(18 בפברואר 2006 @ 1:34)צ’רלי פרקר.
מוסיקאי גאון. חרא של בנאדם.
כולם מעריצים את הגיבורים הטראגיים.
אף אחד לא רוצה להיות החבר שלהם
יש לי חיבה מיוחדת לצ’רלי פרקר.
לי ולמינגוס אין דבר ממשי במשותף.
לי וקולטריין אין שום דבר ממשי במשותף.
לי ו”לבירד“ יש פרט ביוגרפי אחד דומה, חוויה מעצבת.
בעצם גם לי ורוברט ג’ונסון.
מי שמכיר את ההיסטוריה של שני אלה בטח מבין.
אני לא מגלה מה.
בינתיים.

למשל לשחק משחקי מחשב עתיקים.
בעודי מרפרף באתרי abandomwaare, זה השם הנפוץ לסוג המשחקים האלה, שמתי לב שאת המשחק שאני מסתכל עליו, אחד ממשחקי ’מסע בין כוכבים’, ייצרה חברת ”סיימון&שוסטר”.
לרוב, הוצאת ספרים ידועה ומכובדת (למחצה:).
אדם עמוק ממני היה בוודאי נסחף להגיגים על הכיוון שהתרבות המערבית צוללת אליו (והיא ללא ספק צוללת), כאשר אפילו הוצאות ספרים פונות לתחומים שנחשבים לקלוקלים ומשחיתי זמן ונוער, אך אני אחסוך מכם את כאב הראש ואסתפק בתמונת מסך.

בסוף מצאתי משהו.
”היכן בעולם נמצאת כרמן סן-דיאגו”.
משחק שביליתי מולו שעות רבות לפני יותר מעשור וחצי.
למעשה, את הידע הרחב שיש לי בגאוגרפיה (חמש חידות בגרות:), אני זוקף חלקית למשחק הזה.
המטרה פשוטה.
בכל ארץ ניתנים מספר רמזים (”היא נסעה לארץ עם דגל שחור לבן”, ”היא נסעה לארץ שאוכלים בה מאכלי ים”) ולפי זה ממשיכים לארץ הבאה.
בתמונה המצורפת רואים חקירה של ספרן בקטמנדו, שבאופן חשוד דומה לספרנים בהרבה מדינות אחרות:)

( 14 בפברואר 2006 @ 20:22)אלזה מורנטה אחד.
הארי פוטר אחד.
פרדריק פרהלס אחד.
יונג. קארל יונג.
המון ספרים של הוצאת רסלינג .
דונה טארט אחד.
דיימון ראניון כבר היה בדרך החוצה אבל בשניה האחרונה ניצל.
את ’קופים דגולים‘ רציתי לתת אבל שכחתי.
הרשימה ממשיכה, אבל אני כבר לא זוכר מי ומה.
חודש מהיום אני אגור בעיר אחרת.
החלטתי לנקות מדפים.
הספריה העירונית נראתה לי בית הולם לספרים שלי.
כמובן שלא נתתי את כולם.
את היותר אהובים שמרתי.
זהו.

נ.ב
ספר ”שירה באון-ליין”.
מיטב השירה הארוטית של פורום שירה ארוטית בהייד פארק.
חתום על ידי ג’מיל עצמו (לא שהוא כתב בו שיר או משהו, אבל הוא חתם בכל זאת:)
מישהו מעוניין? 🙂

מוקדש לעצמי ולאליוט.
אני חושב שהוא שר לעצמו.
ואם לא, אז אלי.
בטוח.

You‘ll take advantage, til you think you‘re being used
Cos without an enemy, your anger gets confused
I got stuck on a side you know i never chose
but it’s all about taking the easy way out for you i suppose
Theres no escape for you, except in someone else
although you‘ve already disapeared within yourself
the invisible man who’s always changing clothes
it’s all about taking the easy way out for you i suppose
well i watch you making mistakes
I wish you luck, i really do
with the problem, with the puzzle
whatevers left of you
i heard you found another audience to bore
a creative thinker who imagined you were more
a new body for you to push around and pose
it’s all about taking the easy way out for you i suppose
it’s all about taking the easy way out for you i suppose

את זה ש”המפצח“ זו סדרה שכתובה בצורה מופתית כבר יודע כל מי שצפה בה.
יותר מעשר שנים מאז פרק הבכורה והיא עדיין מרגישה חדה בצפיה חוזרת, בדיוק כמו אז.
ולפעמים היא גם מצחיקה:)

רופא:”כמה אתה שותה בשבוע”?
פיץ’:”,שש או שבע”.
רופא:”כוסות?“
פיץ’:”בקבוקים”.
רופא:”של בירה?“
פיץ’:”לא, ויסקי”.
רופא:”כמה סיגריות אתה מעשן?“
פיץ’:”60-70″.
רופא:”בבקשה תגיד לי שבשבוע”.
פיץ’:”לא, ביום”.
פיץ’:”תגיד לי את האמת דוקטור”.
פיץ’:”תמיד רציתי לקרוא את ’מלחמה ושלום’. יש טעם להתחיל?“

אתמול היה היום הראשון שלי כמובטל.
קמתי בסביבות 10:00, נרשמתי לJdate.
זהו.
עכשיו אני נח.
יום ראשון אני אמשיך לחפש עבודה.

”מה הביא אותי לצאת למסע הזה לאפריקה?
אין לכך הסבר פשוט.המצב החמיר והחמיר ולבסוף נעשה מסובך מדי.
כשאני מהרהר במצבי כשהייתי בן חמישים וחמש, כאשר קניתי את הכרטיס, גואה היגון.העובדות מתחילות להתקהל עלי ועד מהרה אני חש לחץ בחזה.
מתחילה הסתערות פרועה:הוריי, נשותיי, נערותיי, ילדיי, החווה שלי, בעלי החיים שלי, הרגליי, כספיי, שיעורי הנגינה שלי, שיכרותי, הדיעות הקדומות שלי, גסותי, שיניי, פניי, נפשי!אני נאלץ לזעוק, ”לא, לא, הסתלקו ארורים אתם, הניחו לי!“ אבל כיצד יכולים הם להניח לי?הם שייכים לי, הם שלי.
והם נדחסים אך תוך קרבי מכל העברים והכל הופך תוהו ובוהו”.

שיר ראשון.

ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.

שיר שני.

בגשם של אתמול שמעתי את האלבום Blue של ג’וני מיטשל.
השורות הפותחות של האלבום הן:
”אני נמצאת בדרך בודדה, ואני ממשיכה וממשיכה וממשיכה,
מחפשת משהו, אבל מה זה יכול להיות”?

שיר שלישי.
שיר הנושא באותו אלבום.
”שירים הם כמו קעקועים”.
כל-כך נכון.

שיר רביעי.
ג’וני מיטשל.

”בפעם האחרונה שראיתי את ריצ’רד זה היה בדטרויט ב68,
הוא אמר לי שכל האהבות פוגשות את אותו גורל מתישהו.
ציניים ושתויים ומשעממים מישהו באיזה בית-קפה חשוך”.

שיר חמישי.

This circus is falling down on it’s knees
The big top is crumbling down
It’s raining in baltimore fifty miles east
Where you should be, no one’s around

I need a phone call
I need a raincoat
I need a big love
I need a phone call

These train conversations are passing me by
And I don’t have nothing to say
You get what you pay for
But I just had no intention of living this way

I need a phone call
I need a plane ride
I need a sunburn
I need a raincoat

And I get no answers
And I don’t get no change
It’s raining in baltimore, baby
But everything else is the same

There’s things I remember and things I forget
I miss you I guess that I should
Three thousand five hundred miles away
But what would you change if you could?

I need a phone call
Maybe I should buy a new car
I can always hear a freight train if I listen real hard
And I wish it was a small world
Because I’m lonely for the big towns
I’d like to hear a little guitar
I think it’s time to put the top down

I need a phone call
I need a raincoat