כוסית של רעל, מישהו?

מסוג הדברים שצריך להרוג כשהם עוד קטנים.
מסתבר שלהקת Poison עושה קאמבק.
וזה לא נשמע טוב יותר מאשר בפעם הראשונה.
תזכורת: Poison שייכים לז’אנר להקות השיער של שנות השמונים.
הרבה שיער, הרבה סולואי גיטרה מצועצעים, הרבה “בייבי, בייבי” ובגדי עור צמודים, רצוי בדוגמה מנומרת.
רבות דובר על כך שהאלבום Nevermind של נירוונה העיף את מייקל ג’קסון מראש מצעד התקליטים ועל כמה שזה סימלי.
שוכחים שעל הדרך הוא סיים את עידן השיער המנופח ברוק.
אך לא לעולם חוסן, מסתבר.
אלו שאינם יודעים את עברם נידונים לחזור עליו ועושה רושם שזוועות העבר נשכחו.
עם אלבום חדש שהוא למעשה אוסף (קרי:מיחזור של העבר) וכמה שירים חדשים שרק מעריצים שרופים יוכלו לבדל ביניהם לבין השירים שנכתבו לפני 20 שנה מבחינת הסגנון, עושה רושם שאחד הסיוטים הגדולים שלי מתחיל לקרום עור וגידים.
שנות השמונים שוב כאן.
הכינו את החותלות, אוליביה ניוטון ג’ון מאחוריכם והיא רוצה שתחחילו להיות פיזיקליים.
נקודת זכות אחת בכל זאת לזכות הלהקה.
בסרט “המסע המוזר של ביל וטד” (לא טעיתי בשם, נכון?)
עומדים טד (קיאנו ריבס הצעיר) וביל (איזה בלונדיני אחד) בשערי גן-עדן ונוקשים.
כדי להכנס הם צריכים לענות על שאלה אחת פשוטה.
מה משמעות החיים.
טד נעמד מול השואל ובשיא הפאתוס פוצח בדיקלום:

Every rose has its thorn
Just like every night has its dawn
Just like every cowboy sings his sad, sad song
Every rose has its thorn

ואמרו אמן.

חשבתי שמיקי קם התחתנה עם פטריק

בעודי בודק את חלון המידע על הסרט “בראדוק 3:בחזרה לוויאטנם” לא יכולתי שלא לשים לב, במיוחד כשזה בדיוק סוג הדברים שאני מומחה בלשים לב אליהם ,שאחד הקרדיטים שייך למיקי קים.
מיקי קים? הם לא התכוונו למיקי קם? גירדתי בראשי בתמהון.
אולי התחתנה לה מיקי עם אומן הקראטה הנערץ פטריק קים
הרי צ’אק נוריס, הבמאי\מפיק\תסריטאי\צלם\נער המים ונערת התסריט כאחד של יצירת המופת ידוע בחיבתו לישראל ובני ובנות ישראל וכבר שילב בעבר ישראלים בסרטיו.
מיד אצתי רצתי לאימדב לתת מזור לדעתי הרעבתנית.
טוב, ביטול כוננות.
יש גם מיקי קים.
אבל צ’אק לא איכזב וברשימת הקרדיטים ישנו איזה יהודה אפרוני.
ואם תסתכלו טוב, תמצאו גם פיתה ליבורו.
פיתה!
וגם יש אחד, אקי אלונג
עם שם כמו אקי הוא בטח משחק גופה של מחבל וויאטנמי.

והנה הפיתה הכי טעימה שיש.
פיתה ווילסון שידועה גם כ
La femme Nikita

ולמען הרקורד. אני בכלל מעריץ של בירקוף.
הו, בירקוף מון אמור.
איך הרגו אותך והביאו את אחיך התאום המרושע.

וגם פטריק קים אחד לסיום.

אריק ריימונד על החטוף האמריקאי בשכם

אריק ס.ריימונד, דמות בולטת בעולם התוכנה החופשית, מנפח חזה בגאווה בעקבות שחרור הצעיר שנחטף בשכם.
זו עוד הוכחה מבחינתו לפיק הברכיים שאוחז בטרוריסטים כשהם מבינים שהם צריכים להתעסק עם אמריקה.
אני מודה שלא ממש עקבתי אחרי כל הפרשה, ואני לא יודע למה באעמת שוחרר אותו צעיר, אבל תמיד משעשע אותי הבטחון שיש לאמריקאים בעליונות שלהם על כל העולם.
לא יכול להיות למשל, כמו שציינו באחת התגובות, שששיחררו אותו כי הבינו שישראל לא תשחרר עצירים פלשתינאים עבורו, נכון?

עוד כמה ימים יש לי ראיון עבודה

העבודה הזאת כולל התעסקות בחומרי נפץ.
רק שתדעו.
אז לכל מי שנכנס ולא הגיב עד היום, זו ההזדמנות שלכם.
בהתחשב בהיותי אדם מועד לפורענויות ותאונות ,יכול להיות שיהיה לי קצת קשה להקליד בקרוב.

לא ממש מתאים, אבל שיר של אלוויס לכבוד המאורע

Oh I just dont know where to begin
Though he says hell wait forever
Its now or never
But she keeps him hanging on
The silly champion
She says she cant go home
Without a chaperone

Accidents will happen
We only hit and run
He used to be your victim
Now youre not the only one

Accidents will happen
We only hit and run
I dont want to hear it
cause I know what Ive done

Theres so many fish in the sea
That only rise up in the sweat and smoke like mercury
But they keep you hanging on
They say youre so young
Your mind is made up but your mouth is undone

(chorus)

And its the damage that we do
And never know
Its the words that we dont say
That scare me so

Theres so many people to see
So many people you can check up on
And add to your collection
But they keep you hanging on
Until youre well hung
Your mouth is made up but your mind is undone

(chorus)

הוי עולם של חלומות שבורים (שיעור בספרות השוואתית – חלק ד’)

“..הוא ניסה לזכור את שמה – מיס בנט, מיס דנט, מיס לנט – והופתע שאינו מסוגל לזכור.
למרות שכושר הזכרון המקיף והמדויק שלו היה לו תמיד מקור לגאווה, ולמרות שרק שישה חודשים חלפו מאז.
מחלקת כוח-האדם שלחהאותה למעלה באחד הימים אחר הצהריים – הוא חיפש לעצמו מזכירה. הוא ראה אישה כהת שיער – בשנות העשרים שלה, כנראה – צנומה ובייישנית. שמלתה היתה פשוטה, גזרתה לא-מי-יודע-מה, אחד מגרביה היה מעוקם. אך היה לה קול רך והוא היה מוכן לנסות אותה. לאחר שעבדה בשירותי ימים אחדים, סיפרה לו שהיתה מאושפזת בבית-חולים במשך שמונה חודשים, ושקשה היה לה למצוא עבודה אחרי שהחלימה. היא רצתה להודות לו על שנתן לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה. שערה היה כהה, עיניה היו כהות: היא הותירה בו רושם נעים של כהות. כשלמד להכירה טוב יותר, חש שהיא רגישה מדי, ובודדה, על-כן.
פעם אחת, כשדיברה אליו על חייו שלו – על מה שחייו היו בדמיונה, (שפע של ידידים, כסף, ומשפחה גדולה ואוהבת), חשב שזיהה תחושה משונה של קיפוח.
בדמיונה, התברר לו, היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת. פעם שמה ורד על שולחנו, והוא השליך אותו אל סל הניירות. “אינני אוהב ורדים.” אמר לה.
היא היתה יעילה, דייקנית, וכתבנית טובה, והיה בה רק דבר אחד שלא מצא-חן בעיניו – כתה היד שלה. הוא לא היה מסוגל לקשר את כיעורו הגולמי של כתב-היד עם הופעתה הכללית.
הוא היה מצפה ממנה לכתב מעוגל הנוטה לאחור, ואומנם היו בכתיבתה עקבות לנטייה כזאת, מעורבים באותיות דפוס רשלניות. כתב ידה יצר בו את התחושה שהיא קורבן לאיזה שהוא מאבק פנימי – מאבק רגשי, – שבכוחו האלים התנפץ הסדר של הקווים שתיוותה על גבי הנייר. כשלושה שבועות – לא יותר – לאחר שהחלה לעבוד אצלו, נשארו שניהם מאוחר ערב אחד בעבודה, והוא הציע, אחרי העבודה, להזמין אותה לכוס משקה. “אם אתה באמת רוצה לשתות משהו, ” אמרה, “יש ויסקי אצלי בבית.”

מתוך הסיפור “הרכבת” מאת ג’ון צ’יבר
הוי עולם של חלומות שבורים – חלק ג’

משרד בלילה, אדוארד הופר (1940)

הוי עולם של חלומות שבורים (שיעור בספרות השוואתית – חלק ג’)

“נינה היתה אשה רגילה, אשה מקסימה, רופאה, וללא ספק ראויה היתה, כמו כולם, לאושר אישי. היטב היתה מודעת לכך. לקראת שנתה השלושים וחמש, לאחר תקופה ממושכת של נסיונות ומשגים – מוטב שלא נדבר בהם – הבינה בדיוק מה היא צריכה: אהבה נטולת כל היגיון, מטורפת, מלווה בבכי תמרורים, זרי פרחים, ציפייה לצלצול הטלפון בחצי הלילה, מרדפים ליליים במוניות, אהבה רווית מעקשים גורליים, בגידות והתפייסויות, היא זקוקה למין תשוקה חייתית שכזו, אתם יודעים, ללילות שחורים סחופי רוחות, מוארים בהירות, כך שתוכל להתייחס בביטול למעלליה של גיבורה מסורתית – זו הנדרשת לבלות שבעה זוגות מגפי ברזל, וכגמול עליון זוכה לא בוורד של זהב, למשל, לא בהדום עשוי שיש לבן, אלא בגפרור שרוף או בכרטיס אוטובוס מגולגל כפקעת – םירורים משולחן המשתה שבו סעד המלך הקורן משמחה, בחיר ליבה.
כמובן, רבות מאוד הנשים שזקוקות פחות או יותר לאותו דבר, כך שמבחינה זו היתה נינה כאמור אשה רגילה שברגילות, אשה מקסימה, רופאה.
היא זכתה להכיר את חיי הניושאים – כאילו ריצתה פרק זמן ארוך ומשמים בישיבה ברכבת בין יבשתית וירדה ממנה תשושה – רצוצה ואחוזת פיהוקים לתוך לילה חסר כוכבים בעיר זרה שאין בה ולו נפש קרובה אחת.
אחר כך חיה זמן מה חיי פרישות, מתמסרת לשטיפת הרצפות בדירתה הקטנה והנקייה ולמירוקן, גילתה עניין ברקמה ובתפירה ושוב נתקפה שעמום. בגחלת חלושה הבהב הרומן עם רופא העור ארקדי בוריסיץ’, שהיו לו, נוסף על נינה, שתי משפחות. בסופו של יום עבודה נהגה לאסוף אותו ממשרדו – בלי שום רומנטיקה: עובדת הניקיון מנערת את סלי האשפה, מחככת מגב לח ברצפת הלינואלאום, וארקדי בוריסיץ’ רוחץ שעה ארוכה את ידיו, מקרצף אותן במברשת, בוחן בחשדנות את ציפורניו הוורודות ומביט בדיחה בפניו בראי. עומד- ורוד, מדושן, נוקשה, דמוי ביצה – ואינו מבחין בנינה, והיא כבר בדלת, לבושה במעילה, מוכנה לצאת. אחר כך הוא משרבב לשון משולשת ומניע בה אנה ואנה- חושש מזיהומים. גם כן אביר על סוס לבן! אילו תשוקות כבר יכולה לדעת במחיצת ארקדי בוריסיץ’? שום תשוקות שהן כמובן.
והרי היא היתה ראויה לאושר, היתה זו זכותה המלאה לתפוס לה מקום בתור לחלוקתו…”

מתוך הסיפור “המשורר וההשראה” מאת טטיאנה טולסטאיה (מתוך קובץ הסיפורים המצוין “סהרורי בערפל”)

החוקים על פי קורט וונוגוט

קורט וונוגוט פורש כמה קווים מנחים לכותבי סיפורים קצרים.
לקוח מכאן.

  1. תנצל את זמנו של אדם זר בצורה כזאת שהוא או היא לא ירגישו כאילו זמנם בוזבז.
  2. תן לקורא לפחות דמות אחת שהוא יוכל להיות בעדה.
  3. כל דמות צריכה לרצות משהו. אפילו אם זה רק כוס מים.
  4. כל משפט צריך לעשות שני דברים. לחשוף מהדמות או לקדם את העלילה.
  5. תתחיל קרוב לסוף ככל האפשר.
  6. תהיה סאדיסט. לא משנה כמה תמימים או מתוקים הגיבורים שלך – תעשה להם דברים נוראים. זה יגרום לקורא להבין ממה הם עשויים.
  7. תכתוב כדי לרצות אדם אחד בלבד. אם תפתח חלון כדי לעשות אהבה עם העולם כולו, במובן מסוים, הסיפור שלך יחטוף דלקת ריאות.
  8. תן לקוראים שלך כמה שיותר מידע, כמה שיותר מוקדם, לעזאזל עם המתח. הקוראים צריכים שתהיה להם כמה שיותר הבנה של מהלך הסיפור. את האיפה והלמה. שיוכלו להשלים את הסיפור בעצמם אם מקקים יאכלו את הדפים האחרונים.

    מחברת הסיפורים הקצרים הגדולה ביותר בדורי היא פלאנרי או’קונור (1925-1964) והיא שברה כל אחד מחוקי מלבד הראשון.
    סופרים גדולים נוטים לעשות דברים כאלה.

בלילות הקיץ החמים

אני מקשיב לשיר שנקרא Ice Cream.
לפני ממש הרבה שנים קניתי דיסק של אחת שנקראית שרה מקלאכלן שאף אחד לא הכיר.
לפחות לא בארצנו.
הדיסק נקרא Fumbling Towards Ecstasy והשיר ששבה אותי נקרא Hold on.
שיר אהבה שמדבר (גם) על גן עדן והגיהנום ועל עמידה בצומת הדרכים שבינהם.
חוץ מהשיר הזה היה שיר קטן ומקסים שנקרא Ice Cream ועושה לי עדיין נעים נורא.
אפילו בחום הזה.
בכל אופן, עברו כמה שנים ויום אחד גיליתי שאותה שרה עם הקול הקטן והשירים הכל-כך אינטימיים הפכה להיות זמרת מצליחה למדי והיא עדיין כותבת שירים נפלאים.
ובכל זאת, האלבום הקטן הזה עדיין מרגיש כמו סוד פרטי שלי.
לילה טוב.

Your love is better than ice cream
Better than anything else that I’ve tried
And your love is better than ice cream
Everyone here knows how to fight

And it’s a long way down
It’s a long way down
It’s a long way down to the place
Where we started from

Your love is better than chocolate
Better than anything else that I’ve tried
Oh love is better than chocolate
Everyone here knows how to cry

It’s a long way down
It’s a long way down
It’s a long way down to the place
Where we started from…