קוראים לו ג’אקו פ’ (3)

“הוא נתן לנו את הרשות להשמע”.
המשפט הזה נאמר על ידי ג’רג’ סאסון שמנסה להסביר את ההשפעה של ג’אקו על הנגנים בני דורו.
על איך שהם רואים עצמם, על איך הם נתפסים על ידי מוסיקאים אחרים. לפני ואחרי.

“בפעם הראשונה ששמעתי את ג’אקו הייתי בן 16. נכנסתי לחנות המוסיקה שעבדתי בה ולא ראיתי אף אחד שמטפל בענייני החנות.
כולם היו במחלקת הסטריאו.
חלק מהמוסיקאים עמדו במעגל, מעבירים בינהם אישהו אלבום.
הם הניעו את ראשם כשהקשיבו למוסיקה.
שאלתי “מי זה”, ואחד הבחורים אמר “זה ג’אקו, ניגנו איתו בלהקת ‘לו רואלס’. אני לא מאמין שהוא קיבל חוזה הקלטות”.
עמדתי והקשבתי יחד איתם. ‘דונה לי‘ התנגן. הכרתי את הקטע, אבל לא איך שג’אקו ניגן את זה. שלא להזכיר את זה שהוא הצליח להקליט את זה בניסיון הראשון!
לא הבנתי מה אני שומע בדיוק כי זה היה מוזר לשמוע משהו מנוגן בדרך כל-כך מהירה וכל-כך מלודית במפתח נמוך.
לא יכולתי לקלוט את זה מיד…”

“כל נגני הבס בעיר התחילו להוציא את הסריגים מהבס שלהם. היתה מעין היסטריה בין נגני הבס. כל מי שהכיר את המוסיקה אמר “זה מה שאנחנו צריכים כדי להשמע כמו ג’אקו…”

“נדמה כאילו כאשר ג’אקו הגיע, כולנו הוזזנו הצידה לזמן מה. קראתי ראיון עם סטנלי קלארק והמראיין שאל את סטנלי “שמעת את ג’אקו”?, ויכולתי לראות את הפנים של סטנלי. ידעתי. הוא אמר “שמעתי עליו”, וזו היתה כל התגובה שלו.
נדמה היה כאילו כל נגני הבס האחרים כבר לא היו בעסקים, או שנדחפו לנסות לנגן חזק יותר”.

!Bang your head to this

מקבץ קיטורים לשבת.
קיטור ראשון.
אין לי מה לקרוא.
יש לי הרבה ספרים שרכשתי ומאז מונחים על המדף.
בניגוד לטעם שלי בקולנוע וטלוויזיה שכולו אומר אסקפיזם ושטחיות, כשזה מגיע לספרים אני לרוב הולך על דברים רציניים למדי.
בין אם בספרות, בין אם ספרים עיונים כמו “אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם” או “איגרות” של שפינוזה.
ואז קורה, כמו היום, שאני נורא רוצה לקרוא משהו, אבל המוח שלי לא מסוגל להתמודד עם המשקל של ספרים כאלה.
אני מוצא עצמי קורא ומגיע לעמוד ה30 בלי לזכור על מה קראתי בכלל.
מה שבא לי כרגע זה משה בסגנון “נערי הפלא” של מייקל שיבון.
זורם, כיפי, אבל לא מעליב את האינטליגנציה.

[עדכון בשידור חי: “נערי הפלא” הזכיר לי, אפרופו פרופסור לספרות, שאי שם בבית יש לי את הספר “ מלאך כחול“. בעיותי בחיים הסתיימו. לפחות בשעות הקרובות. למרות שהספר יצא בהוצאת כנרת, וזה לא סימן מעודד].

קיטור שני.
כרטיס הקול במחשב שלי חדל מלצייץ.
אני לא שומע מוסיקה במחשב בכל אופן.
לא יותר מדי, אבל זה קצת מציק.
ולסיום.
שיר של Faith no more ביחד עם Boo-Yaa Tribe ונקרא Another body murderd.
השיר הופיע בפסקול של סרט בשם Judgement night.
סיפור די רגיל על כמה חברה בורגניים שנקלעים לשכונה לא טובה וחוזים בפשע מתבצע.
תסריט די סטנדרטי ובכל זאת, סרט לגמרי לא רע בגלל כמה גורמים.
הראשון הוא צילום נהדר.
השני הוא קאסט של שחקנים איכותיים, חלקם לא מאוד מוכר דאז שהורכב מאמיליו אסטבז (“מועדון ארוחת הבוקר”, אקדוחנים צעירים”), קובה גודינג ג’וניור “הכי טוב שיש”, “רדיו”), ג’רמי פיבן (ארי גולד ב”הפמליה”, “קופידון”), סטיבן דורף (“בלייד”, קליפים של ארוסמית’), ודניס לירי בתור האיש הרע (מאוד).
הדבר השלישי היה הפסקול.
שנות ה90 בכללי היו שנים מאוד טובות לפסקולים.
כבר כתבתי כאן על הפסקול של ‘כביש אבוד’.
היו גם הפסקולים של סדרת “העורב” שכללו מצד אחד להקות כמו Pantera ומצד שני הרכבי אינדי זניחים כמו better than ezra או הרכבים כמו הרולינס בנד.
הרעיון של פסקול “ליל הדין” היה לקחת הרכבי מטאל ורוק אלטרנטיבי ולערבב בביצועים משותפים.
יש שילובים טבעיים כמו Onyx עם Biohazard, יש שילובים פחות טבעיים כמו סוניק יות’ וסייפרס היל או פרל ג’אם (גם עם סייפרס היל).
זה הצליח.
פיית’ נו מור הקליטו שיר עם שבט הבו-יא.
שבט הבו-יא כשמו כן הוא. שבט.
שישה אחים, תושבי לוס אנג’לס, בנים של כומר.
והם לא שמנים.
הם מסמואה.
שנאמר (סמואל ג’קסון ‘בספרות זולה’):

I wouldn’t go so far as to call the
brother fat. He’s got a weight
problem. What’s the nigger gonna
do, he’s Samoan.

24 שעות, 24 בלוגים (אצל בלוט)

בלוג המחשבים של בלוט מארח פרויקט מעניין.
מאז אתמול בחצות הוא מוסיף בכל שעה בלוג אחד לרשימה כשהמטרה היא לשרוד 24 שעות של פרסום נון-סטופ.
אני חייב להודות שהייתי קצת סקפטי, אבל עושה רושם שהוא שורד יפה.
ושימו לב מי נמצא במקום העשירי.
רואים שהוא יודע על מה הוא מדבר.
ובכלל, הבלוג מומלץ גם בלי מבצעי ראווה מטורפים.
הבוקר למשל הוא פירסם קישור לסריקה שמישהו העלה של החוברת הראשונה של סופרמן.
בהחלט עשה לי את היום.

ואם כבר

בלוגים שאני אוהב במיוחד.
הספרנית הדילטנטית מהחלומות, מיז קיי.
לרוב, קורא כל מילה בהשתאות.
אתמול היא פרסמה את אחד הפוסטים היותר טובים שלה ומכיוון שרובם מאוד טובים…
מיז קיי, אם את קוראת כאן, תכתבי לי או משהו.
נוכל להפגש לקפה ועוגה ולדבר על ספרים.
או על מזג האוויר.
או על ה-הנרים:)

פוסט שאהבתי הפעם

סוג של צירוף מקרים.
שני בלוגים שנמצאים אצלי במועדפים הכי מועדפים(‘בלוגים שאני קורא’ בצד שמאל).
הכותרת שאולה מפינה קטנה בבלוג של נוסטלגיה שאני קורא באדיקות מזה (הרבה) זמן מה, למרות שלרוב אני עושה זאת בשקט.
ההשאלה היא לכבוד פוסט של נ.ו (השם המלא שמור במערכת:) שאני גם קורא בשקט בשקט המון זמן.
לפני מספר ימים היא כתבה משהו שעשה לי רישרוש עצוב כזה בלב.
רצה הגורל וגם נוסטלגיה כתבה משהו באותה רוח וגם זה פגע קרוב אצלי.
השאלות שהן שואלות מזכירות לי בסצינה בסרט שבוסס על ‘מלחמת העולמות’ של ה.ג’. וולס.
המדען הטוב שחוזר שוב ושוב בזמן בניסיון להציל את אהובתו ממוות ונכשל בכל פעם עומד מול דמות הרע.
באותה סצנה אומרת הדמות של ג’רמי איירונס (הרע) לדמותו של גאי פירס (הטוב) “נגזר עליך לשאול את השאלה הנוראית ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו, ‘מה אם?’ ” (ציטוט לא מדויק במאת האחוזים, אבל קרוב מספיק).

בשעה טובה, אל-ג’זירה שידרגו ל’חלונות’ 98

אתר Netcraft לא חדל מלספק תגליות מרעישות.
עושה רושם שלאחר תקופת לבטים של מנהלי האתר של תחנת הטלוויזיה אל-ג’זירה, החליטו לשדרג שם ממערכת ההפעלה-הלשעבר-נפוצה-Netware,שלמען האמת, היתה לא כל-כך רעה, ולעבור ל’חלונות 98 (או לNT4, העתיקה מעט אף היא).
בקרוב באל-ג’זירה: Redhat 6.2.
בתמונה המצורפת, היסטורית השדרוגים באתר אל ג’זירה.

נ.ב. (פוסטים רציניים יחזרו כשאני אהיה קצת פחות מת מוחית).

הקלטת של רון ארד וnrg

רציתי לפרסם גם את זה ושכחתי.
מסוג הדברים שנובעים מחוסר תשומת לב ולי תמיד נראים רע.
אתמול פורסמה ידיעה על קלטת שבה מופיע ככל הנראה רון ארד.
באתר אנרג’י יש פרסומות לטלוויזיה מתוצרת טושיבה וככל הנראה הרוטינה היא שבפרסומת משלבים תמונה מהכתבה.
זה מה שיצא:

סגור לרגל שיפוצים

היות ואני מבשל לי בלוג חדש בענייני מחשבים (אותו אני אזניח בוודאי לאחר שבוע), והיות והגיע הזמן לאחד בין כתבי המפוזרים להם בין חברות אכסון\פלטפורמות כתיבה שונות, בשבוע הקרוב בבלוג דברים יעלמו ויחזרו.
בגדול, נאלצתי להגדיר מחדש את שרתי הdns המכוונים לבלוג הזה כך שיצביעו לחברת האכסון הקודמת שלי, כדי שתהיה לי גישה ל(בלה בלה בלה…) ולאחר מכן אני אהפוך את הדברים בחזרה.
אבל עד הבחזרה, דברים יראו מוזר.
פוסט זה ישמיד עצמו עם החזרה לפעילות.
נ.ב כותרות אפשריות לבלוג העתידי (שיפעל במקביל לבלוג הזה למי שתהה)

    אנתרפולוגיה מקוונת -יומנו של מכור למידע
    אנתרפולוגיה מקוונת -יומן הרשת של גיק טרחן
    תחת שמי סייבריה – (אין כותרת משנה עדיין).

m@cyberia.org.il

על מחנות העבודה של ‘אפל’

ניצול עובדים במדינות כמו סין תמורת שכר מינימום בתנאים לא אנושיים זה לא עניין חדש ואני לא אסקור כאן את כל ההיסטוריה מ’נייק’ ועד בכלל.
כולם שמעו על זה, הרוב בוחרים להתעלם.
למי בכלל אכפת מהילד בן ה7 שעובד 12 שעות ביום כדי שאנחנו נלבש ג’ינס מאגניב.
אבל ‘אפל’ היא לא אחת מאלה, נכון?
חברה כל כך איכותית שנוסדה על ידי שני היפים לשעבר, שמביאה לעולם המחשוב את המראה הנקי, אסתטיקה של מודעות עצמית לדור חדש.
לא יכול להיות שהם מממנים עבדות.
מהמחיר שהם דורשים עבור המוצר שלהם כולל בוודאי בחישוב את החלק שהם מפרישים כדי שפועלי הייצור שלהם יוכלו לקבל משכורת הוגנת.
אולי לא כמו קהל היעד של מוצרי ‘אפל’, אבל קיום בכבוד.
לא יכול להיות אחרת.
אני לא קורא קבוע של הרגיסטר, למרות שהוא אתר אמין, תמיד יש בו הרגשה של מעט צהוב מדי.
אני כן אגיד לזכותו שהוא בהחלט מקיים את המוטו שלו שמצהיר על “לנשוך את היד המאכילה אותו” (כן, קלטתי את ההתחכמות במשפט האנגלי).
הערב קראתי בו מאמר המספר על איך באים אייפודים לעולם ומי בדיוק משלם את המחיר, ולא, זה לא מי שמגהץ את כרטיס האשראי תמורת סכום מופרז רק כדי לשאת בגאון את סמל התפוח הנגוס.
למען הדיוק, אני אציין שהמקור לכל הסיפור הוא תחקיר שעשו עיתון אחד והנושא עדיין בבדיקה.
הנה כמה היילייטס:60 שעות עבודה בשבוע לפחות (שזה אומר 10 שעות של ישיבה בפס ייצור של עבודה חד-גונית וסיזיפית), כ100 עובדים דחוסים בחדר, מניעת קשר עם העולם החיצוני.
אלפי עובדים שמרביתן הן נערות ונשים חסרות כל השכלה וכולם שבויים במתחם ענק שמשרת את ‘אפל’ כמו גם חברות אחרות.
על פי הדיווחים מדובר בקומפלקס ייצור המכיל כ200,000 עובדים וכ15% מכמות העובדים הזאת שייכת ל’אפל’.
מה יש ל’אפל’ להגיד? הם מכחישים .
בתור התחלה, הם טוענים שאין ניצול של עובדים קטינים (למיטב הבנתי, זו טענה שכלל לא הועלתה, מה גם שקטין נחשב לבגיר מגיל 16 בסין וזה קצת מגדיל את מרחב התמרון של מחברי הדו”ח).
נכון שנורא קל להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה המערבית הנצלנית ויכול להיות ש’אפל’ באמת עשתה בדיקה מעמיקה וסתם נטפלים אליה.
אבל מצד שני, אני לא שוכח שלפעמים צריך לדעת לקרוא בין השורות ואת הדו”ח שהחוקרים של ‘אפל’ חיברו, אפשר לקרוא ביותר מאופן אחד.
התחקיר שלהם גילה שהעובדים זוכים לשכר מינימום מקומי, שלא מכריחים אף אחד לעבוד שעות נוספות (קרי:לא טוב להם?שיילכו לחפש עבודה אחרת), ועוד תוצאות שאיכשהו לא מצליחות לשכנע אותי.
בתור אחד שזכה לעבוד במקומות עבודה נצלניים כאלה ואחרים, אני מאוד מודע לאופן שבו תנאי הניצול יכולים להיות מסובבים בצורה כזאת שהמנצל מוצג כמלאך מיטיב והמנוצל בכלל צריך להיות אסיר תודה על תנאי העבדות שבהם הוא מתקיים.
דוגמא אחת שאני זוכר מהשנה הנוכחית היא מפעל אלקטרוניקה מאוד גדול שבפס הייצור שלו עובדים כ12 שעות ביום.
למי שחדש כאן, החל מחודש ינואר אני נטול עבודה קבועה ועברתי אי-אילו מקומות עבודה שהזכירו לי כמה דברים על המציאות הישראלית.
באחד מימי שישי בעל המפעל החליט שקצב הייצור לא מספיק מהיר.
הבעיה היתה שלא היו חומרי גלם לעבודה מסוימת, מה שגרם לעיכוב.
זו בעיה שהתחילה מלמעלה ולא בייצור עצמו.
אותו בעלים החליט שהצוות שעמד לסיים את עבודתו ולצאת הביתה למנוחת השבת, יישאר להשלים את מה שמלכתחילה לא היתה אשמתם שלא בוצע.
היות והיום היה שישי שבו עבדו עד השעה אחת, לאף אחד מהעובדים לא היה אוכל והמטבח של המפעל
לא היה פעיל.
העובדים הושארו עד השעה חמש (הם התחילו לעבוד בשעה 07:00) ללא מזון.
בנוסף, הם חזרו לעבוד ביום שבת.
וכדי להוסיף, ביום ראשון התחיל שבוע עבודה חדש ואותו צוות מסכן המשיך לעבוד מבלי שיקבל יום חופש אחד, עד ליום השבת שלאחר מכן.
כל זה בישראל 2006.
כמובן שלא מחזיקים אף אחד בכוח.
אבל כשיש משפחה, כשהשוק לא בדיוק שופע בהצעות עבודה אטרקטיביות, בטח לא באזור שבו גרתי, הלחץ המופעל על עובדים כאלה הוא עצום.
בהיות צעיר ופוחז ונטול משפחה לפרנס, יש את הפריבילגיה של לעזוב וזה מה שעשיתי.
לא הייתי שייך לצוות הספציפי הזה, אבל 12 שעות עבודה יומיות היו יותר ממה שהייתי מוכן לסבול.
הרי עזבתי עבודה ששעבדה אותי (לא פיזית ולא שעות ארוכות, אבל נתתי לאותה עבודה להשתלט על חיי וזו היתה אשמתי בלבד) ועזבתי על מנת שאוכל לפתח סוג של חיים שלא כוללים עבודה, חזרה הביתה לישון, וקימה מוקדם בבוקר לעבודה.
מעניין אם הפוסט הזה ימנע ממישהו לקנות ‘אייפוד’.

אנשים במשפחה שלי

[לרגל המצב ובכלל, אני מתחיל להעביר לכאן דברים ישנים מ-ישרא ומקומות אחרים. אז אם משהו יראה מוכר למישהו…הכל ישוייך לקטגוריית ‘ארכיון’]
גרייס פיילי.
פעילה פוליטית (קיצונית בעיני אחדים).
משוררת.
לא בהכרח בסדר הזה.
בהתחלה הערצתי אותה כסופרת.
אחר כך גיליתי שהיא כתבה גם שירה.

אנשים במשפחה שלי

במשפחה שלי
בני השמונים ושתיים שונים מאוד
מבני התשעים ושתים

בני השמונים ושתיים גדלו
ב1914
וידעו רק
מלחמה – מלחמת עולם – מלחמה

לכן כשהם מדברים אל ילד
הם אומרים
מסכן שלי…

בני התשעים ושתיים זוכרים
את שנת 1905
הם נאסרו
גלו
אמרו – הא – עוד מעט

כשהם מדברים אל נכד
הם אומרים
כן – תהיה מהפכה
תהיה מהפכה – ושוב
ואחר כך האדמה עצמה
תתהפך ותתהפך ותצעק הו
החליאו אותי

ואתה – ניצן קטן שלי
תהיה חייב לפרוח ולהציל אותה

שלטים

אדם תלה שלט על העיר
ונאמר בו – סבל – באותיות קטנות
כלומר (כך חשבתי) סבל צנוע

המעשה הכעיס מישהו
שהכין שלט באותיות רישיות
ונאמר בו – תקוה – כלומר (כך חשבתי)
תקוה לא צנועה

אחר כך השתרעו מרחבי קפה וקקאו
כמו מזג אויר זר
וארז – מתחת לשמש המתין במדבר


השורקים

איש זר קרא לכלב ושרק
ואני באתי בריצה אף על פי שאני לא אפגני צמרי

או פודל מגונדר ולא ממש
כלב של ילד-עיר עם זנב פראי שמח ועיניים אדומות

הזר אמר – סליחה – קראתי לכלב שלי לא לך
הא – עניתי להסבר המנומס

לפעמים גם אני שורקת – אבל בעיקר בגלל הפחד
לאבד את העולם – אני כלב לשורקים