מי המציא את מפתח ההצפנה הציבורי (ולמה אף אחד לא ידע על זה).

באחד הפרקים בספר המצוין סודות ההצפנה מקדיש סיימון סינג פרק להמצאת התהליך שידוע כהצפנת מפתח ציבורי.
ההיסטוריה רשמה את המצאת התהליך על שמם של מרטין הלמן ו-וויטפילד דיפי.
סיימון סינג מציין בפרק שהיום נהוג לחשוב שהרעיון של מפתח הצפנה ציבורי, ייתכן ונהגה עוד לפני כן על ידי איזשהו גוף בריטי שהוקם במלחמת העולם השניה, אך מסיבות של בירוקרטיה וסודיות, הרעיון מעולם לא נחשף וכך נגזלה מהם תהילת העולם.
ובכן, מסתבר שאפילו הבריטים לא המציאו את הרעיון ומסמכים חדשים מראים שדווקא הNSA (ארגון הביון הענק שיש שמתלוצצים שראשי התיבות של שמו מציינים “No Such Agency”) הוא זה שלראשונה הגה את הרעיון.
כאן אפשר לראות גרסה סרוקה של מזכר מ1962 שאחד הדברים המשתמעים ממנו הוא שלNSA היתה טכנולוגיה שכנראה התבססה על הרעיון, מה שהופך אותם ל”ראשון שולתת!!!!” של רעיון (ומימוש) מפתח ההצפנה הציבורי.
מעניין איך ההיסטוריה ממשיכה להמציא את עצמה מחדש.

“נשימות בטלפון ביננו…”

כל כך יפה.
שיר שהכרתי עכשיו.
אולי זה לאחיו, אולי זה לאהוב או לאהובה.
אני חושב שאני רוצה שזו תהיה האפשרות האחרונה.

click
you disconnect from me
click
when you come to take your century
telephone breath between us
the will of the world is between us
only theses wires
dust between the wires and green glass
in the distance
I am your tourist

Underworld, Jumbo

we can bomb the world to pieces, but we can’t bomb it into peace

השורה בכותרת לקוחה משיר של Spearhead ומדברת על המלחמה בעירק.
למרות שהמצב כאן שונה מהמצב בעירק, גם כאן, בצד השני של הפצצות, יש לא רק מתאבדים מהחמאס אלא אמהות עם ילדים.
לילה אל-חדאד כותבת בבלוג תחת הכיבוש על ההפצצה האחרונה של צה”ל.
מלאמן את הילד לעשות את צרכיו בסיר ועד איך לחצות את מעברי הגבול.
ה”אישי הוא הפוליטי” מעולם לא היה אכזר ונכון יותר מאשר בכתיבה שלה.

מתוך:’אם בלילה חורפי עובר אורח’ – איטאלו קאלווינו

“כבר בחלון הראווה של חנות הספרים צדה את עינך העטיפה הנושאת את השם שחיפשת. בעקבות הספר נכנסת לחנות והבקעת לך דרך מבעד למחסום המהודק של ספרים-שלא-קראת, אשר התבוננו בך במבט קודר מהמדפים ומהאצטבות וניסו להפחידך—-לאחר שחמקת ממתקפות אלה, אתה ניצב מתחת לצריחי המבצר, שם עדיין מצטברים: הספרים שמזמן תכננת לקרוא, הספרים שזה שנים חיפשת ולא מצאת, הספרים הדנים במה שמעסיק אותך ברגע זה, הספרים שאתה רוצה שיימצאו אצלך כדי שיהיו בהישג ידך לכל מקרה…”

האנתרפולוגיה של להקת רוק’נ’רול

[שוב, לקוח מ”הספר האמיתי של פראנק זאפה” שהיה לא רק מוזיקאי ייחודי, אלא גם איש מאוד מאוד מצחיק]

“מעט מאוד אנשים בוחרים לנגן בבס.יש אנשים שאוהבים להאזין לבס בגלל שהם אוהבים תדירויות נמוכות ואת ההרגשה שהן גורמות בגוף,אבל בדרך כלל תפקיד הבס אינו מלהיב במיוחד מפני שהוא חייב לנגן תבניות חוזרות ונשנות. יש פה מקבילה לוויולה. נגני בס הם נגני גיטרה כושלים, שהורדו בדרגה לתפקיד הזה לאחר פגישת להקה במוסך כשהיו בני 13.

לעיתים קרובות מתופפים מפגינים גישה שנועדה לפרסם את הדבר הבא,”אנ מנגן בתופים בגלל שאני חיה-תראו איך אני דופק פה!בנות,אתן שמות לב למה שקורה פה?אני דופק נורא חזק”.

נגני קלידים מקרינים הילה של תסכול בגלל שהם לא נגני גיטרה,(למעשה,נגנים רבים משוכנעים שעל מנת לזכות במציצה לאחר ההופעה, הם חייבים, לנגן גיטרה מובילה.)
הם חושבים שאם הם יחקו רעשים מסוימים, זה יבטיח להם באופן אוטומטי את הפרס הגדול, וזו הסיבה שרואים היום נגני קלידים שתולים על צווארם מין “משהו”,שנראה כמו גיטרה,אבל בעצם הוא מין מפוח
(“כמו אקורדיון שדרסה אותו משאית,שמהקצה שלו משתרבב זרבוב”)כאילו הם רוצים לומר “מה?!את מעדיפה למצוץ לגיטריסט?תראי איזה שמוק היי טק תלוי לי פה”
רוב אלה שמנגנים קלידים בלהקה הם לא מוזיקאים מיומנים באמת.
בדרך כלל הם נדרשים להפיק סדרות מוזיקת מיתר חדגונית או לנגן הדגשות סותמי חורים ומייריזם שאינם תובעניים מדי,ולספק את ליווי האקורדים בזמן שנגן הגיטרה עושה “יודלי-יודלי-יוווו”

בדרך כלל, למעט מצב שהקלידן מנגן בלהקת ברים,שאז כולם צפופים בחלל צר והלהקה מסתדרת איפה שרק אפשר להדחף,הרי שהכלים שלו שוכנים ב”קו האחורי”.בגלל זה דיירי הקו האחורי ,חושבים שככל שאתה קרוב לקדמת הבימה,(ובמיוחד אם אתה מפזז עם מתקן דמוי פאלוס),יש לך סיכוי טוב יותר לזכות באתם יודעים מה…
וזאת הסיבה,שכל הנגנים,בכל הכלים,מתאווים להיות “קרוב יותר לקהל”(למרות העובדה שהקהל עלול לתפוס אותך בקרסוליים, לגרור אותך מהבימה, ולהטיל בך מומים מ-מומים שונים)”.

מלחמות הפורנו

(מתוך: “הספר האמיתי של פראנק זאפה”)

“תולדות המרכז למשאבי מוזיקה להורים (pmrc), יקחו יותר מקום ממה ששווה
להקדיש להם. ישנם כמה ‘דיווחים היסטוריים’ שאפשר לבחור מהם. הבה נבחר,
‘שרירותית, בגירסה הבאה:
יום אחד ב-1985 קנתה טיפר גור. אשתו של סנטור מהמפלגה הדמוקרטית בטנסי.
(בתה בת ה-8. את אלבום הפסקול של הסרט “גשם סגול” של פרינס. הסרט – בעל דירוג
‘R” למבוגרים מעל גיל 17. כבר הספיק לעורר מחלוקות בשל תכניו המיניים. על כל פנים,
מסיבה כלשהי, היא הזדעזעה כאשר בתה הצביעה על רמז לאוננות בשיר בשם “ניקי
דרלינג”. טיפר אירגנה כמה מחברותיה, עקרות-בית וושינגטוניות, שרובן נשואות
בדרך-מקרה לחברי הסנאט – והן הקימו את pmrc
בסביבות ה-,31.5.1985 הארגון שלח מכתב לסטנלי גורטיקוב, הנשיא דאז של “איגוד
חברות ההקלטה בארה”ב” (RIAA), המאשים את תעשיית המוזיקה בחשיפת הנוער
נארה”ב ל”מין,אליומות,והאדרת השימוש בסמים ואלכוהול”(יכולל להיות שהן לא ראו טלוויזיה
לאחרונה) המכתב אף דרש הקמת שיטת סיווג לאלבומי רוק, בדומה לשיטת הסיווג של
סרטי קולנוע (לילדים, נוער, מבוגרים, וכו’). בין החתומות על המכתב היו גור, סוזאן
נייקר (אשתו של שר האוצר ג’יימס בייקר?), פאם האוואר וסאלי נוויוס (נשותיהם של
אנשי-עסקים ידועים בוושינגטון) ונשותיהם של תשעה סנאטורים אחרים.
רגעים לאחר קבלת המכתב שלח אדוארד פריטס, נשיא איגוד השדרים הארצי, מכתב
ל-500 4 תחנית רדיו, ממנו השתמע שאם הן ישדרו שירים בעלי תמלילים מפורשים, הן
מסתכנות באיבוד רשיון השידור שלהן,
במהלך התפתחותה של קדחת הסירוס-העצמי, אנשים מענפי השידור וההקלטה דנו
בינם לבין עצמם בשאלה מה עשוי להיות ‘נתיב הפעולה הזהיר’ ביותר – ובמילים אחרות,
הם כל כך מיהרו להתכופף בפני ההארפיות (מפלצות מיתולוגיות,חציין נשים וחציין ציפורים עם זנב וטפרים)האלה שכל מה שנשאר להם להחליט הוא;
מתי להתכופף,
כמה עמוק להתכופף,
כשאנחנו מתכופפים, צריך לפשק!
מי הביא מרגרינה?

וכך, פרסמתי מכתב פתוח ב”קאשבוקס”, ירחון של הענף,
“סטירה, חד וחלק”:מכתב פתוח לענף המוזיקה.
עם כל הכבוד לסטן גורטיקוב ולRIAA, ברצוני לגזול כמה רגעים מזמנכם
כדי לבטא את תחושתי האישית ביחס להחלטה המצערת להתכופף בפני
‘נשות ושינגטון’ בסוגיית ‘תעודות-זהות’ לאלבומים.
ראשית, תרשו לי לומר שאני מבין את המצב הקשה ש-RIAA נקלעו אליו,
ואני מזדהה עם מאבקו של הארגון להעברת חקיקה בקונגרס. הבעיה, כך
נראה, נעוצה ב”וועדת טורמונד”. זה המקום שבו חקיקת הארגון תעבור או
תמות. אין זה סוד שגב’ טורמונד הינה חברה ב-PMRC מה שכנראה מתרחש
הוא מקרה של סחיטה, חד וחלק; ה-RIAA חייבים לרקוד לצלילי חלילי
נשות ושינגטון, אחרת החקיקה המוצעת תוצלף בחרון אפם של
בעליהן המפורסמים,
לזכות ה-RIAA ייאמר שרוב התביעות של הPMRC נדחו.
על כל פנום, כניעה בסוגיית המדבקות תגרום ליותך בעיות ממה שהיא תפתור.
נשות ושינגטון אינן מסתירות את כוונתן לנצל “מערכות יחסים מיוחדות” כדי
לכפות את רצונן. בראיון ברדיו אלבני, גב’ פאולר התייחסה לאחד, מר פאולר, מ”וועדת התקשורת הפדרלית”, ואמרה שאולי יש מקום להתערבות של המשרד הזה למקרה שהשיטות המחליאות האחרות שלהן ייכשלו, האם “תקנון וועדת התקשורת הפדרלית” שוכתב בזמן שלא שמנו לב? מה
קורה פה? סחיטה היא פעולה לא חוקית; קשירת-קשר לביצוע סחיטה היא פעולה לא
חוקית, והנושא הזה חורג בהרבה משיקולי התיקון הראשון לחוקה. אסור
לשום אדם, הנשוי או קשור לפקיד ממשלתי, לבזבז את זמנה של המדינה על
תחביבים של עקרות בית, שתוצאתם פרויקטים חולניים כמו זה.
הטענות של PMRC נטולות כל בסיס, והן מושתתות על בליל קשקושים
פונדמנטליסטים ומסקנות בלתי-הגיוניות. המחשבה שמישהו ישמע רמז
לאוננות באלבום של פרינס גורמת להן לפרוץ בצרחות בעתה, ללבוש את בגדי
“מגינות העם” – והתקשורת באה אליהן בריצה. לרוע המזל, אופנת שנות
השמונים היא כזו, שהתלונה החלושה ביותר מקבוצת בעלי עניין (במיוחד אם יש לה חברים בחלונות הגבוהים) גורמת לתגובת-רפלקס ורצון פיוס בקשת רחבה של תעשיות שאמורות להיות קצת יותר חכמות.
אם אתה אמן, וקורא את זה כעת, תחשוב רגע… מישהו שאל אותך אם
אתה רוצה אות-קין של “זיהום פוטנציאלי”, על האלבום הבא שלך בצורת
“סטיקר פיוס”?
אם אתה כותב שירים. מישהו שאל אותך אם אתה רוצה לבלות את
שארית הקריירה שלך בשינוי התמלילים שלך כך שיהלמו את הצרכים
הרוחניים של בן/בת-עשרה דמיוני/ת?
התשובה היא בבירורלא. לכן,כל העסק הזה, מרכז הסיפור שוכן בצומת
השיקולים העסקיים של החברות הגדולות אל מול הנויריזות המיניות של
הגברות הויג’ילנטיות הללו.
לחברת הקלטות יש זכות לנהל את ענייניה ולעשות רווחים, אבל לא על
חשבון האנשים המאפשרים את המוצר עצמו… עדיין מישהו צריך לכתוב
ולבצע את המוזיקה, הRIAA בחרו את מה שאני רואה כגישה
קצרת-רואי לסוגייה. ה’סטיקר בהתנדבות’ לא יפייס את היצורים הללו, וגם
לא ישמן את ה’אגזוז’ של וועדת טורמונד. אין פה שום הבטחות או אחריות;
רק איומים ורמזים אפלים מצד ‘נשות ושינגטון’.
ה- RIAAהפגינו זלזול מסוים באנשים היצירתיים בענף, עקב להיטותם
להגן על הכנסות החברות הגדולות. גבירותי ורבותי, בעסק הזה כולנו ביחד.
כשאתם רואים בני-ערובה בטלוויזיה, נכון שאתם ממלמלים לעצמכם “בואו
נפציץ אותם!”? ל’נשות ושינגטון’ מגיע לא פחות מזה (וכנ”ל לכל קבוצת
צנזורה אחרת, שמחזיקה בכיסה האחורי רשימה שחורה של אסורי-שידור)

הצהרה לקונגרס,19 לספטמבר 1985

הדברים להלן הם דעותי והשקפותי האישיות. איני מדבר מטעם שום קבוצה
ארגון מקצועי. הצהרתי המלאה ניתנה לכם למפרע. אני מבקש שהיא תוכנס
לפרוטוקול הקונגרס מאחר שזמן הדיבור שלי הוגבל ל10 דקות אקרא רק חלק מנה
אני מפנה את הערותי לPMRC ולציבור, כמו גם לוועדה זו.
הצעתה של PMRC היא מצבור שטויות שהורתו בחטא ואשר אינו נושא
בחובו שום יתרון אמיתי לילדים,פוגע בזכויות אזרח של אנשים שאינם ילדים
ומבטיח להעסיק את בתי המשפט במשך שנים, שבהן יתמודדו עם בעיות פירוש
ואכיפה הנובעים ממבנה ההצעה.
לפי מיטב הבנתי, החוק גורס שסוגיות התיקון הראשון נקבעות תוך קדימות
לאלטרנטיבה הפחות מגבילה. בהקשר זה, תביעות הPMRC מקבילות לטיפול
בקשקשים על ידי עריפת ‘ראש.
אף אחד לא הכריח את נב’ בייקר או את גב’ גור להכניס את פרינס או את

שינה איסטון לבתיהן. הודות לחוקה, הן חופשיות לקנות לילדיהן סוגי מוזיקה
אחרים. ככל הנראה הן מתעקשות לרכוש עבודות של אמנים בני-זמננו על מנת
לחזק אשליה אישית של תחכום אירובי. גבירותי, אנא שימו לב: מחיר הרכישה –
8.98$.אינו מזכה אתכן בנשיקה בכף רגלכן מהמלחין או המבצע בתמורה
לסיבוב התקליט על הגרמופון המשפחתי, ככלל, רשימת התביעות המלאה של
PMRC נראית כסוג מרושע של ספר הדרכה ל’תוכנית הליכה לשירותים’,
שנועדה לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל תמלילים של אחדים ובודדים.
גבירותי, איך אתן מעזות?
בבושה של הגברות צריכים להשתתף גם הבוסים של החברות הגדולות, אשר,
באמצעות “איגוד חברות ההקלטה”, בחרו להתפשר על חשבון זכויותיהם של
מלחינים, מבצעים וקמעונאים, כדי להעביר את החלטת ה.ר 2911 מס
הקלטת הריקה’: מס פרטי, שהענף מטיל על הצרכנים, אשך רק
קבוצה מצומצמת בתוך הענף תרוויח ממנו, האם זו סוגייה צרכנית? ועוד איך. קנדי סטראוד, דוברת PMRC, הצהירה בתוכנית י’נייטליין” של ABC, בפני מיליוני צופים מרותקים, שהסנטור
אלברט גור, אדם שהיא תיארה כ”ידיד תעשיית המוזיקה”, שותף בתמיכתו
במשהו שהיא תיארה כ’חקיקה אנטי-פיראטית’. האם זה שם נחמד יותר יותר לאותה
חקיקת מס?
חברות ההקלטה הגדולות היו צריכות להריץ את ההצעה הזו דרך כמה
וועדות לפני שמישהו הריח שמשהו מסריח. בראש אחת הוועדות יושב סנאטור
טורמונד. האם זה צירוף מקרים שגב’ טורמונד קשורה ל-PMRC? אני לא יכול לומר
שהיא חברה בארגון, כי ב-PMRC אין חברים, מזכירת הארגון אמרה
בטלפון ביום שישי האחרון שב-PMRC אין חברים… רק מייסדים. שאלתי
עוד כמה מ’נשות וושינגטון’ הן לא-חברות בארגון המגייס כספים בגוף
שהינו בעל מעמד פטור ממס, ושנראה שמטרתו היא להעביר את חוקת ארצות הברית
דרך מגרסת-הנייר המשפחתית. שאלתי אותה אם הארגון הוא כת. בסוף
אמרה לי שהיא לא יכולה לענות לי, ושהיא צריכה להתקשר לפרקליט הארגון
בזמן שאשתו של שר האוצר מדקלמת “הולך לדחוף את אהבתי לתוכך”
של סנטור גור מדברת על מין בכבלים” ומין אורלי באיומי אקדח”
בחדשות הערב של סי בי אס. האנשים בחלונות הגבוהים עובדים על חקיקה
שהינה כל כך מגוחכת. שהדרך היחידה להגניב אותה היא להעסיק את דעתו
הציבור במשהו אחר: ‘רוק פורנו ‘
הדקלומים הקדחתניים הללו מראים של-PMRC יש סטנדרטים כפולים
מסקרנים. הודות להן, ילדים חסרי-ישע בכל רחבי אמריקה יכולים לשמוע
מין אוראלי באיומי אקדח כמה פעמים בשבוע ברשתות טלוויזיה כלל-ארצי
האם וועדת התקשורת הפדרלית חילקה פה אישורים סודייסי איזו מטרה
מצדיקה אמצעים כאלהי?הורים החברים ב”איגוד ההורים והמורים” צריכים
לפקוח שבע עינייים על הגברות הללו אם זה מה שהן מחשיבות כ’טוב טעם
האם הסוגייה הבסיסית היא מוסרית האם היא בריאות נפשי האם יש
בכלל סוגייה?PMRC יצרו בלבול רב על-ידי השוואות שאינן במקומן
תמלילי שירים, וידיאו, אריזות תקליטים, שידורי רדיו והופעות חיות. כל אלה
הינם מדיומים שונים, ולאנשים שפועלים בהם יש זכות לנהל את ענייניהם ללא
חקיקה המגבילה מסחר – שהוקצפה כמו פודינג אינסטנט על ידי נשותיו
האח הגדול.
האם זה הולם שבעלה של לא-חברה/מייסדת/אשת בPMRCישב בוועדה
שדנה בעסקים הנוגעים ל’מס הקלטת הריקה’ או לארגון השתדלנות של אשתם?
האם ועדה שהורכבה כך יכולה ‘לגלות עובדות’ באורח הוגן ובלתי-מוטה?
בוועדה הזו יש שלושה כאלה, ניגוד אינטרסים זעיר?

נשות וושינגטון’ מיח”צנות את התוכנית שלהן כסוג של שרות מידע צרכני

בלתי מזיק, המגדיר ‘קווים מנחים’ שיעזרו להורים מבולבלים לקבוע את ‘מידת
התאמה’ של תקליט ש’ילדים קטנים מאד’ מאזינים לו, לרוע המזל, לשיטות
שהן מציעות יש מספר השפעות צדדיות, שהפחות חמורה מביניהן היא דרדור
המוזיקה בארה”ב, מוקלטת ובהופעה חיה, לרמה האינטלקטואלית של סרט
מצויר של שבת בבוקר
בני עשרה שבכיסם תשעה דולר עשויים להיכנס בגפם לחנות תקליטים –
אבל לא “ילדים צעירים מאוד” בדרך כלל יש אתם הורה. ההורה תמיד יכול להציע להוציא את הכסף על ספר.
אם ההורה פוחד להרשות לילד לקרוא ספר, אולי אפשר להוציא את הכסף על
הקלטה של מוזיקה אינסטרומנטלית. למה שלא תביאו הביתה מוזיקת ג’אז
מוזיקה קלאסית במקום את מדונה מוזיקה נהדרת ובלי אף מילה זמינה
כל אחד שיש לו מספיק שכל להסתכל מעבר לאלבום-הפלטינה האופנתי של
השבוע.
לילדים הנמצאים בקבוצת הגיל ה’פגיע’ יש אהבה טבעית למוזיקה. אם, אתם
ההורים, אתם חושבים שילדכם צריך להחשף למשהו נעלה יותר ממוסיקת

פופ תתמכו בתוכניות שיעורי מוזיקה בבתי-ספר. למה לא חשבתם על הצורך
של ילדכם במידע צרכני! שיעורי מוזיקה, עולים מעט מאוד בהשוואה
לשיעורי ספורט. זכותו של ילדך לדעת שקיימים עוד דברים חוץ ממוזיקת פופ.
לרוע המזל, ‘נשות וושינגטון’ מעדיפות לקדם מוזיקת הבי-מטאל שעברה
הגיינה ממשלתית ולא משהו ‘נעלה’ יותר. האם זה מצביע על הטעמים
האישיים של ‘נשות וושינגטון’, או שזה סתם עוד ביטוי לקדימות הנמוכה
שממשל זה מעניק לחינוך האמנות באמריקה?התשובה, כמובן, היא לא זה
ולא זה. אי אפשר להסיח את דעתם של אנשים מעיסוק במס לא הוגן על ידי
דיבור על הערכת מוזיקה
בשביל זה אתם צריכים מין… והרבה.
בגלל האופי הסוביקטיבי של ,סיווג ש’נשות וושינגטון’ מציעות, לא ניתן
להבטיח שאיזו ‘קונספציה מתועבת’ לא תחמוק פנימה, בעודה חבויה בתוך
סלנג חדש או הדגשה מיוחדת של מילה תמימה לכאורה. אם המטרה היא בטחון מילולי/מוסרי מוחלט, הדרך היחידה להשיג אותו היא: לא לצפות בטלוויזיה
לא לקרוא ספרים, לא לראות סרטים, להקשיב רק למוזיקה
אינסטרומנטלית או לא להקשיב לשום מוזיקה,
מיסוד שיטת סיווג, רצונית או אחרת, פותח את הדלתות למצעד אינסופי של
תוכניות בקרת-איכות-מוסרית המבוססות על ‘דברים שנוצרים מסוימים לא
אוהבים’, מה יקרה אם החבורה הבאה של ‘נשות וושינגטון’ תתבע להדביק
טלאי צהוב גדול על כל חומר שנכתב או מבוצע בידי יהודים, על מנת להושיע
ילדים חסרי-ישע מחשיפה ל’דוקטורינה ציונית חבויה’?”

עצתו של משורר אי.אי. קאמינגס

עצתו של משורראי.אי. קאמינגס

בן אנוש אמיתי הוא זה שמרגיש ומבטא, או מבטאת, את רגשותיו.
זה אולי נשמע קל.
זה לא.

אנשים רבים חושבים, או יודעים, או מאמינים שהם יודעים מה הם מרגישים –
אבל זה לחשוב או להאמין או לדעת: לא להרגיש..
ולהיות אמיתי פירושו להרגיש – לא רק לדעת או להאמין או לחשוב.
כמעט כולם יכולים ללמוד לחשוב או להאמין או לדעת,
אבל זה מאוד קשה ללמוד להרגיש.למה?
בגלל שלמרות למרות שהינך חושב או מאמין או יודע,
הינך המון אנשים אחרים:אבל ברגע שבו הינך מרגיש, הינך אף אחד – מלבד- עצמך.

להיות אף אחד- מלבד- עצמך – בעולם שעושה ככל שביכולתו, י
ומם וליל, להפוך אותך לכל אחד אחר –
פירושו להלחם את הקרב הקשה ביותר שבן אנוש יכול להלחם;
ולעולם לא להפסיק להלחם.

וליצור קשר לאף אחד – מלבד- עצמך אל האחרים,
פירושו לעבוד קצת יותר קשה ממי שלא אמיתי יכול אפילו לשער.
למה?

בגלל שכלום לא קל יותר מלהיות כמו מישהו אחר.
כולנו עושים את זה בדיוק כמעט כל הזמן – וכשאנחנו נוהגים כך, אין אמיתיים אנחנו.

אם, בסוף עשר או חמש-עשרה השנים הראשונות של מלחמה או עבודה או להרגיש,
אתה מוצא שאהבת רק פעם אחת עם לבו של אף אחד-מלבד -עצמך, אתה בר מזל.

וכך, עצתי לכל האנשים הצעירים שמבקשים להיות אמיתיים, היא:
תעשו משהו קל, כמו לחלום על חופש –
אלא אם כן אתם מוכנים להקדיש עצמכם ל-להרגיש ולעבוד ולהלחם עד יום מותכם.

A POET’S ADVICE (By EE Cummings)

A real human is somebody who feels and who expresses his or her feelings. This may sound easy. It isn’t.

A lot of people think or believe or know what they feel—but that’s thinking or believing or knowing: not feeling. And being real is feeling—not just knowing or believing or thinking.

Almost anybody can learn to think or believe or know, but it’s very difficult to learn to feel. Why? Because whenever you think or you believe or you know, you’re a lot of other people: but the moment you feel, you’re nobody – but – yourself.

To be nobody – but -yourself– in a world which is doing its best, night and day, to make you everybody else–means to fight the hardest battle which any human being can fight; and never stop fighting.

As for communicating nobody-but-yourself to others, that means working just a little harder than anybody who isn’t real can possibly imagine. Why?

Because nothing is quite as easy as just being just like somebody else. We all of us do exactly this nearly all of the time–and whenever we do it, we are not real.

If, at the end of your first ten or fifteen years of fighting and working and feeling, you find you’ve loved just once with a nobody-but-yourself heart, you”ll be very lucky indeed.

And so my advice to all young people who wish to become real is: do something easy, like dreaming of freedom–unless you’re ready to commit yourself to feel and work and fight till you die.