חשבתי על אהובה אחת, שלזמן מה, כפי שקורה לי עם אהובותיי המעטות, היתה העולם כולו עבורי.
זה מוזר, אבל בהתחלה בקושי הצלחתי לזכור את תווי הפנים שלה.
אני זוכר את ריח השיער שלה, הטוב שבעיניים שלה, הגניחות שלה.
היא אהבה אותי ועזבה אותי ולא היה לי אכפת כי כבר בהתחלה ידעתי שאני לא אוכל להחזיק בה.
אהבה בשבילי זה מהדברים האלה שתמיד נדמה שהם טובים מכדי להיות אמיתיים.
ואם לא מאמינים שמשהו טוב הוא אמיתי, מאבדים אותו.
לאונרד כהן כתב על אהבה שלא משאירה צלקות, כמו כוכבים אל מול השמש.
אף אחד אף פעם לא כתב ככה על אהבה.
אני תוהה עד כמה זה נכון.
המחשבה הראשונית היא שלא יכול להיות שזה נכון.
אבל מה אם כן?
מה אם יום אחד אתה מגלה שאתה לא יכול לזכור את תווי הפנים של מישהי שהכי אהבת בעולם אבל משום מה מצליח לזכור את הריח בשיער שאהבת לטמון בו את פניך?

True Love Leaves No Traces

As the mist leaves no scar
On the dark green hill
So my body leaves no scar
On you and never will
Through windows in the dark
The children come, the children go
Like arrows with no targets
Like shackles made of snow

True love leaves no traces
If you and I are one
It’s lost in our embraces
Like stars against the sun

As a falling leaf may rest
A moment on the air
So your head upon my breast
So my hand upon your hair

And many nights endure
Without a moon or star
So we will endure
When one is gone and far

True love leaves no traces
If you and I are one
It’s lost in our embraces
Like stars against the sun

(נכתב ב2002 לכבוד יציאת הקובץ “סיפורים אחרונים” של קארבר)

אלוהי הדברים הקטנים מאת אתגר קרת.

בסיפור “חלומות” מספר אחד מגיבוריו של קארבר על השכנה הגרה בבית הסמוך בהמון חיבה ואמפתיה. הוא יודע הרבה על חייה ושמח ללמוד עוד פרטים על הרגליה היום-יומיים. כשאותה אשה מאבדת את ילדיה בשריפה נוראה הוא מנסה להציע לה מעט תמיכה ונחמה, ומגלה שהקשר ביניהם אינו סימטרי: בזמן שהוא יודע כל כך הרבה עליה, בשבילה, כשהיא בשיא מצוקתה, הוא סתם עוד זר שלא מסוגל להעניק לה עזרה.

במידה מסוימת קארבר הוא השכן של כל אחד מקוראיו, משקיף עליהם מחלון המטבח בזמן שהוא שותה את הקפה בבוקר, שומע את שיחותיהם, רואה אותם יוצאים לעבודה שהם לא אוהבים באמת או נשארים בבית אחרי שיום קודם שתו יותר מדי, ואם הם רק רוצים השכן-קארבר ישמח להעניק מעט אמפתיה מעבר לגדר שחוצצת ביניהם, ולהזכיר להם שהאדם, למרות כל האטימות והכעס, יכול גם להיות חיה מאוד רגישה.

העלילות של קארבר, ברוב הסיפורים, בסיסיות ולפעמים כמעט אינן קיימות, הדמויות לא צבעוניות או מרתקות במיוחד, התיאורים חסכוניים מאוד – ובכל זאת, במקום כל שהוא בסיפור, מתרחשת מה שקורט וונגוט מכנה “דליפת רגש”, איזשהו זרם תת-קרקעי שמתחיל בנקודה שקשה למקם בטקסט והופך לגוש בגרון. שיחות משעממות על דיג, טעויות במספר שנאחזות בשיחה, ילדים שמסרבים לסיים את ארוחת הבוקר, והיכולת ליצור מאוסף האירועים הכמעט טריוויאליים האלה משהו שלכאורה לא נמצא באף אחד מהם – חתיכת נשמה.

רבים מסיפוריו של קארבר עצובים אבל כמעט כולם מלאים באופטימיות. העצב
הוא תקווה שלא נענתה, ועצם העובדה שהתקווה הזאת מתעקשת להישאר נטועה
גם כשהמציאות לא מסכימה לה היא סוג של הצהרה שהרצון האנושי הזה חזק
יותר מכל מה שמסביבו. החיים הם אולי לא מה שהבטיחו לנו בפרסומות
בטלוויזיה, אבל אם נתעקש מספיק נוכל לגלות שהם דבר קטן וטוב.

הספר “עוד סיפורים” הוא לטעמי הפחות טוב מכל ספריו של קארבר שהופיעו בעברית.
דווקא בגלל סגנונו הכל-כך מובהק, כשהסיפורים פחות טובים הוא נותן לך תחושה שהוא מעין חקיין של עצמו. ובספר זה, המאגד את כל סיפוריו שלא פורסמו עד היום בעברית, יש כמה כאלה, ולצדם גם כמה סיפורים יפים באמת.

קשה לקרוא היום את ריימונד קארבר בין עדכונים על פיגועים, סגרים והפצצות. קשה, אבל אולי בכל זאת כדאי, ולו רק בשביל להיזכר שאנושיות ופגיעות הן יותר מסתם עוד נקודת תורפה.

מה זה ערוץ 33? שאלה אותי בת שיחי כשהזכרתי משהו שבדיוק סיימתי לצפות בו.
מלמלתי משהו והמשכנו בשיחה לדברים מעניינים יותר.
אבל אני רוצה לכתוב על זה משהו קצר.
הערוץ הוא ערוץ של רשות השידור, כך שגם אם אתם רואים אותו עוד פחות מאשר את ערוץ 1, אתם עדיין מממנים אותו.
בתחילת הדרך, הערוץ העביר שידורים מהכנסת.
מתישהו זה השתנה, והיום הערוץ הוא מישמש של תוכניות זבליות ותוכניות שהן יהלומים של ממש.
מחר ב10 לפנות בוקר למשל ישודר הסרט על אהובתי, מרגריט דיראס, (‘המאהב’, ‘הירושימה אהובתי’), בערב יש סדרה על העבדות באמריקה בהגשת מורגן פרימן.
יום חמישי בשעה 20:00 משודרת סדרה בשם ‘עורו קומו’ שעסוקת בקשר בין מוסיקה ומחאה עם מרואיינים כמו בוב גלדוף, בוב דילן, רייג’ אגיינסט דה מאשין.
ראיתי פרק אחד בינתיים וזו בהחלט סדרה שווה.
אז בקיצור, למרות שהערוץ נראה כאילו הוא מורכב מ80% זבל לא מעניין, שווה לבדוק בכל זאת מה יש היום.
ואם כבר ערוצים שלא צופים בהם, חוץ מכל מיני מתפטרים סדרתיים *שיעול*.
ערוץ 23 הוא אחד שכמעט בכל ערב יש בו לפחות תוכנית אחת שווה.
“בקריאה ראשונה” עם אבירמה גולן, “בנעלי בית” שמארחת שחקני תיאטרון לשיחה של אחד על אחד, “אינטרמצו עם אריק” על מוסיקה קלאסית, “דואט ישראלי” שמתארחים בה צמד מוסיקאים שונה בכל פעם שאחד מהם על תקן המראיין (אפרים שמיר היה שם, בפעם אחרת קלפטר התארח, ועוד כל מיני כאלה), “מוסיקה היום” שמי שמקשיב לתוכנית בגלי צה”ל שמארחת אמנים להופעה באולפן, ישמח אולי לדעת איך ההופעות האלה נראות (צפופות) ולא רק נשמעות.
המון מוסיקה קלאסית, המון מחול.
בקיצור, יש מה לראות בטלוויזיה.

הכרזה לסרט “המאהב” בכיכובה של ג’יין מארץ’ על פי ספרה האוטוביוגרפי של מרגריט דיראס.

וזו מרגריט דיראס, מחר ב10:00 בערוץ 33.

דבורית שרגל פתחה בלוג .
דבורית היא מבקרת הקולנוע של ‘רייטינג’.
באחד הנושאים האחרונים, היא הזכירה את העובדה שבקרית שמונה נסגר לאחרונה בית הקולנוע היחיד.
בתגובות דיווחו לה מספר קוראים (עפולה, חדרה, מאחד הקיבוצים ליד קריית-שמונה), שגם להם אין קולנוע.
אז גם אני הוספתי שבנצרת אין קולנוע.
הסרט האחרון שראיתי בקולנוע כאן היה “רידיק” (The Chronicles of Riddick)
סרט מד”ב.
לא סוד גדול שאני חובב של מד”ב ופנטסיה.
זה נכון לגבי סרטים וסדרות בעיקר ופחות לגבי ספרים.
די שעל המסך יופיע איזו יצור שנדמה לעיסת טופי תכלכלה, ומישהי בבגד גוף צמוד עם זוג מחושים בירוק זרחני על ראשה, גם אם תהיה תפאורה שתזכיר לי הצגות מכיתה ד’, אני כבר אצלול לסרט בשיא ההתלהבות, תוך כדי זה שאני בטוח שאני צופה במינימום “החותם השביעי”
קראתי גם המון ספרי מד”ב, אבל ישנה בעיה של היצע בעברית וגם באנגלית יחסית צריך להתאמץ כדי להשיג ספרים בארץ אלא אם כן אתם ממש פריקים של הנושא ומוכנים להתאמץ, כך שכאמור, המסך הוא מקור הסיפוק שלי בתחום הזה.
לא משנה.
איפה הייתי?
צפיתי בסרט הזה, שלא שבר קופות וגם לא הלהיב את המבקרים, אבל נהניתי ממנת האסקפיזם של אותו אחר הצהריים, בקולנוע שהיה ריק כמעט לחלוטין.
בהפסקה ראיתי שיחה שלא נענתה (כמובן שבקולנוע אני דואג להשתיק את הסלולרי).
מישהי התקשרה להודיע לי על מות אדם שהכרתי.
לא מישהו קרוב, אבל מספיק כדי שיודיעו לי.
זה היה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע וזה הדבר שאני זוכר ממנו.

ואם כבר קולנוע.
זה הזמן לחשוף ששם הפורום שלי בפארק, Dragonville, הוא לא מחווה לסדרת הטלוויזיה Smallville על הרפתקאות קלארק קנט (סופרמן בשבילכם) כנער מתבגר, ולא מחווה לסרט הנפלא “פלזנטוויל”.
אימצתי את השם בהשראת הסרט “טקססוויל” של פיטר בוגדנוביץ.
ב1971 ביים בוגדנוביץ’ את הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” על פי ספר (ותסריט) מאת לארי מק’מרטרי שלא מעט ספרים שכתב הפכו לתסריטים.
בין השאר גם “יונה בודדה” שצולם למיני סדרה בכיכובם של רוברט דובאל, טומי לי ג’ונס, אנג’ליקה יוסטון ואחרים (אני מזכיר את הסדרה הזאת למרות שלא ראיתי אותה, אבל מכיוון שהיא זכתה להצלחה עצומה, אולי זה יזכיר נשכחות למישהו).
אותו לארי גם כתב את התסריט ל”טקססוויל”.
הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” מתאר חבורת צעירים בעיר שהיא סוג של עולם הולך ונעלם (מתפורר תהיה מלה מדויקת יותר) וסגירת בית הקולנוע המקומי הוא הסימפטום החריף ביותר לבעיה.
ב”טקססוויל”, חוזר בוגדנוביץ’ לבדוק מה קרה לגיבורי הסרט הראשון, כמעט שלושים שנה מאז שצולם.
הסיבה שבחרתי בהתייחסות לסרט הזה בשם הפורום שלי היא שהסרט “טקססוויל” לווה בסלוגן שנשא חן בעיני מאוד.
“זה לא מקום…זה מצב תודעה”.
כמעט שנתיים מאז שראיתי סרט בקולנוע.
עכשיו אני מרגיש כמה זה חסר לי 🙁

“לפעמים קורה שאסונות מוליכים לפריצות דרך מדעיות.
תרבית מזוהמת ותאונת שיט שכמעט הסתיימה בטביעה הביאה לגילוי הפניצלין, ולוחות צילום שנהרסו הביאו לגילוי הרדיואקטיביות.
קחו את מנדלייב. כל חייו היו שרשרת של אסונות:הוא חי בסיביר, אביו התעוור, ובית חרושת לזכוכית שהקימה אימו כדי לפרנס את המשפחה אחרי מות אביו עלה באש. אבל השריפה הזאת היא שהניעה את האם לעבור לסט. פטרסבורג, שם זכה מנדלייב לעבוד כעוזרו של של בונזן, ובסופו של דבר המציא את המערכת המחזורית של היסודות.
או ג’יימס כריסטי.הוא נאלץ להתמודד עם אסון קטן יותר:מכונת סריקת כוכבים שהתקלקלה.
הוא צילם זה עתה את פלוטו, וכבר חשב לזרוק את התצלום מפני שהיה ברור שהוא לא בסדר, היתה איזו בליטה שלא במקומה על שפתו של כוכב-הלכת, אבל בדיוק באותו הרגע נפל הסורק.
במקום לזרוק את לוח הצילום קודם כל, הזעיק כריסטי את המתקן, שביקש מכריסטי להשאר שם במקרה יצטרך עזרה.מכיוון שלא היה לכריסטי שום דבר אחר לעשות, הוא התבונן טוב יותר בבליטה ההיא, והחליט לבדוק את התצלומים הקודמים.הראשון שהוא מצא, ממש הראשון, היה מסומן ”תצלום פלוטו.מוארך.לוח מקולקל.נפסל”.
הוא השווה אותו לתצלום שבידו.הלוחות היו זהים, וכריסטי הבין שמה שהוא רואה זה לא תצלום מקולקל אלא ירח של פלוטו.
אבל בימים כתיקונם, אסונות הם פשוט אסונות.”

אני לא יודע אם שם הסרט “איידהו שלי” הושפע מהשיר או להפך.
אבל ל b-52’s יש שיר שנקרא Private Idaho והפזמון הוא You’re living in your own Private Idaho.

הצפת הפוסטים היא חלק מבדיקה שלי לראות אם הכל מיושר כפי שצריך בעיצוב הבלוג.
אני מקווה שבזאת נסתיימו בעיות העיצוב בבלוג.

We hate ravers. They are the scum of the earth. They are robots, fashion victims with bad clothes, bad haircuts and seriously substandard drugs. We hate skaters. Get a job, quit clogging the streets. We hate Goths. Goth is dead. They can‘t dance because they are too worried about breaking into a sweat and having their make-up run. We hate punks, punk is also dead. The symbols are meaningless in the 90’s. We hate indie kids: face it, morrisery is sad, Robot Smith is a jerk and flares really did go out in the 70’s. That also goes for shoegazers because they are ”sensitive“ pseudo intellectual gits who can‘t dance either. We hate industrial kids and cyber punks. Putting NIN on the back of your jacket does not make you cool.

We hate Metallers, especially fluffy metallers: perms are for poodles, open shirts are for Burt Reynolds and head banging/air guitar gits who can‘t play. We hate crusties: the new age will not be hastened by wandering the streets
with backpacks, dogs on string, dreads and sitting on your arse listening to the Levellers or NMA smoking far too much dope. We hate rap kids: ”Yo Homey“ means something in South Central, it means screw all here.

Most of all we hate collective identity: every day of your pathetic life you are being put in a little box by society by the way you look or the bands you listen to. Collective identity sucks. Be an individual, don‘t make it easy to be dismissed in a sentence.
People try to fit into groups, or fit others into groups. I hate when people call me a poser. I ask them what it is I am posing, and they never really give me an answer. People fear difference. Be yourself. It doesn‘t matter if you are prep, goth, metal, punk, loser, geek, or whatever. Thats a stereotype, and sadly, most people haven‘t grown past seeing stereotypes. No matter what group people fit you into, you are a person. In the end we all have the same fate, no matter how rich or pretty or popular we are. We all die and our bodies rot. What matters is who you really are, and how you act. If you are preppy and act snobby and cruel, you are only being ignorant and letting people box you in a stereotype. The same goes for goths who think they can never be happy. If you are sad you should have a reason, don‘t just decide to be sad so people will think you have a bad life and will give you pity. That also is ignorance, and people won‘t give you pity, they will just not like you because you drag them down too.

People on the internet try to pretend they are older, younger, prettier, more popular. That is stereotypical too. You are trying to be something you are not, to attempt to get people to like you. If they don‘t like you, then you wonder why you aren‘t good enough even when you pretend. And if they do like you, it is for someone you are not and then you feel like they would never like you for who you really are. There is no good way it can turn out. And the pretending preys upon your self-esteem.

Be yourself, when people can see you and when they can‘t. The truth comes out in the end anyway.

~†rose†~

“שירה היא גזר דין,
מגואל בדם,
שעליך לתפוס תחילה בידים חשופות,
עד שהאש הופכת לאור,
הזוהמה לענווה,והדם להקרבה”