(29 בינואר 2006 @ 0:01)
(18 בינואר 2006 @ 9:34)
(17 בינואר 2006 @ 1:06)זה התחיל בפרק של ’אוז’.
אחת הדמויות שם שם ציטטה משיר של בלייק.
”בכל יום יש רגע אחד שאפילו השטן לא יכול לקחת”.
הסתקרנתי.
לא הצלחתי למצוא את השיר ברשת אבל מצאתי שירה המאפשר לחפש מילה מוסימת בתוך שירים של משוררים מסוימים המוצגים באתר.
מתוך סקרנות הקלדתי Plath לחיפוש בכותרות שירים ומצאתי שיר שנקרא To Plath. To Sexton .
השורות הראשונות בו הן ”אז איזה שימוש היה לשירה בבית לבן וריק?”.
פרובוקטיבי טיפה.
אני לא מצליח להזכר כרגע בפרטים, אבל ביומנים של סילביה פלאת’, או באחת הביוגרפיות עליה יש איזכור לאן סקסטון.
יכול להיות שהיה בינהן קשר שחרג מעבר לזהות סגנונית או השפעה של אחת על השניה.
שיר אחר נקרא sylvia Plath cat’s שמלין על כך שעל החתולים של סילביה פלאת‘ אף אחד לא כתב ביוגרפיה.
איכשהו זה הזכיר לי שיר (מוסיקה) ששמעתי פעם, אני אפילו לא בטוח מי המבצע.
”הנער שאמו היתה ונוס ממילו”.
כל אלה שהתפעלו מיופיה, התעלמו מהעובדה שהיא לא יכלה לחבק את הבן שלה.
אחר כך שוטטתי בארכיונים של האתר, נזכרתי בכמה שירים מוכרים ונהדרים כמו אני יודעת למה שרה הציפור הכלואה של מאיה אנג’לו ו המוות אינו דורש הרבה, יקירי… של אמילי דיקנסון.
נשתמע
(14 בינואר 2006 @ 11:18)
1)בשבוע האחרון שמעתי הרבה את Biohazard.
בשנות ה90 הם הובילו, יחד עם Rage against the machine את הלהקות שערבבו השפעות של היפ-הופ ומטאל.
הרבה לפני שלהקות כמו Limp Bizkit הפכו את הסגנון לבדיחה.
בניגוד לרייג‘ שהיו מאוד פוליטיים אך עדיין התחבבו על הקהל בזכות הגרוב, Biohazard היו קצת יותר קשים על האוזן.
פוליטיים לא פחות, הם עסקו בנושאים הרבה יותר מקומיים.
כמו החיים בברוקלין.
הפחד של ללכת חמישה רחובות עד לרכבת התחתית, הסמים, הנשק.
לא לחינם התקליט המצליח הראשון שלהם נקרא urban discipline.
הלהקה הזו הונהגה על ידי אוון סיינפלד שיודע כמה דברים על חיי רחוב ופשע.
הוא בילה כמה שנים בכלא בגלל סחר בסמים.
נדמה לי שהוא גם היה מכור, אבל אני לא בטוח בזה.
הוא סיפר פעם בראיון שכתאריך יום הולדת הוא מציין את יום השחרור שלו מהכלא.
לאוון סיינפלד יש שם נוסף, יהודי יותר, שהוענק לו בלידה.
”חיים בן-דוד“ או משהו דומה.
אבל מלבד מגן דוד גדול שהיה מקועקע סביב הטבור שלו פעם, אני לא חושב שהוא מאוד קשור ליהדות.
נזכרתי בו ובלהקה שלו בגלל השידורים החוזרים של ”אוז”.
כמעט ולא צפיתי בסדרה כששודרה, ועכשיו שהיא משודרת על בסיס יומי, אני משלים פערים.
אוון משחק שם את אחד האסירים, ”ג’אז הויט”.
זו בעצם הסיבה שחזרתי לשמוע את ביוהאזארד השבוע.
2) באחד הפרקים ב ”אוז“ לאחרונה היה פרק מחזמר.
כלומר, הדמויות מביעות עצמן בשירה.
לא שירים מקוריים.
אחת הדמויות, נדמה לי שזה היה הכומר האסייתי ריי מוקאדה (אני חושב שזה השם הנכון) שר את Leather של טורי איימוס.
”Look I‘m standing naked before you
Don‘t you want more then my sex
I can scream as loud as your last one
But I can‘t claim innocence“
3)בתחנת 88fm יש קונספט שנקרא ”לילה של אלבומים”.
הרעיון פשוט.
לנגן אלבום שלם ולא רק שיר אחד או שניים מתוכו.
השבוע שידרו את החדש של קייט בוש.
די נחמד למען האמת, אבל לא מסעיר.
לפחות לא משמיעה אחת שטחית.
בעיקר חשבתי כמה זה נכון שפעם דיברו על קייט בוש ועל טורי איימוס בנשימה אחת.
יש להן קול מאוד דומה.
כשקייט מגיעה ל”גבוהים”, אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי נשבע שזו טורי.
בגלל השיר ב”אוז“ ובגלל המחשבות על טורי בזמן ששמעתי את קייט בוש, חלמתי שאני פוגש את טורי ומבקש ממנה לעזוב את בעלה ולהתחתן איתי.
היא הסכימה:)
תמיד הייתי כל-כך מאוהב בה.
עם המילים המרגשות שלה והאקסצנטריות והעור הלבן והשיער האדמוני.
ובגלל שהיא טורי.
תמיד הרגשתי שאם יש אדם אחד בעולם שיכול להבין אותי, לאהוב אותי כמו שאני, זו היא.
4)ביל ווית’רס מגיע לסוף וחוזר להתחלה במערכת הסטריאו המאולתרת למחצה שלי.
כבר כמה שעות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בו.
לפני עשור וחצי בערך.
ראיתי קליפ לשיר Ain‘t no sunshine.
השיר עצמו היה יפהפה.
אבל יותר מהשיר, הזמר תפס את תשומת ליבי.
זהיתי איזו תכונה מסוימת.
שקט בתוך הסערה.
שלוות נפש.
הוא ניגן על הגיטרה שלו, עיניים עצומות למחצה, שר ברכות.
השם שלו לא אומר הרבה להרבה, אבל כולם מכירים את השירים שלו.
לפחות שניים או שלושה מהם.
לפעמים השירים שלו הם קיטש מחריד.
אבל כשהם לא…
בשיר Grandma’s hands הוא שר על סבתא שלו שמוחאת כפיים בקצב של המוסיקה בכנסייה.
השיר עצמו הוא בקצב כזה.
של מחיאות כפיים.
של גוספל.
לפני כמה שנים dr. dre עשה שימוש נהדר בשיר הזה כסימפול לשיר no diggity של Black street.
בSoul Shadows הוא שר על ”ג’לי רול מורטון“ ולואיס ארמסטורנג וקולטריין בבוקר אחד בסאן-פרנסיסקו.
Standing by the window as the fog rolls in
I swear I can hear a far-off music
Jelly Roll is playing down in Storyville
Satchmo’s wailing somewhere in Chicago
Coltrane reaching for the noteshis mind can hear
They remain a part of all that I know
Left a sound of their souls in the air
I can hear it out there
And I know
הוא שר הרבה על אהבה.
”אנחנו מחפשים אהבה, אין זמן לדמעות…“ הוא אומר באחד השירים.
כאילו אהבה ומלחמה חד-הם.
בשיר אחר הוא שר על זה שלכולנו יש צער וכאב בחיים, אבל אם אנחנו חכמים, אנחנו נדע שתמיד יש לנו את המחר.
בשורה אחרת בשיר אחר הוא שר ”אני לא יכול להמשיך להתסכל על הבדידות ולכנות אותה ’חופש’”.
בדרך מוזרה, האיש הזה שנולד בעיירת כורים מערב ווירג’יניה, עושה לי טוב על הנשמה.
מוסיקה.
מה אני עוד יכול להגיד?
עכשיו אני הולך למיטה, לקרוא קצת.
”עזוב אותך מיוגה“ של ג’ף דייר.
אני מצפה ללא פחות מהקודם שלו.
(14 בינואר 2006 @ 9:24)
(7 בינואר 2006 @8:36)
(3 בינואר 2006 @ 5:37)
(29 בדצמבר 2005 @ 4:34)
(26 בדצמבר 2005 @ 3:02)
(21 בדצמבר 2005 @ 2:03)
אני עומד ליד החלון,
אני תוהה אם היא יודעת שאני יכול לראות”.
אליס, שהוא שר עליה,
היא בדימיונו נסיכה שבויה.
אני מביט בפליאה בתמונות של הנערה הזאת.
מנסה לדמיין את החיים שלה.
חיים של לימודים במקום עם מדשאות ענק ירוקות, בניינים עתיקים ואוויר נקי.
אנשים שלא צועקים לתוך הסלולרי שלהם כשהם יושבים לידך באוטובוס.
חיים של נגינה בצ’לו ושל צחוק.
שם פרטי מתחיל ב’ל‘ שם משפחה ’קמפבל’.
זה כל מה שאני יודע עליה.
בסופו של דבר היא לא בנתה לעצמה עמוד אינטרנט, ולי נותר לנסות לנחש את חייה דרך התמונות.
היא אוהבת מוסיקה.
היא מנגנת על שני כלי נגינה שונים לפחות.
צ’לו וטרומבון.
בשתי תמונות היא מופיעה ביחד עם נגנית פסנתר.
נדמה לי שזו הופעה.
היא לא נראית מרוכזת.
היא אוהבת עוגות.
המון תמונות של עוגות.
היא משתמש בתווים כתחתית לצלחת עוגיות.
יש לה חבר.
בתמונה אחת היא רוקדת.
”סווינג“ זו כותרת התמונה ואולי זה גם הריקוד.
היא נראית גמלונית משהו כשהיא רוקדת.
יש לה משקפיים עבות והיא אוהבת לצחוק.
