הכנס השנה יערך בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
אתר הכנס כאן.
פוסט אצל שחר שמש שלקח על עצמו את הניהול בחודש וחצי האחרון, לאחר פרישתו של שלומי פיש.

ריצ’רד סטולמן מדבר עם איזו בלונדה, קפטן קראנץ’ גם בתמונה ובעיקר נראה נבוך
וGrandmaster ratte , המייסד והמנהיג הבלתי מעורער של כת הפרה המתה עושה תנועות ברקע.
ואם אתם לא יודעים מי אלה קפטן קראנץ’ וRMS, אתם כנראה לא מספיק גיקים.
ולמען הסדר הטוב, זה לא שאני חושב שזה כזה מצחיק, אבל בגלל שזה קורה לריצ’רד סטולמן שמעצבן אותי לעיתים קרובות, למרות שבגדול הוא איש חיובי שבלעדיו תנועת התוכנה החופשית היתה נראית אחרת, אם בכלל, אני מחייך קצת.

של Staind וזה קשור לפוסט הקודם.

And you
Can bring me to my knees
Yeah

All this time
That I could make you breathe
Yeah

All the times
That I felt insecure
Yeah

And I leave
A burning path of flame

(Chorus)
I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re Ugly like me
I can see through you
See to the real you

All this time
That I felt like this won’t add
Once for you

And I taste
What I could never have
It’s from you

All those times
That I tried
My intentions
Full of pride
And I waist
More time than anyone

I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re ugly like me
I can see through you
See to the real you

All the times
That I’ve cried
All that’s wasted
It’s all inside

And I feel
All this pain
Stuffed it down
It’s back again

And I lie
Here in bed
All alone
I can’t mend

And I feel
Tomorrow will be okay
But I know

That I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re ugly like me
I can see through you
See to the real you

התחלתי לראות את ‘בטיפול’.
לצערי החמצתי ואני עוד אחמיץ פרקים רבים שלה.
לפחות עד (ואם) שאני אקנה את מארז הdvd.
אבל ראיתי את הפרק עם “נעמה” ועכשיו אין לי ספק שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה תואר בפסיכולוגיה ואז לטפל באיילת זורר.
ואם כבר פסיכולוגיה.
דיסוננס קוגנטיבי הוא בלוג מצוין ששווה לבקר.
הוא ברשימה מצד ימין של בלוגים שאני קורא.
אם מישהו יחפש אותו בעתיד.
מישל, חברה קרובה שלומדת פסיכולוגיה הסבירה לי מה זה דיסוננס קוגנטיבי ואני חושב שאם הבלוג הזה ייסגר, אני רוצה את השם לבלוג שלי:)

ובנימה קצת יותר רצינית.
בדיאלוג בין המטופלים לבין הדמות שמגלם אסי דיין (“ראובן דגן”), תמיד נדמה לי שהם מצליחים לדחוק אותו לפינה, אבל איכשהו הוא יודע להפוך כל עימות כזה לנצחון.
מה שיותר מעניין זה שתמיד יש לי הרגשה שמה שהוא אומר זה הכי נכון והוא מצליח לקרוא את המטופלים שלו בצורה כזאת שהוא תמיד צעד אחד לפניהם.
אני חושב שפעם הייתי כזה.
מסוגל לקרוא בני אדם.
או שחשבתי שאני יכול.
לפעמים על פי חצי מילה או מבט בעינייים.
כולם הרי כל-כך צפויים. כל-כך שקופים, כל-כך מאכזבים.
זה גרם לי לא לאהוב בני אדם, אז התחלתי להתרחק, להסתגר בתוך עצמי, להפסיק להתבונן בהם, עד שבסוף איבדתי את היכולת הזאת, תהיה הגדרתה אשר תהיה.
אולי בעצם אני לא אהיה פסיכולוג כזה מוצלח.
הפוסט הזה היה אמור להיות קליל יותר:(

הכותרת היא תרגום חופשי לכותרת קטע הבלוג הזה שחיבר אחד, דן זמבוניני.
הוא אומנם לא מגלה את אמריקה, אבל הוא חולק כמה מהטיפים שלו לאיך לגרום לבלוג להצליח.
לבחור יש בלוג בoreillynet מבית הוצאת הספרים המאוד משובחת o’reilly והוא מספר שאחרי שהתחיל לכתוב, די מהר נגמרו לו הרעיונות.
בהתחלה הוא היה נרגש ונלהב, אבל אחרי ארבעה פוסטים מד המרץ שלו התחיל לחרוק.
ובכל זאת, בפוסט החמישי שלו הוא כתב על איך לדעתו תואר במדעי המחשב לא ממש רלוונטי לעולם העסקי היום, על ההבדל בין השכלה לבין כישורים.
זה עורר מהומת אלוהים.
על פי המחבר, ממוצע הצפיות לקטעים שכתב לפני כן עמד בין 1000 ל-2000 (בכל זאת, הבחור כותב באתר של ‘אוריילי’).
לקטע הזה היו 40,000 כניסות.
מספר הכניסות העצום בנוסף לתיבת דואר מלאה במה שהוא מגדיר כ”דואר שנאה” לימדו אותו דבר או שניים על עולם הבלוגינג.
מסקנה אחת שהוא הגיע אליה היא שאם אתה רוצה תנועה באתר תמצא נושא שלאנשים מאוד אכפת ממנו ותעצבן אותם.
אל תטרח בלדייק בעובדות, או במחר מעמיק.
פשוט תהיה שנוי במחלוקת.
הוא ממשיך להגג ולשאול למה ברשת הפופולריות היא חזית הכל.
כדוגמא הוא מביא את גוגל ודיג.קום, שני אתרים שהמהות שלהם מבוססת בצורה כבדה על גורם הפופולריות (האמת שאני לא ממש בטוח לגבי גוגל).
עוד נקודה מעניינת היא ההתייחסות שלו לאמונה שבחיים האמיתיים, בניגוד למקוונים, פופלריות היא לא חזות הכל.
כדוגמא הוא מפנה למצעדי פזמונים למשל, שם לאיכות אין קשר ישיר להצלחה.
דוגמא נוספת שהוא מביא היא של שני עיתונים שיוצאים בבריטניה.
אחד הוא מגזין לאנשים שלא אוהבים לקרוא ומלא בעיקר בתמונות של סלבס, השני הוא עיתון סאטירי שנון.
מגזין הסלבס מוכר קרוב ל600,000, המגזין הסאטירי מוכר קצת פחות ממחצית הכמות.
אבל למה ללכת רחוק לבריטניה כשיש דוגמא טריה מעיתוני השבת.
מוסף הספרות של ‘ידיעות’ מדווח שטבלת רבי המכר שלו תתחיל להתבסס על נתוני מכירות שקיבלו אישו רמרואה חשבון.
עד היום הטבלה התבססה על דיווחי החנויות והוצאות הספרים, וככל הנראה ספרים מסוימים נדחפו למעלה על ידי מניפולציות שונות, לעיתים על חשבון ספרים שנמכרים באמת.
הסיבה לכך היא פשוטה.
הפופולריות מוכרת וספרים שנכנסים לרשימה הופכים לנמכרים עוד יותר.
אישית אני נוטה להקשיב לספרנית הדילטנטית יותר מאשר לכל מבקר ספרות בקשר למה כדאי לקרוא.
ואם כבר שאלות עבודה והשכלה, אחד הפוסטים היותר מוצלחים בלינמגזין (לאן נעלם ik5 באמת?) האם תעודה מאוניברסיטה באמת חשובה לקבלת עבודה ?.
זהו לעת עתה.
עכשיו כמו דן זמבוניני, אני אשב לספור כמה כניסות תביא לי הכותרת :).

אני אולי עוד אתייחס לנושא.
בתור חובב של נינט (אם כי כיום זה בעיקר מכוח האינרציה יותר מאשר בגלל מפעלותיה מאז ימי כוכב נולד), בטח יהיה לי מה להגיד על האלבום כשיצא.
אבל בינתיים, שגיא נאור כתב פוסט מדויק להפליא על מה שהשתבש לנינט בדרך.

בלי סיבה מיוחדת מלבד העובדה שבא לי.
גם הקליפ וגם השיר עצמו מבריקים בכל-כך הרבה רמות, שכל ניסיון
מצידי לפרוט את המורכבות הזאת למילים ייכשל.
אני אולי עוד אנסה.
אבל לא היום.
תקשיבו למילים, למוסיקה עצמה.
תסתכלו טוב טוב על התמונות.
מה שכמה זבובים שברחו מהצנצנת יכולים לעשות.
יצירה מושלמת ואפלה.

ועוד משהו בהמשך לפוסט הקודם וכל העניין הזה של לחיות מהר ולמות צעיר.
לפני כמה שנים רצה בילי קורגאן להוציא אלבום שנקרא “חברים ואויבים של המוסיקה המודרנית”. זה היה אלבום קונספט כפול עם סיפור על כוכב רוק בשם “גלאס”.
אני מניח שזה משהו שמזכיר את “החומה” של ‘פינק פלויד’.
מכיוון שאלבום האולפן האחרון של ה’סמאשינג פאמקינס’ נכשל טוטאלית מבחינה מסחרית, והאמת שגם מוסיקלית הוא לא היה כזה “שוס”, חברת התקליטים הטילה וטו ולא הסכימה לשחרר את האלבום המגלומני מעט.
במיוחד כשהפאמקינס (שכללו אז רק שני חברים מההרכב המקורי) כבר עמדו על סף פירוק ולא יכלו לגבות את שחרור האלבום בסיבוב הופעות לקידום המכירות.
בילי קורגאן דאג שיוכנו מספר עותקי ויניל (לא זוכר כמה בדיוק, אבל נדמה לי שמשהו בין 20 ל30 עותקים נוצרו) וחילק לחברים.
אחרי זה הוא הניף אצבע משולשת מול פרצופה של חברת התקליטים ושיחרר את התקליט כולו ברשת להורדה חינם.
אחרי הכל, עסקי המוסיקה עברו כברת דרך מאז שחברות תקליטים גנזו אלבומים על פי גחמה של מנהל כזה או אחר.
הרי סך הכל אלה המעריצים שחשובים, ולא המספרים שרואה החשבון מציג, לא?
בכל אופן, אחד השירים המוצליחם באלבום “החברים והאויבים…” נושא את כותבת הפוסט הזה.
הסברה היא שהשיר עוסק כנראה בסמים.
אבל אני מבין אותו בדרך אחרת.
בעיני, הוא אומר שיש דברים שהם חזקים יותר מכאן ומעכשיו, מהסיפוק המיידי.
יש דברים שחיים לנצח.
יופי, אמנות, אהבה, שירה, ספרות, מוסיקה.
כל אלה דברים גדולים מהחיים. גדולים ממני, גדולים ממכם.
דברים שראויים לחיות למענם.
זו לפחות דרך אחת לראות את הדברים.
לא כל דבר בעולם הזה הוא “אני”.
אני חושב שכותרת הולמת לשיר הזה (ועל פי הפרשנות הפרטית שלי:) יכלה להיות
I Agianst I והיא היתה מתאימה לו בצורה משולמת.

speed kills, but beauty lives forever
speed thrills, but beauty knows your name
i fell ill inside eternal winter, winter
and stood still beside eternal flame

בעוד קצת פחות מ23 שעות אני אכנס לשנתי ה30.
בניגוד לנגיד, 20 השנים האחרונות, אני לא שרוי במרה שחורה וזה קצת מפתיע מבחינתי.
ההתנגדות שלי לציון ימי הולדת היתה כל-כך גדולה שאני כמעט ולעולם לא מזכיר את היום הזה באוזניי חברים.
אבל השלוש אפס הגדול כאן ואני כאמור, רגוע באופן יחסי.
למה שאני לא אהיה רגוע בעצם?
ובכן, היות ואני תוצר מובהק של תרבות הרוקנ’רול (ובעצם רוב האנשים משנות ה50 ואילך הם כאלה במובן מסוים) וגודלתי להאמין שהעולם שייך לצעירים.
מהמיתוסים של באדי הולי, ריצ’י וואלנאס, ג’ים מוריסון, ג’ימי הנדריקס, דרך”אני מעדיף למות לפני שאזדקן” של ה’מי’, דרך “דור הג’ינס שותה קווינס”, Be quick or be dead של “בתולת הברזל”, דרך מיליון פרסומות, ועוד מיליון שירים, סלוגנים, ספרים, העולם כולו מנסה להגיד לי שאני “צריך לרוץ מהר לפני שייגמר”.
אבל איך אמרו החברים מאתונה, ג’ורג’יה? “זה סוף העולם כפי שאחנו מכירים אותו, ואני מרגיש מצוין!”.
אני לא יכול לשים את האצבע על זה, אבל בשבועות האחרונים המוח שלי צלול.
לרוב אני חושב על מיליון ואחד דברים.
דואג בקשר למיליון ואחד דברים.
חיים, עבודה, זיונים, כסף, כסף, כסף.
אבל פתאום הכל התנדף.
פתאום אני מצליח להתרכז בכל מיני דברים ולא מנסה לבלוע הכל בבת אחת.
אפילו יש לי מטרה מסוימת לחתור אליה בשנה הקרובה.
אבל מכיוון שבלסמן מטרות אני כל-כך טוב ובהלגיע אל המטרות אני כל-כך רע, אני אספר על זה ביומולדת הבא שלי, אם זה יקרה.
תרגישו חופשי לשלוח מתנות.
אומרים ששונא מתנות יחיה, אבל הגנטיקה המשפחתית מצד אבא שלי גזרה עלי שאני כנראה לא אעבור את שנות החמישים של חיי.
כלומר, חצי מהחיים שלי כבר עברו.
מצד שני, אולי זה קשור לזה שכולם שתיינים, מעשנים, בעלי פתיל קצר, חיבה להימורים, חמומי מוח ובעיות אחרות.
אבא שלי למשל לא ידע לקרוא ולכתוב.
לפחות לא בעברית.
אני מניח שזה קשור לסיפור המשפחתי הקשה שלו (אבא שנטש בגיל צעיר יחסית והשאיר אותו לפרנס את אימו ואחותו ועוד ארועים מצערים).
אני יכול לספר שהקשר ביני לבינו היה די בעייתי כל חיי ולקראת הסוף כשהוא גסס בית החולים, כבר לא דיברנו בכלל. לא שדיברנו כל-כך הרבה לפני כן, אבל התהום שנפערה ביננו אז היתה עמוקה במיוחד.
אני מרגיש מצוין.
כבר אמרתי?
מחר אני נוסע לירושלים כדי להיות עם נו”ן ביום ההולדת שלי.
אני לא יכול לאחל לעצמי משהו טוב יותר.
יהיה אשר יהיה.

כבר הזהרתי בעבר על כל מיני פיגורות אייטיז שמתקמבקות להם.
הנה עוד שם לרשימה.
דיוויד לי רות’.
מבכירי הhair metal וסולן ‘ואן-היילן’ לשעבר שחשב שהוא יכול לעשות את זה טוב יותר לבד וגילה שהעולם מלא בגברים שמצווחים בקול גבוה, לובשים בגדי עור צמודים ותסרוקות שאחראיות באופן ישיר על הרס האוזון.
או בקיצור, יש כמוהו אלף בשני סנט וזו הגיטרה של אדי שעשתה את ההבדל בינו לבין עוד קורבן אופנה בלוס אנג’לס של שנות השמונים.
אבל אני לא אתעכב על הפרטים כי הסיפור על כוכב שהשתן עלה לו לראש כל-כך מוכר וכל-כך לא מעניין.
אז עכשיו הוא לוקח חלק בטריביוט חדש ל’ואן-היילן’ שנקרא,” לפרוט עם השטן:הצד הדרומי של ‘ואן-היילן'” וכולו עיבודי קאנטרי.
האלבום כולל את מיטב נגני הקאנטרי בארה”ב (כך על פי האתר).
האמת? ממ ששמעתי עד עכשיו זה נשמע לא רע בכלל.
ודיוויד לי רות’ נראה יחסית בסדר.
כלומר, המראה שלו כיום הוא של מנחה בינגו בערבי כנסיה, אבל בהתחשב בכמה רע הטעם שלו היה פעם, אין אלא לברך על השינוי.
דייויד לי רות’ אז:

ודיוויד לי רות’ היום: