אל”ף1 ואל”ף2 היו חברים שלי בתיכון.
את אל”ף1 פגשתי באוטובוס חזרה מלשכת גיוס בטבריה.
התחלנו לדבר על מוסיקה והוא סיפר לי שהוא אוהב את מגהדת’.
אני הייתי איש של מטאליקה, ככה שלא חשבתי שיש עתיד לקשר ביננו.
בכל זאת, נשארנו בקשר.
אחר כך הכרתי את אל”ף2.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה בחברת אל”ף אחד ושניהם היו בדרך לפיקדילי לגנוב דיסקים.
עניין נפוץ בחבר’ה (לא אצלי, מהשופליפטינג נגמלתי כמה שנים לפני כן).
אל”ף2 גם היה מאוד בקטע של מטאל אפל.
דת’, דום, גריינד, בלאק, גות’ ושאר שבדים.
עם הזמן הוא גם גרר את אל”ף1 והיות והתחלנו להסתובב ביחד לא מעט מה שאומר שגם אני נאלצתי לסבול.
my dying bride, at the gates, entombed, cynic, Burzum ואיזו להקה לא ברורה בשם ship of fools שהרושם שהשאירה על עולם המוסיקה שווה ערך לזה שהשאיר “דין” (אל תאמצו את הזכרון. תאמינו לי שהיה אחד כזה שהתחרה ב”אדם”) על המוזיקה בארץ.
אישית מעולם לא הייתי בקטע המטאליסטי.
כלומר, היו לי כמה פייבוריטיות משלי (ואת חלקן אני עדיין שומע).
ספולטורה, מטאליקה, Deicide, Fear factory, impaled nazarene וביוהאזארד.
רובן להקות מהירות ועצבניות ואילו המוסיקה של האלפ”ים היתה כל-כך איטית שהייתי מרגיש כנתון בסד עינויים צורמני.
אם לקצר סיפור ארוך ולא נורא מעניין, אני ואל”ף1 עדיין בקשר.
אל”ף1 גילה בחודשים האחרונים שיש דבר כזה אינטרנט.
אחרי חודשיים של הדרכה צמודה מצידי הוא למד סוף סוף להוריד שירים (בעיקר בסולסיק).
כמובן שכמו כל חובב מוסיקה שמגלה את נפלאות השיתוף, הוא משלים חסכים מהילדות.
וכך אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים מקשיב לMy Dying Bride בכל פעם שאני אצל אל”ף1.
אני לא חושב שיש דבר רע בלהקשיב בגיל שלושים לאותה מוסיקה ששמעתי בתיכון.
את ניק קייב שמעתי כבר בגיל 13. את לו ריד גיליתי מאוד מוקדם, ובכלל אני מחשיב את הטעם שלי כלא רע בכלל כבר אז.
אף אחד בחנות הדיסקים המקומית לא שמע על rage against the machine לפני שביקשתי שיביאו את הדיסק שלהם (אל”ף1 אחראי על הבאת פרל ג’אם לחור הקטן שלנו, ועד היום לפעמים אנחנו משחקים במשחק ה”מי הביא איזו להקה לעיר”).
אני לא אוהב את הגטו הזה שאנשים מסוימים חיים בו לגבי העדפות של מוסיקה על פי גיל.
במדינות מתוקנות כמו ארה”ב אפשר לראות אנשים בגיל40 ו50 בהופעות של מטאליקה ואף אחד לא מרים גבה.
ועדיין, בכל פעם שאני אצל אל”ף1, שומע את My Dying Bride (שאגב, אני די מחבב ביחס לאחיותיהן לז’אנר), אני לא יכול לברוח מההרגשה של כמה החיים שלי נתקעו אי שם בעבר.
עם אותם אנשים ואותן עבודות ואותם חלומות שלא מתגשמים.

[לפני הקריאה, רק תזכרו שהכל קשור למוסיקה ואין כאן שום דבר אישי. מלבד “התחלקויות” מזדמנות, עברתי את הימים של חיבוטי נפש פומביים שלא עוזרים בכלום, הפוסט הזה, גם אם הוא לא נראה כזה, הוא על השיר הזה]
אני אלוף בלברוח.
מאנשים, מבעיות, מהזמן שבורח לי בחזרה.
הודיני יכול לקחת ממני כמה שיעורים באיך לברוח מדברים.
גם עכשיו, למרות שאני מכחיש, מלבד רגעי ההארה מזדמנים, אני בורח לדברים אחרים, חסרי תועלת באותה מידה. כמו תמיד.
אני חושב שכשאני אפסיק לברוח זה סימן שנכנעתי לחיים האלה שלי, הכבדים.
ואולי זו לא בריחה. אולי זו רק הדרך שלי בעולם הזה.
השיר הזה מתקשר אצלי לזה.
להתמכרות לבריחה ותחושת החופש המזויפת כשלא צריך לדאוג משום דבר שהוא אמיתי.
להתמכרות לפנטזיה, לטשטוש גבולות בין החיים והוירטואליה שיכולה להפוך לכואבת ואמיתית הרבה יותר מהחיים עצמם, לחלומות שגדולים עלי.
השיר הזה תורגם לפני המון זמן.
אני לא אעתיק לכאן דברים שלא כתבתי, אז תעשו לי טובה ותכנסו לקישור.
והרי:

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו הופכים להיות
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי כי הפרעתי לשלווה העולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

*תוספת עריכה מאוחרת.
אני שקרן.
הפוסט כן אישי.
דברים קורים, אתם יודעים, וכמה שאני לא אנסה לשמור את החיים מחוץ לבלוג הזה שמתיימר להיות רק על מוסיקה, קשה לי.
אני במצב רוח כזה של כן בא לי, לא בא לי.
למחוק את הפוסט, לא למחוק.
בסוף הוא נשאר, לשם שינוי.
אבל בלי תגובות, שזה מה שאני עושה כשלא בא לי לטחון דברים.
היי, אני קפריזי, זה לא חדש.
על פי הרייטינג בבלוג העם דווקא אוהב אותי ככה, סובל.

**עריכה מאוחרת עוד יותר (18/12).
אז מחקתי ושוב החזרתי.
בגלל הספרנית הדילטנטית מירושלים שריפאה פצע שפצעה ספרנית ירושלמית אחרת.

לעידן אלתרמן יש בלוג.
ולא סתם בלוג, אלא בלוג מוסיקלי.
ולא סתם בלוג מוזיקלי אלא בלוג מוזיקלי משובח!
הפוסט הראשון בבלוג נקרא על קו הזינוק ובחלק של תעודת הזהות המוזיקלית, הוא הזכיר את סצנת האוטובוס בסרט “כמעט מפורסמים”.
עכשיו, אני לא יודע אם כתבתי את זה כאן (אני די בטוח שכן), אבל כמעט מפורסמים הוא אחד הסרטים המועדפים עלי וסצנת האוטובוס היא האהובה עלי מתוכו.
להזכירכם (ולמי שלא ראה), הנער וויליאם מילר שמלווה את הלהקה כעיתונאי, נוכח בארוע מינורי שאיכשהו מביא להתפרצות של כל התסכולים שמתחת לפני השטח בין חברי הלהקה.
האגו, משחקי הכבוד, הזמר שמרגיש לא מוערך מספיק, הכעסים שצברו חברי הלהקה אחד כלפי השני ובמיוחד כלפי נגן הגיטרה המוכשר ראסל האמונד שנותן להם להרגיש שהם פחות טובים ממנו.
כשראסל עוזב את חבריו בזעם מאחור, הנער מלווה אותו עד שהם מוצאים עצמם במסיבה שמארגנים כמה ילדים מקומיים.
ראסל נוטל סמים ומשתטה (עומד על גג הבית וצועק שטויות כמו “אני אל מוזהב”).
אחר כך כשהHigh יורד ומגיע הדכאון, ראסל פונה נגד וויליאם עצמו ומאשים אותו בהיותו מרגל.
“האויב. הוא רושם הכל בעיניים שלו…”
המסכה של ראסל, הגיבור הנערץ של ווליאם, נתלשת.
חברי הלהקה מגיעים למקום וכולם עולים חזרה לאוטובוס המסע שלהם.
כולם שותקים ועדיין תחת השפעת המריבה ההיא והאוטובוס יוצא לדרכו.
ברקע אקורדים ראשונים מתוך השיר “רקדנית זעירה” של אלטון ג’ון.
הבסיסט, הלא הוא מרק קוזלק (Mark Kozelek) מהרכב ה Sadcore/Slowcore המעולה ציירי הבית האדום, מתחיל לשיר ולאט לאט מצטרפים האחרים ונדמה כאילו כל הכעסים נשכחו.
כאילו בכוחה של המוסיקה לרפא פצעים של הנשמה.

ודייב גרול עושה קאבר מחווה משעשע לאותו השיר (“בואו נדלג על כל הזבל ונגיע ישר לפזמון כמו בסצנת האוטובוס…”)

שני נושאים נדושים למדי.
כמו בסרט “בלוז” של ספייק לי כשהגיבור, נגן הסקסופון שמגלם דנזל וושינגטון מדבר אל הקהל ואומר בטון חצי מתבדח חצי מריר שמה שהעולם צריך זה לא עוד שיר אהבה.
אמת פשוטה.
למרות זאת, אני די בטוח שהעולם צריך עוד אהבה.
מצאתי את המילים כאן.
היינריך היינה כתב ושלמה טנאי (כנראה) שיפץ קצת בתרגום.
שפי ישי שהוא(או שהיה) בעלה של יהודית טמיר ששרה על רומיאו בימי מלחמת המפרץ הראשונה, הלחין.
כנראה לאלבום הסולו שיצא לו לפני די הרבה שנים.
אין לי שמץ של מושג איך הלחן נשמע, אבל התעוזה של להלחין טקסט של משורר, של היינריך היינה? אני מסיר את הכובע בפני אדם שלא מפחד לכוון גבוה.
אז הנה שיר על אהבה שכן מצליח להגיד משהו.

אהבה ושנאה

כמה הם עינו אותי,
הכעיסו עד צאת הנשמה,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.

הרעילו לי את הלחם,
ורעל מזגו אל כוסי,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.

אך זאת שיותר מכולם
עינתה וגרמה דאבה,
אותי לא שנאה מעולם,
ומעולם אותי לא אהבה.

לא קל לי להודות, אבל אני מתחיל להבין למה אנשים אוהבים את מייספייס.
די קל למצוא שם אנשים מעניינים.
למשל טל וויקנפלד שהשאירה תגובה בעמוד של יוסי פיין על זה שהיא נמצאת בלוס-אנג’לס ושהם ידברו בקרוב.
כמובן שזה סיקרן אותי.
קודם כל, בגלל שהיא שווה.
וגם בגלל שהיא מחזיקה בס.

כמובן שהשובניסט הקטן שבי היה בטוח שזו עוד כוסית שמחזיקה בס בשביל הפוזה.
אך מסתבר שלא.
שיים און מי.
טל היא בסיסטית עסוקה למדי שבין השאר ניגנה עם האחים האלמנים ולקחה חלק בהנחיית סדנת בס שיזם מגזין Bass player לצד פיגורות כמו סטנלי קלארק, סטוארט האם, מרכוס מילר, ויקטור ווטן, ויקטור ביילי, דיוויד אלפסון (אקס מגדת’) ואחרים.
חוץ מהאחרון (אלפסון, שגם לו יש מעמד מסוים, אם כי פחות) כולם שייכים לאצולת הבס (למרות שכמה מהם, ויקטור ווטן למשל, הם בהחלט לא הטעם שלי כמבצעים).
היא ילידת אוסטרליה, לא מצאתי קשר ישראלי למרות שסביר להניח שיש כזה והיא רק בת 21.
פרט מעניין: היא מנגנת על בס מתוצרת Sadowsky בדיוק כמו אחד, ג’ייסון.
ועכשיו, אני אתן למוסיקה לדבר:

>

סימנדל מת ב13 בדצמבר, 1912.
איחרתי ביום.
אני יודע.
רציתי לכתוב את זה כבר אתמול, אבל כרגיל, לא הספקתי.
על הרומן שלי עם פרנץ.
רק עכשיו הצלחתי להגיע לזה.
בסוף יצא ארוך ומקושקש, אבל אני אפרסם בכל זאת.
גם ככה אני גונז יותר מדי פוסטים.

פרנץ סימנדל נחשב לאחד מגדולי נגני הקונטרה-בס בדורו.
יליד בוהמיה (1940)ששימש שנים ארוכות בתפקיד פרופסור בקונסרבטוריון של וינה.
אבל היום סימנדל זכור כמי שפיתח את מה שעד היום ידוע כNew Method for the string Bass.
למרות שחלפה לה מאה שלמה מאז נכתב ספר הלימוד המציג את השיטה שעד היום נחשבת ברוב מדינות העולם
לשיטה הדומיננטית בהוראת נגינה לנגני קונטרה-בס.
מה לי ולפרופסור מבוהמיה?
לפני מספר שנים, עברתי תקופה ארוכה שלא ניגנתי בכלל.
בשלב מסוים מכרתי את הבס החשמלי (איבנז) ולקחתי במקום גיטרה חשמלית (באותה חנות לא היתה אפשרות לקבל מזומן אלא זיכוי).
זה אמור היה להספיק כדי להשתעשע מדי פעם כשנחה הרוח.
אני לא מאוד מתלהב מגיטרות חשמליות.
כבר כתבתי בעבר בבלוג הזה שכל אידיוט יכול להרים גיטרה, לפרוט משהו ולהשמע טוב.
למעשה, אני מאוד נהנה לחזור על הטענה הזו, בעיקר כשאני ליד נגני גיטרה שמשום מה נוטים לגאוותנות יתרה.
בס זה כלי נגינה שונה שדורש איכויות אחרות, כמעט רוחניות לפעמים, כדי שהכלי והנגן יהיו במיטבם.
אבל אני נסחף כאן.
אני חושב שבמשך שנה לא ניגנתי על בס אחרי שנים ארוכות שגם אם לא הרבתי לנגן, תמיד היתה בס בהישג יד.
אני לא חושב שאני אהיה אי-פעם מוסיקאי מקצועי.
האמת? אני אפילו לא בטוח שאני כל-כך מוכשר.
לא הייתי במצבים שבהם הייתי צריך לבדוק מה אני שווה. תמיד כשניגנתי עם אחרים זה היה ג’ם סשנים לא מחייבים.
אני וחברים שמבינים שמדובר בסוג של אהבה, אבל לא יעוד.
אבל אני ממשיך לנגן.
אין שום דבר אחר בחיים שלי שעשיתי במשך כל-כך הרבה זמן.
זה משהו שנועדתי לעשות.
אני חושב שיותר משבחרתי לנגן בבס, נועדתי לזה.
לכשרון אין הרבה קשר לזה, למה שאני עושה, רק לאהבה לדבר.
לדוגמא, אם יאשה חפץ (למשל) היה מצליח כפי שהצליח אילו היה מנגן על חצוצרה?
לכולם ברור שהוא מגדולי נגני הכינור במאה העשרים.
אבל אם היה בוחר בכלי אחר שבו היה פחות מוכשר, אולי היה מתייאש ועוזב את עולם המוסיקה.
אני רוצה להאמין שלא, שמדובר ביותר ממזל או צריוף מקרים.
בכל אופן, בשלב מסוים הרגשתי שזה חסר לי.
אז קניתי בס חדשה.
אבל עדיין היה חסר לי משהו.
לנגן מוסיקת רוק ומטאל זה נחמד, אבל לא מאוד מאתגר ברוב הזמן.
התחלתי לקרוא ספרי מוסיקה. ספרים על מוסיקה.
רובם לא היו מאוד מספקים.
עד שמצאתי במקרה, בחנות ספרי מוסיקה שהיתה בתהליך חיסול של הספריה, את New Method for the Double Bass.
למרות שאני לא מנגן על קונטרה-בס, הרעב לקרוא כל דבר על הנושא, הביא אותי לקנות את הספר.הוא היה מאוד שונה מרוב ספרי הלימוד שנתקלתי בהם עד אז.
קודם כל הוא יצא בהוצאה שמעולם לא שמעתי עליה (היום אני יודע שהספר יצא במספר הוצאות ולי יש עותק שנחשב לפחות נפוץ), הדבר השני היה ההיקף.
רוב ספרי הלימוד הנפוצים היום מכסים מעט מאוד חומר(ועולים הרבה).
הספר הזה, על פניו, הכיל הרבה ידע.
הוא גם נראה מיושן.
בעמודים הראשונים היתה תמונה בשחור שלבן של אדם שהדגים עמידה בסיסית ואחיזה של קשת (ומביך להודות, עד אז לא ידעתי שמנגים עם קשת) של גארי קאר שאז היה תלמיד של אדם בשם סטוארט סאנקי (שעיבד מחדש חלק מהחומר הלימודי בספר) ועם השנים הפך למוסיקאי מוערך בזכות עצמו.
בספר נתקלתי לראשונה ביצירות כמו dance of the furies של גלוק, symphonie fantastique של ברליוז ויצירות אחרות.
מיותר לציין שבאותו שלב מוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק הדבר שלי.
אבל רציתי לנגן את היצירות, והורדתי אותן מהרשת, ולאט לאט גיליתי שאני די נהנה מזה.
מהפליאה של להקשיב לתזמורת קלאסית, לנסות להבין מה כל כלי עושה, את המורכבות של היצירות.
כל הדברים שפעם שיעממו אותי למוות התגלו לי מחדש.
בהתחלה דרך התרגול בספר של סימנדל, ואחר כך ביצירות שלמדתי להכיר לבד.
גם אם ולא למדתי שום דבר אחר, לסימנדל אני שומר זכות ראשונים כמי שהוביל אותי ל”גילוי” של מוסיקה קלאסית.
עם הזמן השגתי דברים נוספים.
את החלק השני של הספר שקניתי (והפעם בהוצאה אנגלית\יפנית), וחוברת עם 30 אטיודים שחיבר.
זה בעצם רוב החומר הלימודי שניתן להשיג.
למרות החשיבות שלו כמחנך וממציא, הדברים שכתב לא השתמרו עם השנים.

לפעמים הראש שלי מלא בכל-כך הרבה מחשבות שאני חש שאם אני לא אוציא אותן איכשהו, בדיבור או בכתיבה, אני אמות.
אני לא נרדם בגלל שזה לוחץ לי בראש.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני רוצה לדעת דברים.
יש כל כך הרבה ידע בעולם ואני רוצה את כולו.
וכמו שקורה לפעמים כשרוצים יותר מדי, זה חומק לי מבין האצבעות.
אני צריך להתרכז במה שחשוב, אבל אף פעם לא ידעתי וכנראה שאני אף פעם לא אדע איך.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני יודע יותר מדי וזה משתק.
צ’רלי פארקר אמר פעם משפט שאפשר לנסח בפשטות כ”תלמד ואז תשכח מזה”.
אני לא יכול לשכוח מזה וזה משאיר אותי כבול.
פעם, די מזמן, טענתי שמילים חשובות לי.
כשאני מקשיב לזמר או ללהקה, אני צריך שהמילים ירגשו אותי.
כל הגיבורים שלי דאז היו תמלילנים מעולים לפני כל דבר אחר.
ניקקייבלורידלאונרדכהן.
אהבתי גם כאלה שלא היו משוררים, אבל המילים שלהם אמרו לי משהו.
כמו הנרי.
היום אני לא שומע מילים.
רק מוסיקה.
אולי בגלל זה אני נוהג להצהיר, לפעמים, שאני לא אוהב מוסיקה.
כי אני לא שומע שום דבר חדש שיעניין אותי מוסיקלית.
סיפור אימה שקראתי פעם סיפר על אדם שביקש את הכוח לראות דרך דברים.
בהתחלה הוא ראה דרך קירות, וכספות, ואז הוא ראה דרך בגדי נשים.
אבל הוא לא יכול היה לשלוט על זה והראיה שלו הפכה לחזקה יותר ויותר.
הוא ראה דרך הבגדים אל מתחת לעור של אנשים ואז דרכו את העצמות והכוח שרצה כל-כך הפך לקללה.
יש אנשים שנשבעים לי באהבתם למוסיקה.
מפגינים ידע בשמות.
מעניין אותי אם הם באמת מבינים מה הם שומעים.
אני מנייאק אליטיסטי.
חוץ מהפעמים שאני מתמכר למוסיקת פופ טיפשית.
גם זה קורה לי לפעמים כשאני עייף מהמלחמה.
פעם אהבתי את רדיוהד, אבל אני לא מקשיב להם יותר כבר הרבה זמן.
העניין הוא שלא שהמוסיקה שלהם משעממת או מאכזבת אותי.
בדיוק ההפך.
המסע המוסיקלי שלהם רק מדהים אותי יותר ויותר.
אבל כולם אוהבים אותם.
קונצנזוס מקיר לקיר.
איכשהו כשכולם ביחד, אני מוצא את עצמי מתרחק.
זה לא בשליטתי.
טיפשי, אני יודע.
אולי הגיע הזמן לחזור להקשיב להם.

כידוע (או שלא?) יש לי חיבה מסוימת לעיר ירושלים.
בעיקר בגלל נו”ן, אבל גם מסיבות אחרות.
בכל אופן ובלי לחפור יותר מדי, מצאתי בלוג מעניין שנקרא “מכוכב הלכת ירושלים”.
אחד הפוסטים האחרונים שם נקרא על הקונטרבס של העיר שמכיל כמה הבחנות מעניינות על ג’אז ובכלל.

הסרט “צומת דרכים” (אין קשר לסרט Crossroads של בריטני) מספר על עילוי גיטרה צעיר שמחליט לעזוב את בית הספר ג’וליארד למוסיקה קלאסית כדי למצוא את השיר האבוד של רוברט ג’ונסון מוסיקאי בלוז אגדי שעל פי האמונה מכר את נשמתו לשטן בעבור הכשרון, מיתוס פופולרי שצוטט בכבדות גם ב”אחי, איפה אתה” של האחים כהן.
הוא מאמין שלמרות שנהוג לחשוב שכל השירים שהקליט רוברט ג’ונסון מוכרים, יש עוד שיר אחד שנכתב אך מעולם לא הוקלט ואם ימצא את השיר הזה, הוא יהווה עבורו פריצת דרך לעולם הבלוז.
השלב הראשון במציאת השיר האבוד הוא איתורו של ווילי בראון שהיה נגן המפוחית שליווה את רוברט ג’ונסון (ומוזכר בשיר Crossroads)
כמובן שהוא מוצא אותו והשניים יוצאים למסע לדרום העמוק כדי למצוא את אותה צומת דרכים מיתולוגית שבה מכר ג’ונסון את נשמתו.
כמובן שזה לא כזה פשוט ומתברר שגם ווילי בראון מכר את נשמתו לשטן.
ברגע השיא של הסרט הגיבור עולה הגיבור לדו-קרב גיטריסטים מול לא אחר מאשר סטיב ואי (שבין שאר הדברים שעשה בחייו היה נגן בהרכב של פראנק זאפה ונחשב לאחד מגדולי הוירטואזים של ימינו בגיטרה חשמלית).
הפרס? הוא יפדה את נשמתו של חברו ווילי מידי השטן המכונה בסרט לגבה שמסורתית זו דמות שהשורשים שלה נטועים בוודו של עבדים שהגיעו מהאיטי (כמו גם תרבויות שחורות אחרות)
אם יפסיד, הוא יארח חברה לווילי בראון בגיהנום.
בקיצור, מצאתי ביוטיוב כמה מרגעי השיא של הסרט.
ההסכם בצומת הדרכים, והדו-קרב.
ואם תהיתם מאיפה קרטה-קיד יודע לנגן כל-כך טוב על גיטרה, אז הוא לא.
למעשה מי שמנגן הוא סטיב ואי עצמו ובחלקים מסוימים (הבלוזיים יותר) ניגן ריי קודר, אותו אחד שהלחין את הפסקול של “פריס טקסס” של וים ונדרס ועבד איתו גם ב”בואנה ויסטה סושייאל קלאב” והפיק את הפסקול של הסרט.
רגע של אירוניה בקליפ: סטיב ואי וקרטה-קיד מנגנים קטע של פגאניני.
כנר שגם לשמו נקשרו שמועות על עסקה עם השטן.
למעשה, קראתי פעם שהדמות של ואי בסרט מחקה דברים שיוחסו לפאגניני עצמו למשל גלגול העיניים בזמן הנגינה, השיער וכו’

וקטע בונוס: סצנת הפתיחה של הסרט.

משהו שנכנסתי אליו רק בגלל שהתיאור והסקרנות משכו אותי וגיליתי שהוא ממש לא רע.
באתר יש קישורים להורדה של עיבודי סרף מיוזיק למוסיקה קלאסית.
העיבודים לקוחים מאלבום של אדם בשם טקאשי טראוצ’י (Takeshi Terauchi)שהוא (כנראה) מוסיקאי יפני ידוע.
הנה דוגמא מוצלחת.
ושאפו על העטיפה.