פירות משונים

את השיר Strange fruit הכרתי קודם בזכות פוליאנה פראנק ורק אחר כך גיליתי את הביצוע של בילי הולידיי.
המשיכה שלי אליו היתה מידית.
בדיוק כמו הסיפורים של פלאנרי או’קונר, לא היה צורך בפעם שניה כדי להבין את הגדולה שלו.
אלימות, פואטיקה, מוות.
”עצים דרומיים מניבים פירות משונים, דם על העלים ודם בשורשים”.
ויש סיפור.
הוא מתחיל במורה יהודי שרואה תמונה של צעירים שחורים שבוצע בהם לינץ‘ ומחליט לכתוב על זה פואמה.
בשנים מאז הוא הפך להיות סוג של המנון לכל השאר.

Southern trees bear a strange fruit,
Blood on the leaves and blood at the root,
Black body swinging in the Southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees.

Pastoral scene of the gallant South,
The bulging eyes and the twisted mouth,
Scent of magnolia sweet and fresh,
And the sudden smell of burning flesh!

Here is a fruit for the crows to pluck,
For the rain to gather, for the wind to suck,
For the sun to rot, for a tree to drop,
Here is a strange and bitter crop.

שרפת החלום צ’רלס בוקובסקי

12 במרץ 2006 @ 19:47

הספרייה העירונית הישנה של אל.איי. נשרפה
כליל
הספרייה ההיא בעיר התחתית
ואיתה אבד
חלק גדול
מנעוריי.

ישבתי על אחד מאותם ספסלי
אבן עם חבר שלי
בולדי כשהוא
שאל,
”אתה עומד להצטרף
לבריגדת
אברהם לינקולן?“

”בטח,“ אמרתי
לו.

אבל כשהבנתי שאני לא
אינטלקטואל או אידיאליסט
פוליטי
חזרתי בי
מההחלטה הזאת
אחר-כך.

הייתי קורא
או
עובר מחדר
לחדר: ספרות, פילוסופיה,
דת, אפילו רפואה
וגיאולגיה.

בשלב מוקדם
החלטתי להיות סופר,
חשבתי שזה יהיה
המוצא
הפשוט
והרומנים הגדולים לא נראו
לי
כל-כך קשים.
הסתבכתי יותר עם
הגל וקנט.

מה שהפריע
לי
בכולם
היה שלקח להם כל-כך הרבה זמן
להגיד סוף-סוף
משהו מלהיב ו
או
מעניין.
חשבתי אז
שאני שם את כולם
בכיס הקטן.

הייתי עתיד לגלות שני
דברים:
א) רוב המו”לים חושבים שכל דבר
משעמם קשור לדברים
עמוקים.
ב)שיידרשו לי עשרות שנים של
חיים וכתיבה
בטרם אצליח
לנסח
משפט שבכלל מתקרב
לאיך שאני רוצה שהוא
יהיה.
בינתיים
בעוד צעירים אחרים הלכו על
בחורות
אני הלכתי על
הספרים.
הייתי ביבליופיל, גם אם
ביבליופיל
מפוקח מאשליות.
זה
והעולם עיצבו אותי.
גרתי בבקת דיקטים
מאחרוי בית דירות
עבור 3.50&
לשבוע
מרגיש כמו
תומאס צ’טרטון
דחוס באיזה
תומאס וולף.

הבעיה הכי גודלה שלי היתה
בולים, מעטפות, נייר
וגם
יין,
כשהעולם על סף
מלחמת העולם ה-II.
עוד לא איבדתי
את הראש בגלל
נקבה, הייתי בתול
וכתבתי בין 3
ל-5 סיפורים קצרים בשבוע
וכולם הוחזרו אלי
מהניו-יורקר, הרפרס
האטלנטיק-מנת’לי.
קראתי
שפורד מדוקס פורד נהג
לכסות את רצפת השירותים שלו
במכתבי דחיה
אבל לא היו לי
שירותים אז תקתעתי אותם
בתוך מגרה
וכשהיא היתה כל-כך מפוצצת בהם
עד שבקושי יכולתי
לפתוח אותה
הוצאתי את כל מכתבי הדחייה
וזרקתי אותם
לפח ביחד עם
הסיפורים.
בכל-זאת
הספרייה העיורנית הישנה של אל.איי נשארה
ביתי
וביתם של עוד הרבה
בטלנים אחרים.
השתמשנו בשירותים
בדיסקרטיות
והיחידים מבינינו
שגורשו היו אלו
שנרדמו על שולחנות
הספרייה-
אף-אחד לא נוחר כמו
בטלן
אלא-אם-כן זה משהו שאתם נשואים לו.

טוב, לא הייתי ממש
בטלן. היה לי כרטסי קורא
ושאלתי ספרים שוב
ושוב
ערמות
גדולות של ספרים
תמיד מוציא את
הכמות המקסימלית שמותר:
אלדוס האקסלי, ד.ה. לורנס,
אי.אי. קאמינגס, קונרד אייקן, פיודור
דוס, דוס פאסוס, טורגנייב, גורקי,
ה.ד., פרדי ניטשה,
שופנהאור,
סטיינבק,
המינגוויי
וכולי
וכולי…

תמיד ציפיתי שהספרנית
תגיד,, ”יש לך טעם טוב, בחור
צעיר…“

אבל הכלבה הזקנה אפילו לא ידעה מי
היא
שלא לדבר
עלי.

אבל המדפים האלה עצרו
חסד מופלא: הם אפשרו
לי לגלות
את המשוררים הסינים המוקדמים
כמו טו פו ולי
פו
שידעו להגיד יותר בשורה
אחת מאשר רוב האנשים בשלושים או
במאה.
שרווד אנדרסון בטח גם
קרא
את
אלה.

גם את השירים
הייתי שואל
ועזרא עזר לי
לחזק את הידיים שלי אם לא
את השכל.

המקום הקסום ההוא
הספרייה הציבורית של אל.איי.
זה היה בית לבנאדם שגר
בבית –
גיהינום
פלגים רחבים מכדי לזנק מעליהם
הרחק מהמון מתהולל
דבר והיפוכו
צייד בודד הוא הלב.

ג’יימס ת’ורבר
ג’ון פנטה
רבלאיס
דה מופסאן

חלק לא עשו לי
את זה :שייקספיר, ג’.ב. שו,
טולסטוי, רוברט פרוסט, פ.סקוט פיצג’רלד

אפטון סינקלייר מצא חן בעיני
יותר
מסינקלר לואיס
והחשבתי את גוגול ואת
דרייזר לאידיוטים
גמורים

אבל ביקורות כאלו נובעות יותר
מאילוצי חיים
של בנאדם מאשר
מההיגיון שלו.

העירונית הישנה של אל.איי
קרוב לוודאי שמנעה ממני
להפוך להיות
מתאבד
שודד בנקים
מכה-נשים
קצב או
שוטר על אופנוע
ולמרות שחלק מהדברים האלה
יכלו דווקא להתאים לי,
זה הודות
למזלי
ולדרכי
שהספרייה הזאת היתה שם
כשהייתי
צעיר וחיפשתי משהו
להיאחז בו
כשהיה נדמה לי
שאין הרבה
דברים כאלה.

וכשפתחתי את
העיתון
וקראתי על השריפה
שהשמידה את
הספרייה על רוב
תכולתה
אמרתי
לאישתי: ”הייתי מבלה שם את
זמני…“

הקצין הפרוסי
הצעיר הנועז על הטרפז המתעופף
כשיש לך ואין לך

לא תוכל לשוב הביתה.

שרפת החלום\צ’רלס בוקובסקי

12 במרץ 2006 @ 19:47

הספרייה העירונית הישנה של אל.איי. נשרפה
כליל
הספרייה ההיא בעיר התחתית
ואיתה אבד
חלק גדול
מנעוריי.

ישבתי על אחד מאותם ספסלי
אבן עם חבר שלי
בולדי כשהוא
שאל,
”אתה עומד להצטרף
לבריגדת
אברהם לינקולן?“

”בטח,“ אמרתי
לו.

אבל כשהבנתי שאני לא
אינטלקטואל או אידיאליסט
פוליטי
חזרתי בי
מההחלטה הזאת
אחר-כך.

הייתי קורא
או
עובר מחדר
לחדר: ספרות, פילוסופיה,
דת, אפילו רפואה
וגיאולגיה.

מה שהפריע
לי
בכולם
היה שלקח להם כל-כך הרבה זמן
להגיד סוף-סוף
משהו מלהיב ו\
או
מעניין.
חשבתי אז
שאני שם את כולם
בכיס הקטן.

תמיד ציפיתי שהספרנית
תגיד,, ”יש לך טעם טוב, בחור
צעיר…“

אבל הכלבה הזקנה אפילו לא ידעה מי
היא
שלא לדבר
עלי.

גם את השירים
הייתי שואל
ועזרא עזר לי
לחזק את הידיים שלי אם לא
את השכל.

ג’יימס ת’ורבר
ג’ון פנטה
רבלאיס
דה מופסאן

חלק לא עשו לי
את זה :שייקספיר, ג’.ב. שו,
טולסטוי, רוברט פרוסט, פ.סקוט פיצג’רלד

אפטון סינקלייר מצא חן בעיני
יותר
מסינקלר לואיס
והחשבתי את גוגול ואת
דרייזר לאידיוטים
גמורים

אבל ביקורות כאלו נובעות יותר
מאילוצי חיים
של בנאדם מאשר
מההיגיון שלו.

וכשפתחתי את
העיתון
וקראתי על השריפה
שהשמידה את
הספרייה על רוב
תכולתה
אמרתי
לאישתי: ”הייתי מבלה שם את
זמני…“

הקצין הפרוסי
הצעיר הנועז על הטרפז המתעופף
כשיש לך ואין לך

לא תוכל לשוב הביתה.

נגמר לי הסופשבוע

(11 במרץ 2006 @ 21:04)

דברים שעשיתי בסופשבוע.

1.שמעתי המון את The Smashing Pumpkins.
במקביל קראתי את היומן שבילי קורגן כותב באתר שלו.
יומן הרשת שלו שונה מהתבנית המוכרת בכך שהוא לא מתעד את היום-יום שלו.
היומן שלו מתעד שנים מסוימות בחייו, מאז הילדות.
כל פרק מוקדש לשנה אחת.
הוא כותב באותה רגישות שבה הוא כותב את שיריו.
אני נזכר עכשיו בעיקר באלבום אחד, קצת שונה ממה שרוב האנשים חושבים עליו כשהם נזכרים בפמפקינס.
זה אלבום מאוד מינורי, של אלקטרוניקה עדינה וגיטרות אקוסטיות.
שום דבר שיזכיר את האלבום Gish או שירים כמו Zero וbullet with a butterfly wings.
האלבום הזה מתעד בעיקר את הגירושין שלו, אבל גם מדבר על מות אמו ואולי על ההתפוררות האיטית של הדלעות, בין השאר בגלל בעיות סמים.
והנה, בלי שירה צועקת, להפך, שירים שכמעט נלחשים בקולו הילדותי מעט, הוא חודר כל-כך עמוק.
ביומן שלו הוא מספר על הילדות שלו כילד להורים גרושים שזרקו אותו מאחד לשני, ולפרקים גם לקרובי משפחה ואנשים אחרים, על האם החורגת שלו וההתעללות שלה בו, ואיך ספרים היו נתיב הבריחה לו מהחיים האלה.
’ספר הג’ונגל‘ של רודיארד קיפלינג היה אחד האהובים עליו.
למדתי שיש לו אח נכה שהשיר Spaceboy נכתב עליו.
לא ידעתי את זה.
השיר הזה תמיד היה אחד החביבים עלי משל הלהקה.
שיר אקוסטי נעים ועצוב.
זה שיר געגועים ועכשיו אני יודע למי.

2. השיר הזה מתחבר לי עכשיו לשיר של דיוויד בואי.
היה לו אח עם מחלת נפש שהתאבד.
לזכרו הוא כתב את Jump they say.

When comes the shaking man
A nation in his eyes
Striped with blood and emblazed tattoo
Streaking cathedral spire

They say
He has no brain
They say
He has no mood
They say
He was born again
They say
Look at him climb
They say ’jump‘

3.התחלתי לכתוב שיר.
לא מאלה שאני קורא להם ”שירה“ אלא משהו שמיועד מלכתחילה להיות מולחן.
אני עובר את התהליך הזה בכל פעם.
כותב, מוציא לחן, בשלב מסוים נמאס לי מהשיר שפתאום נראה לי גרוע ואני מוותר.
כשהתחלתי להתנסות בכתיבת שירים, קראתי ביתר עיון שירים שאני אוהב.
מה שגיליתי הוא שרוב השירים שאני אוהב, הם בינוניים מבחינת הליריקה.
בעצם בינוניים זו לא מילה טובה.
מעורפלים תהיה מילה טובה יותר.
בכל השירים האלה תמיד יש איזה משפט שאפשר לצטט, אבל לרוב, הם מעורפלים.
יש יוצאי דופן.
לו ריד, לאונרד כהן, אחרים שמספרים סיפור, שאפשר להבין מה הם מנסים להגיד.
אבל אלה החריגים.
נסו את זה.
תקראו טקסט של שיר אהוב, ותנסו לשכוח את הזמר ואת המוסיקה.
רק טקסט.
בגלל שאני יודע ששירים לפני שהם שירים הם לרוב טקסטים דלים, אני אנסה להיות סלחני לגבי השיר הזה שהתחלתי לכתוב (ואני מקווה שגם מי שקורא אותו עכשיו).
יש לי לחן בסיסי בראש, אבל כאמור, הכל עדיין בשלב ראשוני (עכשיו הוא נראה לי ממש גרוע, אבל אני אהיה אמיץ ואפרסם אותו בכל זאת).
/* כאן היה שיר שבסוף החלטתי לחתוך החוצה בכל זאת */

4. היו עוד דברים שעשיתי, אבל אני רוצה להתחיל לקרוא עכשיו את ”גטסבי הגדול“ ולקח לי יותר מדי זמן לכתוב את כל זה, וגם ככה לא מדובר בדברים מעניינים במיוחד, אז עד סוף השבוע הבא (אולי לפני)…

יוהנס בראהמס

(10 במרץ 2006 @ 21:51)

אני לא יודע כלום על ברהאמס.
אבל אני הולך לבלות איתו את ערב שישי בטקס ההתנתקות שכתבתי עליו כאן לא מזמן.
אחר כך אני אנסה להסביר אותו במילים.

השלב הבא

(10 במרץ 2006 @ 15:49)כנראה שהבלוג עובר למתכונת שידורי סופשבוע.
אני לא מוצא את הזמן ואת הכוח לעדכן את הבלוג.
אני מתעורר מוקדם וחוזר עייף אחרי חצי יממה.
רציתי לעבור שלב בכתיבה, משהו ניסיוני יותר, ”זרם תודעתי“ יותר.
אבל זה לא קורה.
לא בכתיבה בבלוג ולא בשום דבר אחר.
אני מעניש את עצמי.
חוזר על המילים של ”אוויר ואור וזמן ומרחב”.
חושב איך לא יצרתי כלום למרות כל האוויר, האור, הזמן והמרחב שהיו לי.
אני הולך להתקלח.
כשאני אצא אני אפסיק להתלונן על הזמן ועל העייפות ואתחיל לעשות משהו.
לא משנה מה, כל דבר.
בלי תירוצים חדשים.
ולא משנה כמה חתולים יזחלו לי על הגב.

”-אתה יודע, או שהיתה לי משפחה, עבודה.משהו
תמיד עמד בדרכי
אבל עכשיו מכרתי את הבית, מצאתי לי
דירה, סטודיו גדול, אתה חייב לראות את המרחב ואת האור.
לראשונה בחיי תהיה לי פינה משלי וזמן לעסוק ביצירה“

לא בייבי, מי שיוצר
יוצר גם כשהוא עובד
16 שעות ביום במכרה פחם
או
יוצר בחדר קטן עם 3 ילדים
כשהוא נתמך
בדמי סעד,
הוא יוצר כשחלק מהשכל שלו ומהגוף שלו מרוסק
לחתיכות,
הוא יוצר כשהוא עיוור
נכה
דפוק,
הוא יוצר כשחתול זוחל לו על
הגב בעוד
העיר כולה מותקפת ברעידת אדמה, ירי תלים,
שיטפון ואש.
בייבי, אוויר ואור וזמן ומרחב לא קשורים לזה בכלל
ולא יוצרים כלום
אולי חוץ מחיים ארוכים יותר
כדי למצוא בהם
תירוצים חדשים”.

למה לכתוב שירים?

Black angel’s death song היא להקה שלא שמעתם ולא תשמעו עליה לעולם.
אבל הם היו קיימים.
הקליטו כמה אלבומים והלכו לדרכם.
אני לא מכיר את מכלול היצירה שלהם.
רק אלבום אחד שלקחתי יחד עם עוד ערימה של דיסקים בחמישה שקלים ב”אוזן השלישית“ על הכרמל.
האלבום הוא לא פאר היצירה, אבל שיר אחד ממנו הותיר את חותמו.
”למה לכתוב שירים”.
המסר בשיר, אם אפשר למצוא כזה, נמצא אולי בשורה האחרונה שניתן לפרש כיאוש וניתן לפרש כקבלה.
השיר הזה גורם לי לצמרמורת עכשיו.

”אני עייף מלנסות לגרום לזה לקרות,
עייף מכל הדחייה,
מסך כל התקוות והחלומות,
ואין אף אחד שם בחוץ שמקשיב”.

why write songs?
================
he feels things to intensley
cause he’s coming from the truth
there’s a sicknes in my family
down deep in the roots
and just like my parents
my first marriage didn‘t work

i want to be adjusted in the worst way
but pharmacy says ths scrips not ready
and i want this feeling to go away

i‘m tired of tryin make it happen
i‘m just tired of all the rejection
the sum of all
our hopes and dreams
and no one out there is listening

so why write song
when no one gonna hear them
why write song
when nobody care
why write song
like it realy matters
why write song
why do anything at all

עוד תמונות

(3 במרץ 2006 @ 21:30)

היות ואני כבר לא עובד בימי שישי בערבים\לילות, ודי משעמם לי…
הרווח כולו שלכם:)

תמונה ראשונה.
מה שאני מכנה ”פינת היצירה שלי”.המגבר שלי ליד מערכת הסטריאו המאולתרת שלי.
מאוד נוח כשאני מנסה ללמוד לנגן משהו.
אני מתייחס למערכת הסטריאו שלו כמאולתרת כי היא פחות או יותר הפרנקשטיין של הסטריאו.
כנגן אני משתמש בdvd, רמקולים קניתי ברשת וכדי לחבר בינהם אני משתמש בסאב-וופר של המחשב.
לא נשמע משהו, אבל לצרכי תרגול זה מספק.

המפוחית הראשונה שלי. קניתי חבילת מיתרים בכלי-זבל וראיתי מפוחיות מתחת לדלפק הזכוכית. התעניינתי במחיר ומכיוון שהיא היתה כל-כך זולה, כ40 שקל לזכרוני, קניתי אותה.
היום כשיש לי מפוחית איכותית יותר אני יודע למה היא היתה כל-כך זולה:)
אבל היא הספיקה כדי שאני אתחיל להתעניין בנגינה במפוחית.

מפוחית מעט יותר יקרה (נדמה לי ש140-160 שקל), עדיין לא ברף העליון של האיכות אלא משהו באמצע.
נוחה לנגינה ונשמעת טוב.

כן, זה חליל.
לא, אני לא יודע איך לנגן עליו עדיין.
מישל שביקרה אותי לפני שבוע עשתה טיול ארוך בהודו ובין השאר היא למדה לנגן על חליל אז היא הראתה לי איך נושפים כדי להוציא צליל.
אבל לצליל המסכן שאני מצליח להוציא ממנו אני לא אקרא ”לנגן“

המחשב שלי.
יש גיקים שאוהבים לתת למחשב שלהם שם.
אני די חלש בשמות חיבה, אז וויתרתי.
בינתיים.
מעבד AMD 64 סיביות, 512 מגה-בייט של זכרון DDR 400Mhz, שני דיסקים קשיחים, אחד של 40 ג’יג’ה והשני של 60 ג’יגה.הדיסק של ה60 ג’יגה משמש אותי כמחיצת home/ מה שמאוד נוח כשאני רוצה להתקין הפצה חדשה ולא לדאוג למחוק את כל הקבצים שלי בטעות (כי כאמור, הם על דיסק קשיח נפרד).