סרף יפני\קלאסי

משהו שנכנסתי אליו רק בגלל שהתיאור והסקרנות משכו אותי וגיליתי שהוא ממש לא רע.
באתר יש קישורים להורדה של עיבודי סרף מיוזיק למוסיקה קלאסית.
העיבודים לקוחים מאלבום של אדם בשם טקאשי טראוצ’י (Takeshi Terauchi)שהוא (כנראה) מוסיקאי יפני ידוע.
הנה דוגמא מוצלחת.
ושאפו על העטיפה.

שנה (וקצת) לבלוג

סתם שתדעו.
אני קצת מאחר, אבל אפשר לחיות עם זה.
מסיבות טכניות לא מעניינות הפוסטים מופיעים החל מחודש מרץ, אבל מעשית בחודש נובמבר 2005, אחרי קצת פחות מתשעה חודשים (עם הפסקות) בישראבלוג, החלטתי לפרוש כנפיים.
חלק מזה היה המיאוס מישרא, חלק בגלל דברים שקרו עם אנשים בישרא (לא עם יריב, ענייני בלוגרים) שגרמו לי לרצות להתרחק, והחלק הכי חשוב הוא כנראה שהגיק שבפנים פשוט רצה משהו לשחק איתו.
אותו צורך שדוחף אותי לנסות הפצות לינוקס שונות (למרות שאני תמיד חוזר לאותה אחת).
היה קשה בהתחלה ולמדתי כמה שיעורים קשים על איך עושים דברים, על הצורך בלקחת אחריות ושליטה על מה שרק אפשר וכדי שלא להיות תלוי בכל מיני, ובכל זאת, הגעתי עד הלום.זה היה הפוסט הראשון שלי בישרא שחנך את תקופת הבלוגינג הרשמית בחיי, וזה הפוסט הראשון (כנראה) בבלוג העצמאי, כשעוד קראתי לו “מוסיקה לזיקיות”.
אחד מאני כבר לא זוכר כמה שמות שהיו לו והעיצוב נראה ככה.
בינתיים עייפתי מלקטר על חיי הפרטים ופתחתי עוד בלוג מחשבים וכהרגלי בקודש, עכשיו שעושה רושם שבלוג המחשבים צבר קהל קוראים יציב, אני מרגיש צורך עז לפתוח עוד בלוג שיוקדש כולו לעוד תחביב שלי.
מוסיקה.
אבל לא במובן של לכתוב על מוסיקה בצורה ישירה אלא כזה שיעסוק בתאוריה ובהיסטוריה של המוסיקה עם דגש על מוסיקה קלאסית וג’אז.
אני חושב שסוף סוף יש לי מספיק ידע כדי להרים פרויקט כזה בצורה מכובדת.
למה בעצם כל הבלוגים? אני מניח שזה נותן לי את האפשרות להתבטא בנושאים שמעניינים אותי ואין לי שום מקום אחר עבורם.
יש מקומות שבהם אני יותר מבחור קצת מגושם ולא מאוד מוכשר שעובד בכל מיני עבודות גרועות תמורת שכר שבקושי מאפשר קיום והמקומות האלה קיימים כשאני כותב.
בכל מקרה, ולמרות שלא קל לי האיפוק, אני נמנע מלפתוח את הבלוג המוסיקלי כי אני לא משוכנע שזה באמת הפורמט הנכון כרגע.
אבל עוד חזון למועד.
גם את בלוג המחשבים תיכננתי במשך המון זמן (ודחיתי אינספור פעמים את פתיחתו) ובסוף זה קרה.
ונסיים בשיר (פשוט נורא איך כל פוסט הופך אצלי לסוחט דמעות).
therapy? (עם סימן השאלה) הם להקה אירית שמאוד חיבבתי פעם (והאמת שגם עכשיו נעים להזכר)
סימן השאלה בשם הוא בגללל שהזמר, אנדי קיירנס (מקווה שלא טעיתי בשם) נורא אהב שלטי פרסום לאיזו חנות שהציגו תמיד שם של מוצר וסימן שאלה.
“קצף גילוח?”, “בירה?”, ושעשעה אותו המחשבה על שלט ?Therphy

“הוא הפך מים ליין, מכל הדברים…” (ג’וני קאש בכפר כנא)

זה סוג של עוורון.
אני לא אחדש לאף אחד אם אני אספר שיש בארץ המון היסטוריה ומיתולוגיה (בהתאם לתפיסתכם את התנ”ך והברית החדשה).
לא רק מהסוג הציוני אלא משהו גדול יותר.
כשהייתי חייל ונסעתי לרמת הגולן הגולן, תמיד עברתי ליד קבר חבקוק הנביא.
אפילו פעם אחת לא חשבתי לעצור ולבקר בו.
בחיפה יש את הכרמל שם שרף אליהו הנביא את נביאי השקר של אחאב.
יש את הגלבוע שאותו קילל דוד ב”אל טל ואל מטר” לאחר נפילת שאול.
שלא לדבר על המקומות הקדושים לנצרות באזור שאני גר בו ועל חוף הכנרת.
לי (ולרובנו) כל המקומות האלה כמעט בלתי נראים.
זה לא מפתיע.
אני מניח שגם תושבי פאריס לא מקדישים שניה של מחשבה לאייפל.
חשבתי על זה כשהקשבתי לאלבום ההופעה “ג’וני קאש בסאן-קוונטין”.
על מה רואה אדם שזו הפעם הראשונה שבה הוא מגיע למקום שעליו הוא רק קרא.
מקום שהוא חונך להאמין שהתרחשו בו ניסים.
ב1969 הופיע ג’וני קאש מול אסירים בבית כלא ידוע לשמצה בשם “סאן קוונטין” שידוע ככלא קשוח שאיכלס כמה מהאסירים הידועים לשמצה ביותר בארה”ב וביצע שיר שנקרא “הוא הפך מים ליין” באלבום שהפך למיתולגיה מייידית (נדמה לי שזה האלבום הראשון של ג’וני קאש שהגיע לראש המצעדים).
ההופעה צולמה עבור הטלוויזיה הבריטית מה שהביא את ג’וני להעיר שהבחורים בטלוויזיה הבריטית מנסים להגיד לו איך לעמוד ומה לנגן, אבל הוא לא מופיע בשבילם והוא יעשה את מה שבא לעשות כמו שהוא רוצה, מה שהביא לקריאות נלהבות מהקהל השבוי (תרתי?).
וזה מה שיש לג’וני קשישא לספר:
“אני וג’ון (אשתו June carter) נסענו לארץ ישראל בחודש מאי בשנה שעברה.
יש לנו טייפ מקליט ולקחנו אותו איתנו ויש דברים בעולם הזה שכל אדם רוצה לראות ולשמוע בזמן או אחר בחייו.
במיוחד בשבילכם כאן אני חושב ש…וזו הרגשה טובה להביא בחזרה את הצלילים של המקומות והאנשים משם.
אני יודע שהרבה אנשים כאן הם כמו שאני הייתי, הם תמיד היו חשובים לכם, השירים והסיפורים על ישראל.
נסענו לנצרת, ולכנרת וטבריה, ירושלים, ויה-דלרוזה, הכותל המערבי…
אני רוצה לספר על הביקור בכנא, עיירה קטנה מעבר לגבעות של נצרת.
יש שם כנסייה הבנויה על באר על פי המעיין שאת המים שלו הפך ישו ליין, איפה שהנס הראשון התרחש.
נכנסו לכנסייה ושמענו את המים, ההד שלהם.
זה הרשים אותי כל-כך שכשיצאתי משם, שאם אי פעם הייתה לי השראה, זו הפעם הזו, ממה שראיתי ושמעתי עכשיו.
ומה שאמרתי היה “הוא הפך מים ליין, מכל הדברים…”.
בדרך לטבריה, במכונית, בדקות שלאחר מכן כתבתי את השיר הזה…”
זה הסיפור על ג’וני קאש בכפר כנא.
למרות שאני יודע מה התרחש שם (או לפחות, על פי האמונה הנוצרית התרחש שם), והחשיבות שלו לעשרות מיליונים אנשים, כשאני מביט עכשיו מהחלון, מסתכל על כפר כנא, אני עדיין נלהב יותר מזה שג’וני קאש היה כאן מאשר מכל דבר אחר שקשור למקום.

תוספת מאוחרת ולא ממש קשורה:קראתי בוויקיפדיה את הערך על סאן-קוונטין ולמדתי שהדמויות בסרט Cube נקראות על שם בתי כלא שונים.

מצאו את ההבדלים.
מאותה הופעה, ג’וני שר על הנער שקראו לו סו.

מטאליקה בסאן-קוונטין.

הבושם – במסך הקולנוע הקרוב לביתכם

כנראה שמישהו חשב שזה רעיון טוב להפוך את יצירת המופת של פטריק זיסקינד לסרט ובכך להרוס למיליוני אנשים שקראו או עתידים לקרוא את הספר.
אולי זה רק אני שחושב שספרים מסוימים צריכים להשאר ספרים.
מצד שני, אם מהתנ”ך עשו סרט, אז במקרה הזה בטח ובטח שלא צריך להרים גבה.
ומילה טובה אחת. דסטין הופמן בסרט הזה.

נ.ב. זה הספר שקורט קוביין אמר פעם שהוא האהוב עליו.
למי שסוג הדברים האלה מעניין אותו.

שחקן אלמוני ומכוער בתפקיד זאן בפטיסט גרנולה.

הג’ינגי’ת דווקא מוצאת חן בעיני.
אולי אני אראה בכל זאת?

קוד השפירית

זה מה זה בסיסי.
אבל אני מאוד אוהב את קטע הבס בשיר הזה.
נראה מי יזהה.

מי
לה~~~~~~
לה/דו סי
לה/דו
פה

התשובה בךפוהמ
הוידאו, אגב, מושפע מציורי הירונימוס בוש.

נ.ב.
אני הולך לתפוס תנומה הגונה.
מגיע לי.
אחר כך אני אכתוב משהו ברור יותר:)

“דמעות ושקרים כתשובות”

הפוסט שכמעט היה כאן עכשיו.
כבר כתבתי חלק נכבד ממנו.
על הגשם הראשון בחיפה, על מה שזה עשה לעיר התחתית, על מה שזה עשה לאנשים ועל למה העיר הזאת היא עיר חולה ועייפה ואיך מרגישים את זה בגשם שיורד עליה והחורף הלא נעים שבה.
כתבתי מעט גם על שירים שנכתבו על חודש נובמבר ושירים שנכתבו על ימי שני.
התחלתי לכתוב על איך החורף בנצרת עלית.
על ללכת ברגל, בשתיים לפנות בוקר, מהצד הנמוך של העיר במעלה ההר שעליו היא בנויה עד ההגעה הביתה במעלה ההר, בקור מקפיא עצמות ועל אינספור הפעמים שעשיתי את הדרך הזאת, סוחב איתי גיטרת בס אחרי עוד ג’אם סשן שבעיקר גורם לי להרגיש שלא הכל אבוד בחיים האלה ועל ההיזכרות שלי בכל הלילות שישבתי ונלחמתי בפנסטיה כרומטית ויצירות אחרות והתחושה המייאשת שהכי טוב שלי לעולם לא יהיה טוב מספיק.
רציתי גם לכתוב משהו על עד כמה אוקטובר היה ארוך ולא נגמר וכמה רחוק הוא נראה עכשיו.
חשבתי לכתוב על שירים של נובמבר ועל מלון נובמבר בעיקר.
אבל אז החלטתי שזר לא יבין את זה.
כתבתי וכתבתי ולא הצלחתי להגיד כלום.
אז מחקתי הכל.
במקום, הנה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום הזה.
האלבום שאני חושב עליו בתור אלבום סודי שלי למרות שאין הרבה (כנראה) שלא שמעו עליו.

So much blood I’m starting to drown
Runs from cold to colder
Time to time the sky’s come down
To help me lose my way
Tears and lies for answers
You and open veins, God knows I’m gone
Girl I just want you to
Come on down
Lord it’s a storm and I’m heading to fall
These sins are mine and I’ve done wrong, oh babe
Come on down

ג’אמפ סטארט

טוב, הגיע הזמן לנער את המלנכוליה ולצאת לדרך.
שיר הבוקר שלי.
הגרסא של פאטי סמית’ כמובן.
אל תסתפקו בחיקויים.
נכון שהשיר הזה זועק “כתבו עלי”?

Baby was a black sheep. Baby was a whore.
Baby got big and baby get bigger.
Baby get something. Baby get more.
Baby, baby, baby was a rock-and-roll nigger.
Oh, look around you, all around you,
riding on a copper wave.
Do you like the world around you?
Are you ready to behave?

Outside of society, they’re waitin’ for me.
Outside of society, that’s where I want to be.

(Lenny!)

Baby was a black sheep. Baby was a whore.
You know she got big. Well, she’s gonna get bigger.
Baby got a hand; got a finger on the trigger.
Baby, baby, baby is a rock-and-roll nigger.

Outside of society, that’s where I want to be.
Outside of society, they’re waitin’ for me.

(those who have suffered, understand suffering,
and thereby extend their hand
the storm that brings harm
also makes fertile
blessed is the grass
and herb and the true thorn and light)

I was lost in a valley of pleasure.
I was lost in the infinite sea.
I was lost, and measure for measure,
love spewed from the heart of me.
I was lost, and the cost,
and the cost didn’t matter to me.
I was lost, and the cost
was to be outside society.

Jimi Hendrix was a nigger.
Jesus Christ and Grandma, too.
Jackson Pollock was a nigger.
Nigger, nigger, nigger, nigger,
nigger, nigger, nigger.

Outside of society, they’re waitin’ for me.
Outside of society, if you’re looking,
that’s where you’ll find me.
Outside of society, they’re waitin’ for me.
Outside of society.

קלישאות חורף קבועות

“יש לי אהבה, ים של אהבה
אפילו יש לי קצת כסף
אז מאיפה זה בא , מאיפה זה בא?
מאיפה בא העצב?”

יש לי אהבה, סוג של אהבה, וכסף אף פעם אין.
על פניו הכל זורם על מי מנוחות.
ועדיין, זו ההרגשה הזו שמזדחלת אלי כל כך לאט שלא שמתי לב שמשהו לא בסדר.
מאיפה באה המלנכוליה הזאת?
אולי כי כאן כבר סתווי וקריר וזה רפלקס מותנה.
אולי מהנסיעות האינסופיות הלוך וחזור, מזה שאני שוב לא ישן בלילות.
מחשבות על התפטרות.
עכשיו ניק דרייק באמת מתנגן.
כל-כך הרבה פוטנציאל.
מעניין אם הוא היה שמח לדעת מה יקרה עם המוסיקה שלו אחרי מותו.
אני לא חושב שהוא היה מוצא בזה הרבה נחמה.
אני חושב שהוא היה מעדיף לחיות ולהיות מאושר במקום כל זה.
נדמה שלי שזה בספר “גטסבי הגדול” שאחת הדמויות אומרת “תן לי לספר לך משהו על העשירים, הם שונים ממני וממך”.
ואני אומר “תנו לי לספר לכם משהו על המוכשרים והאפלים. המיוסרים. הם שונים ממני וממכם”.
אבל מה אני מבין בכוחות שמניעים את הניק דרייקים של עולמנו.
אולי כמו טרגדיה יוונית, זה לא יכול היה לקרות אחרת.

חמישה עלים נותרו

[פרסמתי לפני שנה וקצת בישרא, והיות ומירב תשומת הלב שלי מופנת לבלוג המחשבים, מה קל יותר ממיחזור]

Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…

"What is it, dear?" asked Sue.

"Six," said Johnsy, in almost a whisper. "They're falling faster now. Three days ago there were almost a hundred. It made my head ache to count them. But now it's easy. There goes another one. There are only five left now."

"Five what, dear? Tell your Sudie."

"Leaves. On the ivy vine. When the last one falls I must go, too. I've known that for three days. Didn't the doctor tell you?"