנסט אומנם לא ניגן כקזאלס, אבל השתוקק להצליח ואף קנה לו מידה מסוימת של יכולת, ומתוך חיבתו למוסיקה ניגן בתזמורת בית-הספר התיכון עד שנת לימודיו האחרונה. (לאמיתו של דבר, מרסלין היא שהושארה בבית שנה אחת כדי ששני הילדים ילמדו יחד ויסיימו יחד את לימודיהם באותו הזמן.
מטבע הדברים התגעגעה מרסלין לחבריה והתנגדה להחלטה זו של אימה).
בן כיתה אחר נזכר שפעם אחת, ברגע של חימה, ”קרע ארנסט בכוונה תחילה מיתר אחד בצ’לו שלו, כדי לחולל מהומה”.
ואולם, אפילו המינגווי עצמו הודה שלימודי טכניקת הגינה הם בבחינת הכנה טובה לסופר, והשתמש בידע הזה כשיצר את מבנה הקונטרפונקט המדויק של למי צלצלו הפעמונים .

(ג’פרי מיירס, ’המינגווי’)

“כל שיש לי הוא גיטרה אדומה, שלושה אקורדים, והאמת”

(27 בנובמבר 2005 @ 1:36)
הציטוט בכותרת הוא מ-all along the watch tower של דילן. נזכרתי בו הערב בעקבות שיחה שיתה לי עם אופיר. שותף לג’ם סשנים ואחד מחבורת החברים הדי מצומצמת שלי. דיברנו על פוליטיזציה של מוסיקת רוק. הדיון היה משעמם בעיני. את כל שיחות הבס-גיטרה-תופים ומקומם ביקום שלי כבר סיימתי ממזמן. בכל אופן, אופיר נגד השילוב. בשלב מסוים הוא הצביע על הבאנג שלו ואמר ”זה, והגיטרה, זה כל מה שאני צריך בחיים”. בעיני מדובר בסוג של הצהרה פוליטית חזקה. אופיר פשוט לא מבין את זה. נ.ב לסקרנים. אופיר צריך, אני לא. אפילו לא ברמות א-לה ביל ”לא שאפתי“ קלינטון. למרות שאני לא אעמיד פני תמים שניחוח עשב חריף\מתוק לא חצה את סף קנה הוושט שלו מעולם. i got the straight edge !

פנטסיה כרומטית

(22 בנובמבר 2005 @ 0:05)
לפעמים אני נדבק למשהו ולא יכול להרפות.
כאילו אם אני אצליח בדבר הזה, קטן ולא חשוב ככל שיהיה, העולם יהפוך להגיוני.
’פנטסיה כרומטית‘ של באך למשל.
בסיסטים אוהבים את היצירה בגלל הביצוע של ג’אקו פסטוריוס .
זו לא יצירה מורכבת מדי.
אבל אני לא מצליח לנגן אותה כראוי.
אני לא מצליח לנגן מהר מספיק, אני לא מצליח לנגן בצורה נקייה מספיק, אני לא מצליח לשמור על קצב אחיד.
אני חושב יותר מדי בזמן שאני מנגן את היצירה.
ואני ממשיך להתעקש.
המאבק הזה גורם לי לתחושה שהיא תערובת של סבל ותענוג.
אני מסרב להרפות.
עד שהעולם יהיה הגיוני.

הלילה ה13

(20 בנובמבר 2005 @ 9:26)

גם דברים טובים יוצאים לפעמים ממשמרת לילה. כתבתי פעם ומאז אני מדביק בכל אשר רגלי דורכת:) אני בדרך כלל מתעב שירה שאני כותב. בגלל זה אני לא מפרסם יותר מדי ממנה וגם כשאני מפרסם, זה לא תמיד דברים שאני גאה בהם. אבל השיר הזה עדיין נסבל בעיני. אולי בגלל שהצליח לי איתו (אני חושב). בכל אופן, מאז השיר הזה, יותר משנה, אולי שנתיים, אולי יותר, לא ניסיתי לכתוב שוב. המשורר הזה – לאיתמר האהבה ובתיעוב (משמרת לילה שלוש-עשרה מתשע-עשרה). אני קורא את המשורר הזה שכל הזמן מדבר על בוקובסקי. יש לנו לא מעט במשותף לי ולו. את בוקובסקי וקולטריין למשל. עניין של תדמית. אני קורא את המשורר הזה וחושב לעצמי ”איך הוא מעז”? הוא בחיים לא עבד במשמרת לילה אמיתית, כזאת שאתה חוזר עליה ורק רוצה שהחיים שלך יגמרו בגלל שאתה יודע שכל מה שהולך להיות זה עוד מאותו הדבר. חיים שלמים של אותו החרא. ”היי!”, אתה חושב לפעמים, ”איפה החיים שלי? איפה תהילת רוק’נ’רול וערבי קריאת שירה, מול מעריצות מסורות ומתמסרות?“ אז המשורר הזה קורא את בוקובסקי, ורואה סרטים של טרקובסקי ושומע קולטריין. והוא לא מפסיק לדבר על זה. שיר אחרי שיר, עמוד אחרי עמוד, ספר אחרי ספר. עניין של תדמית. אני קורא את בוקובסקי וכותב עליו ואני קורא את המשורר הזה שכל הזמן כותב על בוקובסקי וכותב עליו. יש לנו לא מעט במשותף לי ולו. את בוקובסקי וקולטריין למשל עניין של תדמית. השיר הזה הוא כמו לשנוא את ההשתקפות שלך במראה

שדורי סופשבוע

(20 בנובמבר 2005 @ 9:10)

בסופשבוע האחרון ערוץ 23 הקרין סדרת פרקים שנושאם הוא התמודדות עם לחצים.
הספקתי לתפוס פרק אחד כי עבדתי כמעט כל הסופשבוע.
רצה הגורל והפרק שראיתי היה קשור באופן אדוק למצבי הנוכחי.
הפרק עסק באנשים שסובלים מאינוסומניה, ואיך חוסר שינה משפיע על אדם.
אני לא זוכר בדיוק מה נאמר שם.
אבל אני אנסה לשחזר, כי כאמור, סך הכל היה מעניין ומאוד רלוונטי מבחינתי.
אם אני אטעה, אפשר להעיר, אבל בעדינות:)
בגדול, מסתבר שהגוף האנושי מסונכרן איכשהו עם השמש (או למעשה שעות האור) וברדת הלילה, המוח יודע לחפריש חומר מסוים (מלטונין שמו, הייתכן?) הנדרש לגוף ”לספוג“ את מה שהגוף או המוח למדו במשך היום.
אנשים שלא ישנים בלילה מחמיצים חלק חשוב מהתליך המחזורי של הגוף ובין שאר הדברים שזה בא בהם לידי ביטוי, קיים אובדן זכרון.
בתור דוגמא הביאו אמא טרייה שהתגאתה בכך שהיה לה זכרון פנומנלי.
היא סיפרה שהיתה צריכה לחייג מספר טלפון פעם אחת או שתיים כדי שייקלט אצלה.
זה היה לפני שהיא היתה צריכה לקום בכל לילה לתינוק שלה.
עכשיו היא בקושי מצליחה לזכור מה לקנות לבית כשהיא הולכת לסופרמרקט.
כמו כן צויין שאחת מתופעות הלוואי של מי שלא ישן בלילה הוא סוג של דכאון.
אני מרגיש את זה.
בתקופות כמו עכשיו.
אני כל הזמן עובד לילות, ובלילות שאני לא עובד אני לא נרדם.
לרוב, יש לי זכרון מצוין לטקסטים.
אני גאה ביכולת הזאת.
בימים האחרונים ניסיתי להזכר בציטוטים מסוימים, סופרים מסוימים, וכל מה שהצלחתי להעלות היה איזשהו זכרון מעורפל.
בדרך כלל אני רק צריך לרצות והדברים האלה מופיעים לנגד עיני בצורה כמעט ויזואלית.
המוח שלי הופך להיות חלש מיום ליום.
מה ישאר ממני?
לאט לאט אני מאבד אחיזה בכל מה שאני נאחז בו.
הלימודים לא כל-כך מעניינים או חשובים לי פתאום.
לפחות לא התחום שבחרתי.
מתחשק לי לוותר עליהם לגמרי.
התחלתי להתעניין ברצינות בלימודי מוסיקולוגיה.
זה טיפשי וזה יוביל אותי חזרה לנקודת ההתחלה.
עבודה גרועה עם שכר נמוך.
אבל כל-כך אין לי כוח להמשיך במה שאני עושה עכשיו.
באוניברסיטה העברית יש חוג מוסיקולוגיה מרשים.
בם לי לעבור לירושליא.
מתגוררת שם מישהי שבחודשים הםחרונים חלמתי עליה שלוש פעמים.
לא משהו מיני.
הכי קרוב היה שבחלום אחד ישנו מחובקים והיא היתה בתחתונים.
אני אפילו לא יודע איך היא נראית.
שיהיה.
אין לי כוח לנתח את זה עכשיו.

השיר שמסביר הכל

סוג של מסורת.
אני מפרסם את השיר הזה מאת דיוויד קירבי בכל פלטפורמה שבה אני כותב.
כמוהו, גם אני מחפש תשובות.
בשירים, בספרים, בכוכבים.
אני לא ממש בטוח לגבי מה הן השאלות.
זה חלק מהתסכול.

בחיפוש אחר השיר שמסביר הכל

יום אחד אני מקווה למצוא שיר
שיסביר לי מה לא בסדר
עם כולם, למה הנערות
היפות בסרטי אימה
הופכות למכשפות זקנות שעורן נוטף
מפניהן, למשל,
או למה אנשים נוהגים במורד הרחוב
עם מבטים זחוחים שזה בלתי נסבל,
והם כאילו אומרים, ”הילדים שלי יותר טובים
מהילדים שלך, הם יגדלו
להיות רופאים ועורכי דין,
ואני תמידא?נהג במכונית
הגדולה, היקרה הזאת,“ וכל אותו הזמן
המעיל או החצאית שלהם שנתקעו
בדלת, קרועים ומשומנים,
נשרכים על הכביש. לפעמים
אני עצמי טורק שפופרות
של טלפונים ציבוריים ומדגדג
את כפתור העודף, מחווה חשאית,
כמעט מינית רק שכלום
לא יוצא משם אף פעם, חוץ מפעם אחת
מטבע קטנה בעלת שמונה צלעות וחור
במרכזה וסימנים
שאף אחד לא יכול היה להבין.

(דייויד קירבי)

( 17 בנובמבר 2005 @ 9:32)

במקרה

העפתי מבט למדף הספרים שלי ושמתי לב שיושבים עליו בזה הסדר:
מדריך תיירים לפאריז, ספר בהוצאת ’מפה‘ (”סילביה פלאת’“ מאת רונית ליברמנש), ’בדרכים‘ של קרואק (גרסא אנגלית), ’מפות במראה‘ (של אורסון סקוט קארד) וספר בשם ’מראה מקום‘ (סיפורים קצרים).
מסודרים ברצף.
(15 בנובמבר 2005 @ 10:22)