האנק vs אן קולטר

עושה רושם שאן קולטר עושה גלים שמגיעים עד לכאן.
בסופשבוע האחרון היה באחד מהמוספים כתבת דיוקן שלה, או לפחות אני מנחש שזה מה שזה היה, היות ולא הספקתי לקרוא לפני שזרקתי את העיתון כאילו היה החדשות של אתמול (מה שהוא אכן היה) ועכשיו קראתי רשימה מצוינת אצל אריק פורסטר ברשימות (שאפו על השם אריק, מכאן ישר ל’צעירים חסרי מנוח’)
נזכרתי שלא מזמן ראיתי את הנרי רולינס (פעם שניה היום בבלוג. ג’י, אני חייב למצוא תחומי עניין חדשים) ביוטיוב נכנס באבי-אביה של הפקאצה.
האמת שיחסית למה שהוא מסוגל, זה עוד עדין.

ג’ייסון לי מגניב והכל

אבל מי קורא לבן שלו “מפקח טיסה”?
ובאנגלית:Pilot Inspektor Reisgarf-Lee.
על פי עמוד הטריוויה הזה השם ניתן בהשראת שיר של Grandaddy שאומר “הוא פשוט, הוא טיפש, הוא הטייס”.
יאפ.
כאילו להיות ילד זה לא מספיק קשה. הוא צריך לסחוב גם את השם הזה.
אני חושב שיש לו קייס לתביעה.
והנה ג’ייסון לי על הסקייטבורד בשיר 100% של סוניק יות’ שמדבר על רציחתו של ג’ו קול שנורה בדירה שחלק עם הנרי רולינס כאשר נכנסו והפתיעו שודד שהיה במקום.

הריאליטי של ג’ק אוסבורן

מסוג הדברים שאפשר למצוא בטלוויזיה ב5 לפנות בוקר.
תיאור התוכנית הוא כזה “ג’ק הוא נער ששוקל 95 קילו, שונא התעמלות, מכור לסמים, וגרוע מכל, הוא ילד מפונק”.
התוכנית עוקבת אחרי ג’ק כשהוא מנסה להכנס לכושר לקראת טיפוס על אל-קפיטן שזה הר גבוה במיוחד בארה”ב.
פשוט נקרע הלב לראות איך צמד המאמנים מתעלל בג’ק.
כשהוא עושה סימנים של “אין לי כוח לרוץ”. בתור עונש הם לוקחים אותו לאלפים הצרפתיים לטיפוס רגלי.
כשהוא עומד במשימה בחצי הצלחה (מתלונן כל הדרך לפסגה), הוא מקבל צ’ופר.
לנסוע לפמפלונה לרוץ עם השוורים.
שמישהו ירים טלפון למועצה לשלום הילד.
אבא אוזי, אמא שרון וברבא-אחות קלי דופקים הופעות אורח.
רגע השיא:ג’ק מטפס על דופן הר, אמא שרון מצווחת לו בבריטיות שירד משם.
הסדרה נעשתה בשלושה חלקים, ככה שמיצמצתם הפסדתם.

43 דברים לעשות

הנה רשת חברתית עם רעיון לגמרי לא רע.
אתה רושם דבר אחד (בתור התחלה) שאתה רוצה לעשות ומוצא אנשים אחרים עם אותו תחום עניין ומכיוון שישנה גם חלוקה לערים, אפשר למצוא שותפים לתחביב ואולי השראה לדברים חדשים שאולי תרצו לעשות.
העיר המובילה כרגע היא סיאטל עם קצת יותר מ1500 אנשים שרוצים לעשות דברים בטווח שבין לתקן את מערכת התחבורה העירונית לבין למצוא את קערת המרק הטובה ביותר בעיר וכאלה שרוצים לקרוא שוב את ‘יוליסס’.
בפורטלנד הסמוכה השאיפה הפופולרית ביותר היא לבקר בכל הגשרים בעיר.
השאיפה השניה היא לישון תחת כיפת השמיים והכוכבים.
העובדה שקיימת חלוקה לפי ערים היא משהו שעוזר בהגשמת חלק מהשאיפות (עצות, המלצות וכו’).
ברשימת הדברים הכללית אפשר למצוא שאיפות נאצלות כמו לצפות בסרט “הקוסם מערץ עוץ” בזמן ש”הצד האפל של הירח” מתנגן.
האחרונה לא באה משום מקום.
הקשר בין הצד האפל של הירח והקוסם מערץ עוץ זו אגדה אורבנית ישנה.
הנה הוראות מדויקות איך בדיוק מתאימים בין השניים.
לפי הכתוב באתר, גם “בלייד ראנר” הולך טוב עם פינק פלויד.
Wish you were here באופן מיוחד.
פשוט מבריק!
החברה שאחראית על האתר הזה הקימה אתר שפועל בצורה מאוד דומה ונקרא 43 מקומות
שם אפשר למצוא אנשים שרוצים לבקר במקומות מסוימים, כאלה שגרים באותם מקומות, לספר על המקום שבו אתם גרים, וכיו”ב.

למה בית עץ?

מכאן.
בית העץ הוא גרסת המציאות המדומה של טאד וויליאמס ל”ארץ לעולם לא”.
איפה שלא צריך להתבגר ולא צריך להתמודד עם המציאות.
מקום סודי בעולם שכולו סודות.
והיות והבלוג הוא המקום שבו אני מתחבא מהמציאות…
בספר, המציאות חותרת תחת יסודות האסקפיזם עד לההתנגשות הבלתי נמנעת.
בדיוק כמו בחיים.

מתכונים ותוכנה חופשית

אלו מכם שביקרו בעמוד הראשי של האתר שלי ומה שאולי יהפוך יום אחד לאתר שימושי, ועקבו אחר הלינקים השזורים, יופתעו בוודאי לגלות שבין שאר הדברים שאני מתיימר לעשות, קיים גם פורום מתכונים.
מדי פעם אני קופץ לבקר רק כדי לבדוק שאף אחד לא מלכלך.
הערב מצאתי שמישהו הקפיץ הודעה ישנה שעוסקת באתר מתכונים חביב.
אני אקצר ואספר לכם שבפוסט הנוכחי באתר המתכונים ההוא, עוסקת בעלת האתר בדרך להוציא ספר אלקטרוני (Ebook למי שמתעקש).
עקבתי אחרי התגובות והנה לשמחתי אחד המגיבים שם הציע את OpenOffice.
התוכנה הוצעה כפלטפורמה ליצירת ספר כזה, בהתחשב בעובדה שניתן לשמור מסמכים כקבצי pdfוזו אפשרות שלא קיימת באופיס של מיקרוסופט.
זה לא שאני כזה חובב של חבילת היישומים הזאת.
היא נראית לי מסורבלת וכבדה בדיוק כמו אחותה\יריבתה הקניינית מבית ‘מיקרוסופט’ ואת מה שצריך אני כותב ב Gedit או על Write כשאני נמצא על מחשב חלונאי.
ובכל זאת, נחמד לי החלחול הזה של תוכנה חופשית למקומות מעט לא צפויים.
תבדקו את אתר המתכונים.
מלבד כמה הפניות לספרי בישול חינמיים, למדתי גם שבחודש הבא יתקיים כנס בשלנים, אנשים שכותבים על בישול, מצלמים אוכל, יא-יא-נים, או ינניים, או איך שלא קוראים לאלה שמייצרים יין וכיו”ב.
זה האתר של הכנס שיתקיים בעמק נאפה.
נראה לי שאם הייתי יכול להגיע לשם, הייתי מעלה כמה קילו רק מהנחת ומזה שאני גרגרן לא קטן.
(אבל לא רואים;)

נ.ב
לקורא גודי.
סגנות פורום המתכונים עדיין מוצעת.
כנ”ל הניהול עצמו איתי כסגן.

Happines in Slavery

אני אוהב לסבול.
אין הסבר אחר לזה שאני ממשיך להאבק עם היצירה הארורה.
אחרי הרבה זמן שהנחתי לה, אני חושב שאני מוכן לנסות ולחזור.
זה לא שאני לא יודע לנגן אותה.
אני פשוט לא מצליח לעשות את זה בצורה מושלמת.
אולי הייתי מצליח אם הייתי יודע מה הפירוש של מושלם.
בקול המוסיקה יש תוכנית שהיצירה הזאת היא אות המעבר שלה.
וכך אני יושב לי בלילות שבה התוכנית משודרת, קול המוסיקה ברקע, אני מול מסך המחשב.
בכל פעם שמנגנים את היצירה הזאת, אני מרגיש את הגוף שלי מתכווץ בצורה לא רצונית.

סיכום בראשי פרקים לספרות השוואתית

בחלק א’ מופיעות השורות הבאות:”חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”
החיים החמקמקים שכולנו רוצים, אולי, לעצמנו.
הדמויות של אליס-אן וראלף קרופורד המבוססות על מריאן וריימונד קארבר הצעירים, השיכורים, העניים, הבוגדים זה בזו וחולמים על חיים טובים יותר.
חלק ב’ מביא את הסיפור ” הרכבת של 5:48 ” של קארבר עצמו וכאן מדובר במחווה לסיפור “הרכבת” של ג’ון צי’בר.
הדמות, מיס דנט, מרגישה שנוצלה על ידי הבוס שלה ויוצאת לנקום ולהשפילו בדיוק כפי שהוא עשה לה, להרגשתה.
קארבר לוקח את מיס דנט מהמקום שבו צ’יבר השאיר אותה והיא השאירה את הבוס המתעמר.
חלק ג’ מביא את הדמות של נינה.
רופאה, שבעיני היא סוג של מיס דנט מפוכחת.
גם היא כמהה לחיים טובים יותר, וחיים שיש בהם אהבה.
היא מוכנה להתפשר על איזשהו רופא לא מושך במיוחד ולו רק כדי שתהיה בחייה איזושהי אהבה גם אם בסופו של יום, היא מרגישה איתו בודדה יותר מאשר היתה כשלא היה לה את אותו רופא “מדושן, דמוי ביצה”.
אבל בניגוד למיס דנט, היא עושה הכל בעיניים פקוחות ולכן הלב שלה לא נשבר.
ואולי זאת בדיוק הבעיה של נינה.
פחות מדי אמונה ויותר מדי רגש קר.
ומה זאת אהבה אם לא זינוק לתהום לא ידועה.
חלק ד’ מחזיר לסיפור המקורי של ג’ון צ’יבר ומיס דנט שבדמיונה היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת בניגוד לחייה האפורים.
וזה אולי המקור לתסכולה ומה שדחף אותה לזרועות הבוס שלה ואז לתחושת הניצול והנקמה כשאיימה על אותו אדם והשפילה אותו עד עפר בתחנת הרכבת.
הרצון לחיים טובים יותר, זוהרים יותר, מלאים יותר.
חלק ה’ אף הוא לקוח מסיפור של ג’ון צ’יבר.
הוא עוסק במשפחת מלוי.
משפחה אמריקאית, כחולת צווארון וממוצעת לחלוטין.
לאשה קוראים אליס והבעל הוא נהג אוטובוס, בדיוק כמו הדמויות של אליס וראלף קאמדן מסדרת הטלוויזיה “יורחי הדבש” שצ’אק קינדר ניכס את שמה ואת שם הדמויות בה לספרו “יורחי הדבש”.
צירוף מקרים?
אני רוצה לחשוב שלא.
מה גם שג’ון צ’יבר עצמו מוזכר בקטע שבו אליס-אן וראלף מתווכחים במסעדה.
וכמו אליס-אן שחושבת על איך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק היתה מגיעה לברודווי, גם משפחת מאלוי עוזבת את חייה “הוצאנו את כל הכסף מהחסכונות מהבנק ושרפנו את כל הגשרים מאחור והנה אנחנו פה.” למען הבטחה סתומה של מפיק שאולי יעלה את המחזה שכתב הבעל.
למען התקווה שהם יהיו בברודווי.
נוצצים וזוהרים.
הם מגיעים לניו-יורק ומבינים שהזוהר יכול להיות מסמא ומעוור והבטחות שניתנו בוונטוורת’, אינדיאנה, לא מחזיקות מים בניו-יורק.
אבל הם מסרבים להתפכח מהאשליה ולהניח לתקווה שאולי יהיה יותר טוב.
“בוא ניסע ללוס-אנג’לס,” אמרה אליס לאוורטס. “עוד נשאר לנו קצת כסף. אנחנו יכולים לקנות את הכרטיסים בשיקאגו, ואתה יכול למכור את המחזה שלך בהוליווד, שם אף אחד עוד לא שמע על מאמא פינלי, או על כל השאר.”
אולי בגלל שהם לא רוצים לשבת שיכורים במסעדה, בעוד 20 שנה, מבלי יכולת לשלם את החשבון ולחשוב שהם יכלו אולי להיות מישהו.

הוי עולם של חלומות שבורים (שיעור בספרות השוואתית – חלק ה’)

מבקר הכרטיסים שעבר בקרון אחרי אולבאני הבחין במשפחת מאלוי, ומשהו בהופעתם הדאיג אותו.
כאשר חזר מהביקורת נעצר ליד מושבם של בני הזוג ופתח בשיחה איתם, תחילה על מילדרד-רוז ואחר כך על יעד מסעם.
“אתם נוסעים לניו-יורק בפעם הראשונה?” שאל.
“כן, ” אמר אוורטס.
“נוסעים לראות את העיר?”
“או, לא, “אמרה אליס. זה בענייני עסקים.”
“מחפשים עבודה?”
“לא, לא, “אמרה אליס. “ספר לו, אוורטס.”
“ובכן, זה לא בדיוק עבודה,” אמר אוורטס. “זאת אומרת, אני לא מחפש עבודה. בעצם זה כאילו שיש לי כבר עבודה.”
הוא היה אדם פשוט וידידותי וסיפר את סיפורו ברצון, מפני שמבקר הכרטיסים היה הזר הראשון שהתעניין בו.
“הייתי בצבא, אתה מבין, ואז, אחרי שהשתחררתי מהצבא, חזרתי הביתה ושוב התחלתי לנהוג באוטובוס. אני נהג במשמרת הלילה. אבל אני לא אוהב את זה. יש לי כאבי בטן וגם לעיניים זה מזיק, הנהיגה בלילה, ולכן בזמן הפנוי שלי, אחרי הצהריים, התחלתי לכתוב מחזה. עכשיו, על כביש מספר שבע, קרוב לוונטוורת’, שם אנחנו גרים, יש זקנה אחת, מאמא פינלי, ולה יש תחנת-בנזין וחווה לגידול נחשים. היא טיפוס מלא פילפל הזקנה הזאת, תמהונית אמיתית, והחלטתי לכתוב את המחזה הזה עליה.
תמיד היא מדברת בצורה כזאת תמהונית ועם הרבה פילפל. אז כתבתי את המערכה הראשונה – ואז טרייסי מארצ’יסון, המפיק, בא מניו-יורק לתת הרצאה במועדון הנשים על הבעיות בתיאטרון. אז אליס הלכה להרצאה הזאת, וכאשר הוא התלונן, כשטרייסי מאר’ציסון התלונן, שחסרים מחזאים צעירים, אליס הרימה את ידה ואמרה למארצ’יסון שבעלה הוא מחזאי צעיר ואולי הוא מוכן לקרוא את המחזה שלו. נכון אליס?”
“בדיוק.” אמרה אליס.
“טוב, אז הוא אומר, מארצ’יסון אומר, נו, כן, אומנם, ” המשיך אוורטס. “נו, כן, אומנם, הוא אומר, אבל אליס כבר תפסה אותו במילה, מפני שכל האנשים שם הקשיבו, ובסוף ההרצאה היא עלתה ישר על הבמה ונתנה לו את המחזה – זה היה אצלה בארנק כל הזמן. והיא הלכה איתו בחזרה למלון וישבה על ידו עד שהוא קרא את המחזה – את המערכה הראשונה, זאת אומרת. זה כל מה שכתבתי.
טוב, אז במחזה הזה יש תפקיד שהוא רוצה בשביל אישתו, מיידג’ ביטי, תיכף ומיד. אתה בטח יודע מי זאת מידג’ ביטי. אז אתה יודע מה הוא עשה אז? הוא התיישב וכתב על המקום צ’ק של שלושים וחמישה דולר ואמר שזה בשביל שאני ואליס נבוא לניו-יורק! אז הוצאנו את כל הכסף מהחסכונות מהבנק ושרפנו את כל הגשרים מאחור, והנה אנחנו פה.”

מתוך הסיפור “הוי עיר של חלומות שבורים” מאת ג’ון צ’יבר.

הימורים על הזוכה במונדיאל

לא הימורים על כסף.
רק על כבוד ואגו שזה לא פחות חשוב.
לא רק לישראבלוגרים מותר שיהיו כל מיני פרויקטים.
גם לבלוגרים עצמאיים מותר.
כנסו לפוסט הזה ב”בלוג עם בוטנים” או שתשאירו כאן את ההימור שלכם.
הזוכה או הזוכים יקבלו ממני פוסט הערצה על הבנתם בכדורגל.
השאיפה היא שכל מי שמצטרף יכתוב פוסט למנצחים, אבל היות ואני לא יכול להבטיח בשמם של אחרים שגם יקיימו…
טוב, הבנתם.
ההימור שלי, למי שמעוניין, הוא על אנגליה ומותר להמר רק בשלב הבתים.