מתוך הרכבת – ריימונד קארבר.

“שמה של האישה היה מיס דנט, וקודם לכן באותו ערב איימה על גבר באקדח.
היא הכריחה אותו לזחול בעפר ולהתחנן על חייו. בשעה שעיניו של האיש התמלאו דמעות ואצבעותיו נאחזו בעלים יבשים כיוונה אליו את האקדח ואמרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להביא אותו לידי הבנה שהוא לא יכול לרמוס כל הזמן את רגשותיהם של אחרים. “תהיה בשקט!” אמרה, אם כי האיש רק תקע את אצבעותיו בעפר והניע מעט את רגליו מתוך פחד.
כאשר גמרה לדבר, לאחר שאמרה כל מה שעלה בדעתה לומר לו, שמה את רגלה על עורפו ודחפה את פניו לתוך העפר.
אחר כך הכניסה את האקדח לארנקה והלכה חזרה לתחנת הרכבת”.

• חלק א’
  

• הארות לספרות השוואתית -חלק א’
  

קצת טעימות.
קטע סולו מהופעה במונטריאול שבעיקר מראה כמה הוא מבצע כריזמטי.
שווה לבדוק גם dvd של הופעה חיה בשם צל וערפל.
הופעה חיה של ג’וני מיטשל עם ג’אקו על הבס ופט מת’יני בגיטרה.
ג’אקו השתתף במספר אלבומים של ג’וני מיטשל (גם כנגן וגם כמעבד מוסיקלי ולעיתים כשניהם)
ג’וני מיטשל היא אחד האנשים האחרונים שראו את ג’אקו לפני מותו.
עם פט מת’יני הוא הקליט בנזונה של אלבום בשם bright size life (יחד עם בוב מוזס בתופים) שנחשב לסוג של פריצת דרך בקריירה של שניהם.
הנה קטע הסולו בההופעה שלו במונטריאול, 1980.

הגיע הזמן לסיים עם זה.
הפוסט המתוכנן על ג’אקו פאסטוריוס.
הסיבה שעכבה אותי כל-כך הרבה זמן היא בעיקר חוסר היכולת שלי להסביר מה בעצם עשה אותו לכל-כך גדול.
כמו שלא כל-אחד יכול להבין מה עושה את ואן-גוך לצייר כל-כך גדול ולמה באך הוא באך.
אם אתם מבינים, אתם מבינים.
לנסות לפרוט את הקסם לפרוטות בצורת מילים הוא ניסיון שמיועד לכשלון.
לדבר על השימוש שלו בהרמוניה, משפטים מוסיקליים של 16 בתים, היכולות שלו כמעבד לתזמורות.
פרוטות.
ג’אקו שבורך בכשרון עצום, קולל במאניה דיפרסיה שהלכה והחמירה בגלל השימוש שלו בסמים וצריכת האלכוהול, עד שבסופו של דבר מצא את עצמו כהומלס, ולאחר מכן כמאושפז בכפייה בבית החולים הפסיכיאטר “BellView”כמו ענקי ג’אז רבים לפניו.
צ’ארלי “בירד” פארקר הוא אולי המפורסם מהמבורכים\המקוללים ששהו בין כותלי בית החולים הזה ורצה הגורל והוא היה אחד מהגיבורים של ג’אקו עצמו.
אמרה ידועה על ג’אקו אומרת שג’אקו, בדיוק כמו הגיבורים שלו, פארקר, הנדריקס וישו, לא זכה להוציא את שנתו הארבעים.
החלטתי שהכי טוב יהיה לתת לאנשים שהכירו אותו לדבר.
הביוגרפיה שנחשבת למקיפה ביותר נקראת “ג’אקו: החיים יוצאי הדופן והטראגיים של “נגן הבס הטוב בעולם”” ואם לא מצוין אחרת, הציטוטים שאני אביא בימים הקרובים, לקוחים ממנה.

“אני חושב על ג’אקו רבות בימים אלו, במיוחד בכיתות שאני מלמד. אני נתקל בתלמידים שמנגנים היטב ובעלי טעם טוב ומדברים את השפה – אבל משהו שם לא זורם.
יש לי כיתת לימוד המוקדשת לסטודנטים שנופלים לקטגורייה הזאת, ויש לי שם למי שסובל מהסינדרום הזה: נעילת-האיד.
חלק מהבעיה היא במרכז הרגשי, הוא נעול עבור האנשים האלה.
הם יודעים מוסיקה, אבל הם לא צורחים אותה מהלב, כמו שג’אקו עשה.
הוא לא סבל מנעילת האיד בכלל.
האיד שלו היה פתוח לרווחה. הוא היה חסר פחד. והפחד הוא האויב הגדול של היצירתיות”.

– בוב מוזס –

בוב מוזס ממשיך לספר על בית שהיה לו בניו יורק עם איזשהו מפל מים ובריכה לא רחוק מהבית.
הם הגיעו לחלק העליון והמשופע באלכסון של המפל וג’אקו הוריד את הבגדים והתכוון לקפוץ לתוך הבריכה מבלי לדעת כמה היא עמוקה.
בוב מוזס מספר התחיל לצעוק “ג’אקו ל–“, כשג’אקו כבר היה באוויר.
“אף פעם לא ראיתי מישהו קופץ ככה אל הבריכה הזאת. אנשים מכניסים את קצה הרגל, ואז עוד קצת ועוד קצת..ראיתי את זה ואני עדיין לא מאמין. הוא היה חסר פחד וכך הוא חי את חייו, באותה אינטנסיביות, כל יום”.

אני לא מצליח להרדם.
אולי החום.
אולי הכאב בצד שמאל של החזה, איפה שהלב (לא כאב מטפורי, ממש כאב).
אני מקשיב בלופ לז’קלין דו-פרה מבצעת את הקונצ’רטו לצ’לו מאת אלגאר, שבעצמו יחגוג יום הולדת 150 ב2007.
“כרטיס הביקור של ז’קלין דו-פרה והישגה המוקלט הגדול ביותר” כתוב על העטיפה.
הוקלט ב1965.
ארבעים ואחת שנים מאז שהיצירה הזאת הוקלטה על ידי הפנומאנית שחייתה רק ארבעים ושתיים שנים לפני שנכנעה לטרשת נפוצה.
הצ’לו הוא כלי נפלא מוזר בעיני.
הוא נדמה לי כ-נשי מאוד.
הוא עדין, מתוחכם, ועם זאת מאוד חזק. בעל עוצמה מהסוג שקשה להאמין שנובעת ממנו. לפעמים.
ועם זאת הבולטים בנגניו הם גברים.
ואולי דווקא המאפיינים הנשים של הכלי זו הסיבה שזה שילוב מוצלח.
להורדת הקטע.

סך הכל היה יום טוב.
כתבתי הרבה.
או לפחות זה מרגיש ככה כי לקח לי המון זמן להקליד:)
ויש לי על מה לכתוב בימים הקרובים (ספרות השוואתית חלקים ב’ ג’ וד’:)
כנראה שאני מתחיל להרגיש היווצרות של וואקום מסוים.
אני מתחיל להיות מוטרד מחוסר הרצון שלי לנגן.
מאז רעידת האדמה הקטנה והפרטית שלי לפני זמן מה, לא ניגנתי, ובניגוד למצב העניינים הרגיל, גם לא הרגשתי שום צורך.
זה מוזר. עד לא מזמן הייתי כל-כך להוט.
שאנן הון כתב פעם “תמשיך לחלום ילד, כי כשמפסיקים לחלום זה הזמן למות”.
אני לא רוצה למות.
לפחות לא בזמן הקרוב.
אבל אני מרגיש שנגמרים לי החלומות.
לפחות קראתי את הספר הזה של פול הינדרמית’.
לא עשיתי אף אחד מהתרגילים, הדי בסיסיים למען האמת, אבל עדיין, אני שמח שקראתי ואני אולי עוד אחזור לספר.
בתור אוטודידאקט אני מרגיש שאסור לי לפספס כלום.
קטן ככול שיהיה.
ג’אקו פאסטוריוס (שעליו אני מתכנן פוסט עוד מימי ישראבלוג ומאמין שעוד אצליח לכתוב אותו) הסביר פעם למה היה קשה לו ללמוד לקרוא ולכתוב תווים.
הלימוד עצמו לא קשה, הוא אמר, אבל ההרגשה של לחזור אחורה, כן.
וזה לגבי ללמוד דברים קטנים.
יש לי עוד כמה דברים שהצטברו על המדף.
אני חושב שמה שעוצר אותי זו הידיעה שאני לא ממש יודע מה אני אעשה עם כל הידע הזה.
אני רק יודע שאני מרגיש, או לפחות הרגשתי עד לא מזמן, צורך עז בידע.
יותר מכל תחום אחר שעניין אותי בחיים.
מוסיקאי מקצועי אני לא אהיה ואני לא חושב שיש הרבה נגני בס חשמלי שתחום המוסיקולוגיה מעניין אותם יותר מאשר תחומי המחיה הטבעיים שלהם (ג’אז, Fאנק, רוק).
אבל לא על זה הפוסט.
רציתי לכתוב על שיר אחד.
Here comes a regular .
שיר ייפהייפה של הReplacments.
הוא שר למלצרית בפאב מלא שיכורים.
בין האלכוהול לגברים הרועשים, הפועלים קשי היום שכל אחד ואחד מהם רוצה להיות מיוחד ורוצה להיות מישהו, הוא אולי היחיד שמבין אותה כי הוא מיואש מהחיים בדיוק כמוה.
שיר אקוסטי ואיטי.
תקשיבו ולא תצטערו.

מחשבות בעקבות הפוסט של רחם פרגיה.
פעם, אנשים היו מספרים לי את כל הסודות שלהם.
אחת שחשבה שהיא נכנסה להריון, אבל לא ידעה ממי כי שכבה עם שלושה גברים באותו השבוע.
זה היה מין בטוח, אבל היא היתה מפוחדת כזאת.
אחר סיפר לי על הכוונה שלו להתאבד.
הוא כתב על זה הרבה.
בסוף הוא עבר את זה ואני שמח.
שלישי סיפר לי שאבא שלו היה אונס אותו כשהיה ילד וגם היום, כשהוא עוצם עיניים, הוא מרגיש את הנשימות שלו.
אחר סיפר לי שאבא שלו היה סוגר אותו בחדר השירותים בחושך.
ואני הקשבתי. שאלתי. רציתי לדעת.
אולי כי זה גרם לי להרגיש חשוב.
שסומכים עלי.
פעם אחת, סיפרתי הכל.
ישבנו אצלה ודיברנו על אנשים שאנחנו מכירים.
ואני התחלתי לדבר ולדבר ולדבר.
סיפרתי לה כמעט הכל (רק סוד אחד, מי החבר שרצה למות, שמרתי כי הבטחתי).
אולי כי גם אני הייתי צריך כותל, ובאותם ימים יותר מתמיד.
בסוף הרגשתי שהכל ירד ואני יכול לנשום שוב.
נשימות עמוקות.
כמו הנערה בסיפור ‘עינית’ של קארבר (כן, גם אורפיאוס זה אני, אם יש כאן באי פארק שתוהים עדיין), שמספרת לחברים שלה על האיש הבודד הזה שמכר את כל הרכוש שלו במכירת חצר:”היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן מה, היא חדלה להשתדל”.
מאז אותו לילה, כשפרקתי את העול, אני לא יכול להקשיב לאף אחד.
כמעט.

שיעור ספרות בארבעה חלקים (או יותר).
חלק א’.

מתוך ‘יורחי הדבש’ מאת צ’אק קינדר.

“בעודך טרודה בענייניך קיבלנו את החשבון,” אמר ראלף.
“נפלא, ” אליס אן אמרה ומשכה בכתפיה. היא סחררה את המרגריטה שלה.
“את יודעת, ” אמר ראלף, “נדמה לי שלסטייק שלי היה טעם של נתח ישן של עז מבושלת.”
“אני דווקא חיבבתי את מה שאכלתי, מה שזה לא היה,” אמרה ג’ודי.
“את אכלת פסטיציו עם קימה, מתוקה, ” אמרה אליס אן.
“טוב, אני אהבתי מאוד את המוסאקה שלי, ” אמר ג’ים וחייך לראלף בחיוך אווילי.
“מו-שק-קקה, יותר נכון,” אמר ראלף. “אני שונא את הכאילו מסעדה הזאת כמו שבחיים שלי שלי לא שנאתי מקום כזה.”
“תתעלמו ממנו, אנשים, ” אמרה אליס אן. “הוא בסך הכל חוטף את אחד ההתקפים הקטנים שלו.
לא היה לו מספיק דימיון להזמין משהו אתני ועכשיו הוא מעקם את האף.
ראלף נטל את החשבון מהמגשית ובדק אותו שוב ושוב לאור הנר.
“לא,” אמר ראלף והשיב את החשבון אל המגשית.
“לא, ראלף?” אמרה אליס אן. “לא?”
“לא ולא,” אמר ראלף וצחקק. “לא, אני לא מתכונן לשלם את זה.”
“מצחיק מאוד, חביבי,” אמרה אליס אן. “רק ששכחתי לצחוק.”
“אני רציני, ” אמר ראלף וצחקק. “לא מהכיס שלי.”
“אה, אז מי ישלם?” ג’ים ממש התסקרן לדעת. “אני לא רואה את ג’ון צ’יבר הזקן בשום מקום.”
“אני לא יודע, ” אמר ראלף. “לא אני, זה בטוח. זה לא החשבון שלי. אני לא רואה את השם שלי בשום מקום על החשבון הזה.”
“היי, חביבי,” אמר ג’ים, “כל העסק אמור להיות על חשבונך. זה מה שאליס אן אמרה!”
“לא איכפת לי. לא מהכיס שלי. אני שונא את המסעדה הזאת. המסעדה הזזאת מסריחה. המסעדה הזאת מצחינה כמובית השחי של זורבה.”
“אל תשימו לב אליו, אנשים, ” אמרה אליס אן והציתה סיגריה”. “חתן השמחה שלנו פשוט מחוק כהרגלו, ועושה רוח.”
“לסטייק שלי היה טעם של עז,” אמר ראלף. “יש לי סטנדרטים משלי. התפריט הזה לא מקובל עלי.”
“אל תדאגו בחורים,” אמרה אליס אן. “אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”.
“אבל לא הערב, את לא.” אמר ראלף.
“חזור שנית, דובשן שלי, ” אמרה אליס אן.
“שורי וראי,” אמר ראלף.
אליס אן מעכה וכיבתה את הסיגריה לאטה. היא החליקה את ארנק השטרות שלה מתיק היד ופתחה אותו במדור הכרטיסים.
“מחוכם מאוד, ראלפי, ” אמרה אליס אן.
“אני פשוט לא מאמינה לפעמים. הפעם הגעת לשפל מדרגה שלא היה כמותו. בסדר ראלף, סצינה, זה מה שאתה רוצה? תרשה לי לעזור לך בסצינה, זה העניין?”
“היי, שניכם שם, ” אמר ג’ים.
“למה שלא נשתתף כולנו?” הציעה ג’ודי ופתחה את הארנק שלה.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
“לא אכפת לי,” אמר ראלף. “תרעישי עולמות. קדימה, תזרקי כמה כסאות ושולחנות.. נראה לאן זה יביא אותך.
אותי אף אחד לא מכיר כאן. אני מעולם עוד לא הייתי במקום המסריח הזה. לא כמוך וכמו הרומיאו הים-תיכוני שלך, מי שהוא לא יהיה. אני פשוט יכול לראות את התיש הים תיכוני הזה מול העיניים. גס וכהה, עם זרועות שעירות, משופם. מבאיש משום וזיתים ואנשובי. נשימה כמו גבינת פטה.”
“נראה שהחתול שלנו יצא מהשק,” אמרה אליס אן. “תגיד, ראלף, כמה זמן אתה עוקב אחרי ואחרי זורבה?”
“זורבה!” געה ראלף. “זה כבר יותר מדי!”
“נו, בחייכם,” אמר ג’ים.
“יש לי רק שבעה דולר,” אמרה ג’ודי.
“היי, תקשיב חביבי, ” אמר ג’ים. “אין לנו בכלל כרטיסי אשראי ואין לי פה פנקס צ’קים, אחרת בשמחה הייתי משלם את החשבון בעצמי”.
“אני בטוח בזה,” אמר ראלף, ואז לפת את זרועה של אליס אן וסינן, “זורבה, אליס אן? זורבה?”
“הייתי משלם!” ג’ים אמר לראלף. “אולי תיגש ותשלם, וכשנגיע הביתה אני אכתוב לך צ’ק. מה תגיד על זה?”?
“אני בעצמי אכתוב לך צ’ק כשנגיע הביתה,” אמרה ג’ודי. וראלף, היא אמרה, “אתה יודע שאני אעמוד במילה שלי.”
“אתם פשוט לא קולטים אתהתמונה,” אמר ראלף.
“אני לא יכול להשתמש בפלסטיק הזה גם אם הייתי רוצה. הם יבדקו אותו, אני יודע את זה. ואז הם יקרא למשטרת הפלסטיק. או לכל הפחות, אני לא מתלוצץ אתכם, הם יחזירו לנו את הכרטיס במגשית קטנה, גזור לחתיכות.”
“לעזאזל איתך, ראלף, אל תהיה כל-כך פרנואיד,” אמרה אליס אן. “אין להם שום סיבה לבדוק את הכרטיס הזה.
“יש להם את כל הסיבות בעולם. את כבר היית כאן. יחד עם זורבה. זורבה התיש. רק אלוהים יודע כמה צ’קים בלי כיסוי כבר פיזרת במקום הפתטי הזה.”
“ראלף,” אמרה אליס אן, למה עישנת את החומר לפני שנכנסו הנה? אסור לך גם לעשן וגם לשתות. אתה תמיד נהיה כזה פרנואיד, לעזאזל.”
“הם יגזרו את הכרטיס,” אמר ראלף. “זאת האמת. אני יודע שזה יקרה לנו עוד פעם. אניפשוט מרגיש את זה בעצמות.”
“זה מטופש לגמרי, ” אמרה ג’ודי. זה יום הנישואים שלכם, אל תשכחו.”
“איזו שאלה,” אמר אליס אן. “אני נהנית מכל רגע.
“טוב, ידידי, מה אתה מציע?” ג’ים שאל את ראלף. “מי הולך לשטוף כלים?”
“אולי פשוט נלך וזהו?” הציע ראלף. “אתם יודעים, ניעלם כאילו בלעה אותנו האדמה. מה שאליס אן אמרה שהיינו צריכים לעשות אז עם ג’ון צ’יבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו עושים דבר כזה, בכל אופן.”
“יום נישואים שמח, אנשים, ” אמרה אליס אן והרימה את כוס השמפניה הריקה שלה. “טוב, ראלף, אני חייבת להודות שלהבריז מבלי לשלם את החשבון על ארוחת יום נישואים נראה משום מה כל-כך מתאים לנו.”
“אני לא מוכנה לעשות דבר כזה,” אמרה ג’ודי בתרעומת.
ג’ים נטל את החשבון מהמגשית הקטנה והמיץ בו.
“אוקיי, ראלף, ” אמר ג’ים, “מה התוכנית שלך?”
“ג’ים!” צפצפה ג’ודי, “אפילו אל תחשוב על זה.”
“כולנו יחד בסירה הזאת, ” אמר ראלף. “אל תשכחו את זה”.
“אל תדאגי,” ג’ים אמר לאשתו הראשונה, “אני לא אלשין עליך למלווין.”
“למי?” שאל ראלף.
“ג’ים, בבקשה,” אמרה ג’ודי.
“אחד, חבר של זורבה,” ג’ים אמר לראלף.
“זה יהיה גילוי של קוצר דימיון אם לא נבריז על החשבון הזה,” אמר ראלף. “אם יורשה לי לטבוע ביטוי. היי, זה יהיה פשוט. אני אזמין עוד שמפניה, אני אזמין עוד שמפניה, מבינים? מאמ’ס הפעם.
שני בקבוקי מאמ’ס. כאילו החלטנו לחגוג עוד קצת.
כאילו החלטנו שהערב עוד צעיר. כאילו החלטנו שהחיים קצרים מדי בשביל לא לחגוג עד להודעה חדשה.
אז אחרי כמה הרמות כוסית, אתם שניכם תקומו ותצאו. כאילו אתם פשוט פורשים לפנינו, הזוג החוגג. כאילו אמרתם לבייביסיטר שתהיו בבית קצת לפני ההודעה החדשה.
אחר כך אתם נוסעים בנחת החוצה ומחממים את האוטו ופשוט מחכים לנו שנברח בלי להותיר עקבות.
אתם מבינים? שניכם אפילו לא ממש מעורבים בכל זה.
רק תחכו לנו בחוץ, מוכנים לתת גז בהתרעה שך רגע. פשוט תהיו מוכנים לזנק בבת אחת. בחריקת צמיגים, אם צריך.
אחרי זה אליס אן יכולה להעמיד פנים שהיא הולכת שוב לשירותי הבנות, הא, לעוד איזה חרבון מרתוני, ובמקום זה פשוט לחמוק החוצה דרך הדלת שליד הבר. ואז אני אחמוק החוצה. אני אהיה האחרון בשטח.
כבר חשבתי על תוכנית פשוטה ובטוחה. משחק ילדים. אליס אן ואני עשינו את זה עשרות פעמים.”
“חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”

בתור התחלה, חומר רקע על הספר ‘יורחי הדבש’ בבלוג של הספרנית הדילטנטית.
אני רק אגיד, למען הסדר הטוב, שהדמויות של ראלף ואליס-אן מבוססות על הסופר ריימונד קארבר ואשתו הראשונה, מארי-אן.
הדבר שמשך את תשומת ליבי בסצנה המובאת זה התהליך של מה שנראה, על פני השטח לפחות, כהתפרקות פתאומית וכמעט מוחלטת.
הזוג שחוגג יום נישואים במסעדה יקרה.
הבחירה במסעדה היא לא מקרית.
לכאן מגיעה האישה עם המאהב שלה.
היא כמובן לא יודעת שזו הסיבה שזו המסעדה שנבחרה לארח את הארוע.
הבעל מסרב לשלם את החשבון וכשהאשה, אליס-אן, עומדת לשלם את החשבון עם כרטיס האשראי שהיא המופקדת עליו במשפחה (“אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”) היא מגלה שהכרטיס לא ברשותה והאשם הוא ראלף, בעלה המקורנן.
מהרגע הזה, מה שהיה אמור להיות רגע שמח, מתדרדר וחושף במהירות את כל הסדקים בין בני הזוג ראלף ואליס-אן קרופורד.
אם עד עכשיו, תיעוד החיים שלהם, על הבגידות ועל השתייה, וכל מה שמסביב, נראה כמו משהו שאולי אפשר לעבור עליו לסדר היום, כאן הכל מתפוצץ להם בפרצוף.
חיים שבהם אין רגעים של חסד וחמלה, ובפעמים הנדירות שיש, זה תמיד הופך להטחות אשמה וכעס.
עכשיו דברים אחרים עולים.
אליס-אן אומרת שבעלה מחפש לגרום לסצנה, וזה מכוון.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
ראלף זורק בפניה את העובדה שזה המקום שאליו היא באה עם מאהבה.
בסופו של דבר הם, יחד עם הזוג שהם הזמינו לסעוד איתם מתכננים בריחה שקטה מהמסעדה, מבלי לשלם את החשבון.
כאן בעצם מתגלה האמת הנוראית.
אין כאן התפרקות כללית, כמו שאולי נראה במבט ראשון.
זו לא הפעם הראשונה שבה ראלף ואליס-אן עושים משהו כזה.
למעשה, נדמה שהם כבר די משופשפים בעניין.
וזו האמת על בני הזוג.
הבגידות, מצד שניהם, חוסר העכבות המוסריות (המתבטא במספר הרב של הפעמים שבה הם ברחו ממסעדות ללא לשלם), השתיה הכבדה (מצד ראלף), הם סך עניין שגרתי בחיי הזוג.
בכל פעם שהם מנסים להעמיד פנים של “כאילו משפחה”, הלבה הרותחת מתחת לפני השטח מתחילה לבעבע ולאכל כל ניסיון להעמדת פנים שפויה שהם מנסים להעמיד.
הם בקושי מצליחים לשקר לאחרים, בקושי מצליחים לשקר לעצמם.
לא צריך להמשיך לקרוא כדי לדעת שבבוקר הם יקומו וימשיכו בדיוק באותו מסלול הרסני, ללא יכולת אמיתית ללמוד מהטעויות שלהם או לנסות לעצור את המסלול עליו הם דוהרים לקראת האבדון.
הרגע שנחרט אצלי בזכרון מכל הסצינה במסעדה הוא כשאליס-אן אומרת: “זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים…”
ובזה הכל מסתכם.
הבלוז של המפסידנים.
יכלו להיות לי חיים אחרים.
בסוף היו לראלף (קארבר) את החיים האחרים שהוא רצה.
הוא כתב בשיר: “שום מלה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה. שמנת”. על השנים האחרונות שלו.
אחרי מארי-אן ואחרי האלכוהול ואחרי ההכרה הספרותית שקיבל.
ואולי גם מארי-אן מצאה מישהו שלא יאמלל אותה כל-כך.
את החיים האחרים שאולי יכלו להיות לה.
וההערה אחרונה של “יורחי הדבש”.
אליס (ולא אליס-אן) וראלף הם גם שמות הדמויות בסדרה ששודרה בשנות החמישים בשם The Honeymooners.
“יורחי הדבש” של הטלוויזיה שונים מאוד מ”יורחי הדבש” הספרותיים.
למעשה, ראלף ואליס-אן הספרותיים הם תמונת מראה שחורה של ראלף ואליס משנות החמישים.
הזוג שכל אמריקה העריצה והזדהתה איתו.
נהג האוטובוס קשה היום ואשתו עקרת הבית שלימדו את אמריקה שאהבה חזקה מהכל.
פרק אחרי פרק.
הבחירה לכנות את הדמויות בספר על פי שמות הדמויות הכל-כך אהובות, זו כנראה דרכו של צ’אק קינדר להציב בפניה של אמריקה תמונה קצת יותר אמיתית של חיי נישואים אמריקאיים. כשאתה זרוק ודפוק וחושב על איך יכלו להיות לך חיים אחרים.

“יורחי הדבש” הטלוויזיונים.

לאחרונה נשאלתי על ידי חברה שנמצאת בסוג של כאבי גמילה קשים במיוחד, על איך אני מסתגל לפרידות מנשים.
קצת פיספסתי את השאלה בזמן אמת כי היא נקברה בשצף של מיילים ביני לבינה, אבל אני רוצה לענות על השאלה בכל זאת.
התשובה הפשוטה דומה למה שהנרי רולינס אמר בראיון לפני מספר שנים.
הוא נשאל על הדרך שבה הוא מתמודד כשבחורה זורקת אותו והוא ענה ש”כשהייתי בן 20 ובחורה היתה זורקת אותי, הייתי הופך להיות התאבדותי. היום אם בחורה זורקת אותי אני אומר לעצמי ‘פפפ, כנראה שהיום זה יום רביעי'”.
(הראיון עצמו נסרק על ידי והועלה לבלוג הישן שלי, ואם מישהו מעוניין לקרוא, אני אשמח לחפש עבורו. כרגע אני פשוט מתעצל:)
ואם כבר הנרי.
מאמר שתרגמתי לפני שנים על הנרי רולינס ולידיה לאנץ’.

מילים חדשות מלאות פחד מאת לידיה לאנץ’ והנרי רולינס (כתב: כריס אוקונר)

לידיה ונער בשם הנרי. הם לא כל כך שונים ממך או ממני, “סבון שנהב”, “לחם פלא”, ו”ספיישל אחרי הצהריים של ABC”. ככה הם גדלו. לא כל-כך שונה בכלל…

מלבד זה שלידיה גדלה עם אבא שחיכה לשעת לילה מאוחרת, כשהוא בטוח שהיא ישנה, כדי להזדחל לחדרה, לחדור לגופה בן השש. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. ואז להגיד לה שאף אחד לא יאהב אותה. כי היא מזוהמת. לא נקיה.

והנרי… הנרי גדל עם אמא שלא היתה כל כך בסדר בראש. ולא יכלה לעצור את אביו, איש צבא עם מזג של נפל”ם, מלהכות אותו (או “ללמד משמעת”) בכל יום, הופך את הילדות שלו למחנה טירונות נצחי.

כשהוא גדל, הוא “דפק נפקדות”.
הוא הצטרף ללהקה שנקראה Black Flag”, ומאוחר יותר, ייסד להקה משלו. אבל הוא מעולם לא נמלט משדות ההרג.
בקושי עברה שנה מאז שחברו הטוב ג’ו קול, נורה במרחק שישה מטרים ממנו.
יריה שפגעה ישירות בגולגולת.

להנרי עדיין יש קצת דם וחלקי מוח שלו שמורים בצנצנת.
זה כל מה שנשאר לו.

רוב סיפורי האגדות העגומים של אמריקה, נגמרים בבידוד, במחלקה פסיכיאטרית, או על מגדל מים, עם רובה אוטומטי.טעון.

זה שהם שרדו, ובדרך יצרו סרטים מבריקים כמו fingered, או Right side of my brain (לידיה), או אלבומים כמו The End of Silence וסיבוביי הופעות של spoken word(רולינס), תוך כדי התהליך, היא אחד מהניסים המוזרים של אלוהים.

ובכל זאת, יש הבדלים, כמעט אלימים בגוונים של הכאב שלהם.

אצל רולינס זה קר, חד, ממושמע, מסודר בשורה כמו מצבות.
“תראו אותו מת” (שפורסם על ידי הוצאת הספרים שלו 2.13.61) הוא אסופה של קטעי יומן, מהופעות, יומן אישי, רסיסים של עצמו.

אבל יותר חשוב.
זה תיעוד של הניסיון לתת לרוחו של ג’ו קול, מנוח.
מאבק שהוא מנוסה בו.
כל מחשבה או חלום, נכתבות, מתועדות, מנותחות, נלמדות, מבותרות וממוינות לתאריכים.
“חפש והשמד”.
מחשבה אובססיסית שמבטאת תקווה למעט שליטה או שיחרור.

אתה לא רואה אותו מת.
אבל אתה נכנס למשהו הרבה יותר מפחיד.
אתה רואה את התקלפותו מרצון מרגש.
הכמיהה שלו להפוך מישהו שבחלקו חיה, חלקו מכונה.
הכל מלבד בן אנוש עם חולשות.

כשהוא מכה, בערך בשלושת רבעי הזמן, הוא עושה את זה חזק.
“קיום זה סוג של מתיחת השרירים, כאב חייתי טהור. כל השאר זה רק טלוויזיה עבורי. הפכתי לחבר של הסיוטים שלי, הם רק חלומות עכשיו.
הם חלק ממני.
הם נהגו לזהם אותי כמו מחלה, ועכשיו הם בעלי הברית שלי. הם לא שופטים אותי כמו שבני אדם עושים. אני עשוי מאימה וטרור.

לידיה לאנץ’ היא הר הגעש אל מול הקרחון שלו, הרובה שמול סכין המנתחים שלו.
בוערת, חיה, מפלסת דרכה בהתמדה דרך זרם הולך וגובר של מיניות ודם.
אוסף השירים שלה, המחזות, התסריטים, קורעים דרכם מבעד לרגשות שרולינס דוחה מעליו, וממשיך להתקדם,
מישיר מבט אל גילוי עריות, השפלה, ואלימות, קורא עליהם תיגר לנסות ולהתעסק איתה.

“תאכיל אותי בכוח במאתיים קילו של פלדה, זה יגרום לך להרגיש כמו גבר, זה יגרום לי להרגיש כמו חרא, אבל זה בסדר. אחרי שהרבצת לי בפעם ה349, סדקת את מה שנשאר לי מהגולגולת, שברת לי את שתי הידיים והרגלים, שפכת את מעיי על השטיח, אני עדיין אחזור, מתחננת לעוד.
כי אם אתה יכול לבשל את זה, אני יכולה לאכול את זה.
חתיכת עניין גדול ומזויין, מר מרושע עם הזין מקל גדול.”

זה בלתי אפשרי לתפוס ממנה מרחק לאחר מכן ולא להרגיש מלוכלך, נאנס אפילו.
להרגיש כמו מציצן אל דברים שהאנשים “הבריאים”, לא אמורים לראות לעולם.
(south of the border, ו dady dearest יותר טראומטית מפלוגה שלמה של סמלים מרושעים)
זה בלתי אפשרי להתעלם מהיכולת הגאונית שלה להפחיד, לדחות (ללחוש), ולרגש אותך עם אותם הדברים שלמדת לתעב.
זה אולי לא יפה, זו אולי אפילו לא “אומנות”, אבל זאת שירה.
שירה שנכתבה בדם, שתן, זרע,שבאה מהמקום הכי פרימטיבי, הכי אנושי, של צרכים.
כמו שכתוב על גב עטיפת “רדיו אתיופיה”:”Beauty will be convulsive or not at all.”