מוריסי כתב את זה על הרכב בשם James.
ההרכב חימם את ההופעה של ‘הסמיתס’ ומוריסי הכריז שהם “הלהקה הכי טובה בעולם”.
עברו השנים ומוריסי הוכיח שאצלו אין גוונים של אפור. הוא אוהב או שונא והכל בעוצמות מעוררות השתאות.
אז הוא כתב עליהם שיר שנקרא “אנחנו שונאים שחברים שלנו מצליחים”.
לא מזמן שמעתי שחבר שלי מצליח.
טוב, אני לא אקרא לו חבר בדיוק, אבל מישהו שאני מכיר מספיק טוב.
שכן לשעבר, ניגנו קצת ביחד, החלפנו מוסיקה.
מכרים.
מסתבר שהוא כתב שני שירים לאלבום שזכה בכל מיני זהב ופלטינה בשנה שעברה.
אני שמח להגיד שאני ממש לא שונא שהוא מצליח.
להפך, אני די שמח.
עקבתי אחרי הקריירה שלו, הלהקה שהוא היה חבר בה במשך שנים, ראיתי איך הם נלחמים ונלחמים ולא מגיעים לכלום למרות שהיו חתומים בחברת תקליטים.
הם הקליטו, גנזו, הקליטו, שוב גנזו, החליפו חברת תקליטים, בסוף יצא להם דיסק והם אפילו קיבלו (יחסית) הרבה השמעות ברדיו ובערוץ 24.
אבל הדיסק כנראה לא נמכר היטב והלהקה כולה, אחרי כל שנות המאבק, נכנסה לאיזה קפאון.
אז הוא כתב שירים לזמרת הזו, נתן שירים לעוד כמה אחרים, ואם לא במסגרת הלהקה, אני שמח שלפחות ככותב שירים הוא זוכה להצלחה מסוימת.
גם בגלל שהוא מוכשר, גם בגלל שהוא נשמה טובה.
הנה ג’יימס.

אומרים שהטרגדיה הגדולה של המחזאים בדורו של שייקספיר היתה שהם חיו בדורו של שייקספיר.
כלומר, הצל שלו כל-כך גדול שמעטים האנשים שיכולו לנקוב בשם של מחזאי נוסף מאותם ימים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא היו כאלה.
ועל אותו משקל אני אגיד שהטרגדיה של נגני הבס בדורו של ג’אקו פאסטוריוס היתה שהם חיו בדורו של ג’אקו.
זה רק טבעי ומובן שיש כאלה שבולטים ויש כאלה שנשכחים.
אם יבקשו מכם לציין שמות להקות בשנות ה60, הרוב יגידו “החיפושיות”, ו “האבנים המתגלגלות”.
להקות פאנק משנות ה70? הסקס פיסטולס והקלאש.
למרות שרשימה של להקות הפאנק הבריטי שקמו באותן שנים תהיה ארוכה מדו”ח מבקר המדינה.
אז היה את ג’אקו, אבל היו גם אחרים.
אם יש אדם אחד שהייתי צריך להצביע עליו כשווה ערך בהשפעה שלו על נגני בס באותן שנים, סטנלי קלארק הוא האיש.
והוא עוד מעט מופיע בארץ יחד עם ג’ורג’ דיוק (שעילו אני לא יודע הרבה מעבר לעבודה שמדובר בשיתוף פעולה ותיק).
בתור התחלה, תקשיבו לSchool days.
ואם אתם ממש רוצים, אז גם לRite of Strings שהוא הקליט עם ג’אן לוק-פונטי שהוא סיבה טובה שלא להקשיב למוסיקה) ואל דימאולה.
לא שאני כל-כך אוהב את היצירה הזאת (היא מעניינת אבל לא מלהיבה) אבל אהבתי את השנינות וההתייחסות לThe rite of spring של סטראווינסקי.

“יליד 1951, עבר מכינור לצ’לו, לאחר מכן לקונטרהבאס, כאשר הבין בנעוריו שכלי זה הולם מאוד את קומתו המרשימה. אך באותה עת החל לנגן עם פנדר בהרכבי מוסיקת נשמה ורוק של פילדלפיה. כשהפך לנגן וירטואוזי באותה מידה בשני הכלים, צלל בקריירה “אקוסטית” כפולה בתחילת שנות ה70′ עם “שליחי הג’אז” – פרעה סנדרס, סטאן גטס, גיל אוונאס, ואחר כך ג’ו הנדרסון.
באמצעות זה האחרון פגש את צ’יק קוריאה, איתו הקים את ההרכב החשמלי “בחזרה אל הנצח” (return to Forever).
עד מהרה הפך לאחד מכוכבי הג’אז-רוק הגדולים ביותר ופיתח בשנות השמונים’, יחד עם ג’ורג’ דיוק, סגנון שהיה יותר מוסיקת נשמה.
חדור עמוק בביבופ (הוא לקח לו למורה את אוסקר פטיפורד) ובג’אז הלטיני, נחשב בדרך כנגן הווירטואוזי המושלם ביותר מבין כל נגני הבאס”.

הקטע לקוח מהספר “ג’אז” מאת ז’רנאל ארנו וז’אק שנל.

אבל זה חזק ממני.
היות ובכל תקופת מובטלותי, הייתי אופטימי לגבי זה שתיכף אני מוצא עבודה כלבבי, ואין מה לדאוג.
אי לכך הרשיתי לעצמי לחיות טוב (קרי:לבזבז כסף על ספרים, מוסיקה, ושאר צרכים בסיסיים).
אבל כמה שאני מנסה לתמרן דברים, עושה רושם שהגעתי לגבול.
במיוחד כשעכשיו יש את הדבר הזה על ביטול משיכת היתר או מה שזה לא יהיה שכולם מדברים עליו.
אני חושב שאם תוך שבוע לא תהיה לי עבודה מובטחת, תוכנית החירום נכנסת לפעולה.
האינטרנט הולך ראשון, הבלוג הולך איתו (היות ואני משלם מדי חודש לחברת איכסון).
אלא אם כן אני אצליח למצוא פלטפורמת WordPress שתיתן לי את כל מה שחברת האכסון נותנת, כולל ftp בשביל להעלות את העיצוב שלי, וכולל העברת דומיין.
היות ואין דבר כזה…

חשבתי שאולי הוא למד.
אבל כנראה שזה מושרש בו כל-כך חזק ששום יועץ תדמית לא יצליח לחנך אותו.
צפיתי עכשיו בראיון של ביבי נתניהו בערוץ 2.
אני מנחש שזה חלק ממתקפה תקשורתית שנראה בימים הקרובים.
אולי ביבי לבד, אולי הוא יאחד כוחות עם לימור וסטיב ושאר הג’מעה.
עכשיו זה הזמן שלהם.
כשהכל מדמם.
ביבי מספר על פעולה שהוא לקח בה חלק כשהוא היה חייל.
חטיפת המטכ”ל הסורי.
אחר כך הוא התפאר באיך זה כשהוא היה ראש ממשלה והחיזבאללה הטיל קטיושות, “הכנסנו להם” (לא במילים אלו).
שמענו עליך ביבי.
הוא כמובן לא שכח להזכיר ששדרות חוטפת קסאמים 6 שנים (לא שזה הבדל כזה גדול, אבל רוב האנשים אומרים שמדובר בחמש שנים, אבל כמה שזה נוח לעגל למעלה), ואיפה הפעולה שהבטיחו לנו.
תרשה לי להזכיר לך שלפני שש שנים היינו עמוק בעזה והמפלגה שלך היא זו שהיתה בשלטון ולא קדימה.
אתה ואריק ומופז.
למה לא עשיתם כלום? יש בכלל מה לעשות?
אבל להפנות אצבע מאשימה כלפי חוסר הפעולה של אחרים שלא עושים את מה שאתה עצמך לא עשית, כל-כך קל.
הרי אתה יודע טוב מאוד, כמו כל אחד שישב בכסא ראש הממשלה לפניך, שדברים נאמרים ביתר שיקול דעת כשאתה זה שנושא באחריות ושאין זבנג וגמרנו.
אין.
אפילו שזה מה שהבוחרים שלך מאוד אוהבים לשמוע.
חוץ מכמה קיצוניים כולם כבר מבינים את זה. כולם יודעים.
רק היום מתו שני חיילים (מוזר, הם חיילים בהגדרה, אבל החיילים האלה הם ילדים בני 19 ו20), עוד חייל חטוף ומי יודע איך זה ייגמר.
זה לא שאני חושב שאסור להביע ביקורת.
ההפך הוא הנכון.
אבל איכשהו עושה רושם שכל מילה שלך מכוונת לתועלת עצמית.
תן לנו כמה ימים להתאבל לפני שאתה עושה רווח פוליטי.

ובשביל האיזון הפוליטי.
רן כהן ממרצ אמר שאם אולמרט היה מדבר עם אבו מאזן לפני חודשיים, היום היה לו פרטנר לדון איתו על שחרור החייל.
גם זה פתרון “חכם”, כאילו רן כהן לא יודע שעם החמאס קשה מאוד לדבר וכמו שזה נראה כרגע, יד ימין של הארגון לא יודעת מה יד שמאל עושה.
אבל פתרונות פשוטים יש לכולם.
כבר אמרתי.

מידע שצברתי הערב ולא יעזור לי בשום ראיון עבודה וכנראה גם לא להשיג בחורות, אבל שיהיה:
סיפור אלביס שטעון הוכחה אך מגיע ממקור אמין.
לאלביס (“המלך” בשבילכם) היה נגן בשם ביל בלאק שהתמחה בנגינה על קונטרה בס.
הוא החליט להגר לבס החשמלית (הפרסישן בס מהפוסט הקודם) והגיע עם אחת כזאת להקלטות של Jail House rock.
מסיבה מסוימת הוא לא הצליח לנגן כפי שרצה והשליך אותה בזעם ואז נטש את האולפן.
אלביס לקח את הבס וניגן את התפקיד בעצמו.

ציטטת אלביס שאני מחבב:
בסרט ‘דוגמה’ של קווין סמית’ מסביר המוזה המודחת עזריאל למוזה סרנדיפיטי למה לא תפס צד במלחמה בין לוציפר לבין אלוהים.
“אני אמן”, אומר עזריאל. סרנדיפיטי עונה לו “אז אתה אמן, ביג דיל. אלוויס היה אמן אבל זה לא עצר אותו מלהתגייס לצבא במלחמה. בגלל זה הוא ‘המלך’ ואתה שמוק”.

לקאונט בייסי הגדול יש אלבום שבו הוא מחדש את שירי הביטלס.
כמה נחמד.

בערוץ 23 יש שידור מחזורי של סדרה תעודית על מוסיקה קאמרית ומלחינים בולטים.
שווה להצמד למסך לכמה שעות.
יש לכם עד יום ראשון לתפוס את זה.

יש לי יום הולדת עוד מעט.
קצת פחות מחודש.
לפני חצי שנה החלטתי שלכבוד השלוש אפס הגדול אני אצ’פר את עצמי עם בס חדשה.
יש מישהו בארץ שאפשר להזמין ממנו בס בהתאמה אישית, והמחיר לא בשמיים.
כנראה שזה יחכה ליומלדת ה31.

היות ולאחרונה אני עוסק לי בענייני בס בבלוג, אני אשמח אם מישהו יציע לי שם לקטגוריה.
אני נוטה למשהו בסגנון “ארבעה מיתרים לתהילה”.

אחרון ודי:
היה פעם קורא בשם ג’מיל שלא רק קרא אלא היה נחמד מספיק להגיב.
הוא נעלם לאחרונה.
אני מקווה שאף פצצה טועה של צה”ל לא חיסלה אותו.
או שאלו היו השברים העשרוניים בשעורי הסטטיסטיקה שגמרו אותו?
לאלוהי המדמ”ח פתרונים.

צפיתי עכשיו בסרט ‘ריי’.
לגמרי לא רע.
לרוב, אני לא מוצא עניין בסרטי אוסקר.
האמת העצובה היא שלרוב, הסרטים שזוכים באוסקר מגובים על ידי מנגנון משומן של יחסי ציבור.
לאיכות שלהם יש רק לעיתים נדירות איזשהו קשר לזכיה.
הצילום מרשים, התסריט כתוב היטב, ג’יימי פוקס הפתיע אותי לטובה כי אני מכיר אותו בעיקר מאיזה סיטקום נמוך הומור שהיה לו מלפני כמה שנים.
היה משהו שקצת הפריע לי בדרך שבה הם טיפלו בהתמכרות שלו לסמים.
ריי מזריק סמים. בזה זה נגמר.
לא ממש נכנסו לאיך היה ריי הנרקומן. הוא מזריק וזהו. אשתו קצת כעסה.
גם ממערכת היחסים שלו עם אשתו, במיוחד לנוכח הסמים והידיעה שלה על הבגידות, יכלו להוציא הרבה יותר.
אבל אני מניח שלמדיום יש את המגבלות שלו והיה צריך לחתוך.
בכל אופן, סימנתי לעצמי להתחיל להתעניין ברצינות בריי צ’ארלס.
הסרט מתרחש בעיקר בסביבות שנות החמישים ומאוד בולטת בו (עבורי לפחות) נוכחות של נגני קונטרה-בס בקטעי ההופעה וההקלטות.
הוא כמובן לא עבד רק עם נגני קונטרה בס.
ישנה מוסיקאית אחת מאוד חשובה שעבדה איתו ואני מיד אגיע אליה.
רצה הגורל ואלו בדיוק השנים שבהם הבס החשמלית הפכה להיות פופולרית והחליפה במידה מסוימת את הקונטרה בס.
בניגוד למה שאולי חושבים ההמונים הנבערים, ליאו פנדר לא המציא את הבס החשמלי.
הדגמים הראשונים יוצרו כבר בשנות השלושים. ליאו פנדר הצליח לייצר דגם שניתן היה לייצר בצורה המונית וזה בעצם מה שהפך את הבס החשמלית לכל-כך דומיננטית.
בדיוק כמו המודל טי של פורד שהפכה את המכונית מצעצוע לעשירים למשהו שכל פועל יכול לרכוש לעצמו.
את הדגם שלו, ה Precision Bass הוא פיתח בעזרת כמה מוסיקאים ובינהם קרול קיי.
היא התחילה כנגנית גיטרה במועדוני ג’אז באזור לוס אנג’לס בסוף שנות ה40(!) לפני שהפכה להיות נגנית הקלטות מבוקשת.
כמה מבוקשת? good vibrations של הביץ’ בויז? זו היא. Somthing stupid של פרנק וננסי סינטרה? היא. “משימה בלתי אפשרית”?, “קוג’אק”? יאפ. גם כן היא.
ריי צ’ארלס, סטיבי וונדר, האחים הצדקניים, פראנק זאפה, סיימון וגארפונקל.
בקיצור, הפורסט גאמפ של הבס:)
אלפי שירים שחלק נכבד מהם כולנו מכירים.
היא כתבה ספרי לימוד על נגינה בבס וחינכה דורות של אנשי האוקטבה הנמוכה.
ג’אקו פאסטוריוס, ג’ון פול ג’ונס (לד זפ) וסטינג נחשבים למוסיקאים שהושפעו ממנה (באתר שלה יש ציטוט של סטינג לגביה).
50 שנה מאז שהפכה לאחת מנגני הבס החשובים ביותר, חמישים שנה מאז שהפכה לנגנית הבס החשמלית הראשונה, ועדיין כוחה במותניה.
היא פעילה במיזמי אינטרנט ומוסיקה שונים, מעבירה סמינרי מוסיקה (בברקלי למשל), כותבת בפורום האתר שלה ולפעמים גם עונה לי למייל:)

ראיון איתה על העבודה עם הביץ’ בויז והחיים כמוסיקאית להשכרה.

לא מזמן כתבתי כאן על איזו עבודה פוטנציאלית.
ובכן, לעבודה הזאת אני צריך כל מיני המלצות מכל מיני.
אני כבר שבוע עם הטפסים ביד ומהסס להתקשר.
כל-כך קשה לי לבקש דברים מאנשים.
דווקא נשמע כאילו שמחים לעזור.
אבל עדיין, מטריף לי את השכל כשאני צריך לבקש טובה.
אין לכם מושג עד כמה זה קשה לי.
שלא לדבר על השאלון.
למשל שאלות על סמים.
אני לא משתמש בסמים, אבל זה לא לחלוטין זר לי.
מה גם שאני חשוף לזה כל הזמן מצד אחרים.
אני צריך להתחייב לבדיקה במכונת אמת אם אדרש לזה.
ושואלים (וישאלו בראיון עצמו בודאי) למה עזבתי את העבודה האחרונה שלי וכנראה שיצרו איתם קשר.
בהתחשב בעובדה שכשעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי עזבתי בפיצוץ, אני קצת מודאג.
מה עוד?
אני צריך לתת שמות של חברים לתחקיר בטחוני.
אז, ראשית כל, אין לי חברים.
דבר שני, את המעט שיש אני לא בטוח שכדאי לתת בתור המלצה לתחקיר בטחוני.
מישהו כאן רוצה להיות חבר שלי?
אם כן, תשלחו לי במייל ת.ז בבקשה.
בתודה מראש.
אני מרגיש קצת כמו הזה מהשיר של לנון.
גיבור מעמד הפועלים.
לא יכול לנצח את השיטה.
לא יכול להתקדם.
ככה זה.

הפוסט המופתי ‘כמו אבן מתגלגלת’ של הספרנית הדילטנטית החזיר אותי לאחת התמונות האהובות עלי ביותר.
בין אם במגזינים ובין אם ממקור אחר.
ב1997 יצא הסרט ‘כביש אבוד’ שאת הפסקול שלו רקח המדען המטורף מהקטגוריה של האינדסטריאל (דאז), הלא הוא טרנט רזנור.
זה לא היה הפסקול הראשון של רזנור.
למעשה, היה לו פסקול קודם ומאוד מצליח לסרט ‘רוצחים מלידה’.
אני לא יכול להתחייב שהוא הראשון שעשה את זה, אבל הפסקול שילב קטעים מהסרט בין השירים והעריכה המבריקה של רזנור הביאה לכך שהפסקול הפך לסוג של ערך מוסף, חוויה מעצימה בפני עצמה גם אם לא ראיתם את הסרט.
אחר כך דברים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצים יותר.
הפסקול של ‘רוצחים מלידה’ שילב בצורה שעל הנייר נראתה כמעט בלתי אפשרית בין לאונרד כהן, L7, פיטר גבריאל וLard, הסופר גרופ של אל יורגנסון ופול בייקר מMinistry, וג’לו ביאפרה מהDead Kennedys.
הפסקול של ‘כביש אבוד’ הצליח להתעלות על זה.
אם ב’רוצחים מלידה’ אפשר היה להרגיש את אווירת האלימות והכעס, ב’כביש אבוד’ מדובר במשהו הרבה יותר מצמרר.
השילוב שרקח רזנור בין קטעי הג’ז של אנג’לו באדאלמונטי, לבין רימיקסים שלו לדיוויד בואי, לבין מרילין מנסון, הביא לחווית האזנה על גבול הסוראליזם.
מכירים את ההרגשה הזו של לפחד ממה שאי-אפשר לראות? לפחד מהחשכה? זו בערך ההרגשה שהפסקול הזה גורם לה.
בפסקול הזה שמעתי בפעם הראשונה שיר יפהיפה של הSmashing Pumpkins בשם Eye, שאני לא חושב שהופיע באלבום רשמי.
לפחות לא מאלה שאני מכיר.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפאמפקינס עושים אלקטרוניקה שקטה וזו היתה הסנונית שבישרה על השינוי שבא באלבום Adore שבילי קורגן כתב על הגירושים המאוד הרסניים שלו.
בכל אופן, לכבוד שיתוף הפעולה בין שני הענקים האקסצנטרים, ערך הרולינג סטון ראיון עם השניים תחת הכותרת the lost boys.
אלו התמונות שצורפו לראיון.
התמונה הראשונה היתה תלויה בחדרי במשך שנים רבות.

נ.ב.
הנרי רולינס משחק ב’כביש אבוד’ בתפקיד סוהר.
וזה אומר שהנרי רולינס מבקר פעם שלישית בבלוג הזה היום:)