מוקדם מדי בבוקר בדרך לעבודה.
צלילים מהרדיו, שתי אחיות ממוצא סקנדיבני, אם שמעתי נכון.
מה שחשוב זה השיר.
גרסאת כיסוי לשיר ישן על אמריקה.
בטח שיר על חלומות אבודים ומרחבים ואמריקנה.
אפשר לזהות שירים כאלה בלי להקשיב למילים.
חשבתי לעצמי שאני צריך לחפש את הגרסא הזו כשאני אגיע הביתה וכך היה.
הגרסא המסוימת הזו היא מסוג השירים שיש להם כוח.
הם יכולים לגרום לי בשניות לצלול לעולם שכולו מוסיקה ושיכחה.
הרעש של היום יום שעדיין הולך איתי גם שעות אחרי שכבר אין סיבה, נשכח לו.
אני מרגיש נקי ורק רוצה עוד מצלילי השקט האלו.

סופי שול מתה לפני 71 שנים, ולמרות שנרצחה בגיל צעיר, מה שהספיקה לעשות ומה שהספיקה לכתוב מאוד נוכח אצלי בראש אחרי שנתקלתי בטקסט שכתבה.
כמו הסטירה שאני עדיין מחכה שתעיר אותי.
אומרת בקול את האמת שאני יודע שקיימת שם בפנים, אבל אף פעם לא מעז להתמודד מולה ולהגיד “אני מקבל את עצמי ואני רוצה יותר”.
האמת הקטנה שאומרת שיש מחיר לשלם כשהולכים בדרך אחת, פחות נוחה, אבל יש מחיר כבד יותר, מחיר שמשולם בדיכוי הנשמה, כאשר בוחרים שלא ללכת באותה הדרך.

“הנזק האמיתי נעשה ע”י אותם מליונים שרוצים ‘לשרוד’.
האדם הישר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט. אלה שלא רוצים שחייהם הקטנים יופרעו ע”י שום דבר גדול מהם עצמם. אלה שלא בוחרים צד, ולא בוחרים מטרה. אלה שלא אוהבים ליצור גלים – או אויבים. אלה שעבורם חירות, יושר, אמת ועקרונות הם רק סיפרות. אלה שחיים בקטן, נישאים בקטן, ומתים בקטן.
זו הגישה המצמצמת של החיים: אם אתה שומר את זה קטן, אתה שומר את זה בשליטה. אם לא תעשה רעש, השד לא ימצא אותך.
אבל זה הכל אשליה. כי גם הם מתים, האנשים האלה שגלגלו את הנשמות שלהם לכדי כדורים קטנטנים כדי להיות כביכול בטוחים.
ביטחון?! ממה? החיים הם תמיד על סף מוות; רחובות צרים מובילים לאותו מקום כמו שדרות רחבות, ונר קטן שורף את עצמו בדיוק כמו לפיד בוער.
אני בוחרת את דרכי שלי לבעור ולהשרף”
– סופי שול

(תודתי לגאיה גולדברג על מלאכת התרגום והרשות לפרסום הקטע)

יש שירים שאדם אומר לעצמו, בשיר הזה אסור לגעת.
הם כל כך צרובים בתודעה שלנו שכל ניסיון לשנות אותם ירגיש כמו קולות חריקה על לוח שבאים מתוך המוח שלנו.
לורה מארלינג הצליחה לעשות קאבר לשיר כזה בלי לגרום לי לתחושת אי נוחות.
יותר מזה, בשמיעה שניה ושלישית של השיר, הרשיתי לעצמי להפסיק להשוות לגרסא ההיא ופשוט להנות, וזה שווה ערך לכמעט וכמו לגלות את השיר הזה מחדש.

ועוד וידאו מוצלח לאותו שיר.

The National היו כמעט על הרדאר שלי, אבל רק ליד.
כל מיני סיכומי אמצע וסוף שנה שעברתי עליהם דיברו עליהם בהתלהבות רבה.
כבר חצי שנה שהם בנגן האמפי שלי.
הורדתי כי אני תמיד מחפש מוסיקה חדשה.
לא הקשבתי כי אני יצור של הרגלים, וההרגלים האלה הם להקשיב למוסיקה שנשמעת כמו משהו שאני מכיר.
רצוי מהסוג שמציין את MC5 בתור השפעה. למשל.
אני לא אומר שאני כזה כל הזמן, אבל במבחן התוצאה, הרבה פעמים יוצא שהרצון להכיר דברים חדשים מפסיד לרצון ללכת עם הדברים המוכרים.
מוסיקאי אינדי רכי קול ואקוסטיים לא ממש גבוה ברשימה שלי, אם בכלל, מלבד אולי פעם במיליון שנה.
זה לא מוסיקת האינדי, זה אני שלא רוצה לשחק יפה.
בשבועיים האחרונים אני כמעט ולא מקשיב לשום דבר אחר מלבד Trouble will find me שלהם.
לא יודע על ההרכב הזה כלום מלבד שלזמר שלהם יש קול שמזכיר את הזמר מTindersticks, והם כותבים שירים שעשו לי מה שפצצה חודרת בטון עושה לבונקרים עמוק באדמה.
פשוט פיצחו לי את הלב לשניים.
למה הם ולא אחרים? אין סיבה מלבד אקראיות מוחלטת, החלטה של שניה אחת ללחוץ על Play בזמן מעבר על רשימת האלבומים בנגן המוסיקה שלי וההחלטה להקשיב למוסיקה ולהשאיר את המחשבות והדאגות בחוץ לקצת זמן.
פקודה שבאה מהמשהו הזה בפנים שיודע להגיד לי שאני צריך את זה עכשיו.
הוא שר למישהי, ג’ניפר, שהיא חסינת אש, וכלום לא שובר לה את הלב.
אין אנשים כאלה שכלום לא שובר להם את הלב, ואני בטוח שגם ג’ניפר, בדיוק כמוני, רק עושה בכאילו, כדי שלא יראו כמה הלב נשבר.
וזה כבר הופך להרגל, העמדת הפנים הזאת.
וכדרכן של העמדות פנים שמתמשכות לאורך זמן, קווים מטשטשים ונעלמים ומה שנשאר זה אדם שלא יודע למצוא את הדרך חזרה.

הסיבוב הראשון ואני:
כבר הייתי צמחוני פעם.
לקראת סוף הצבא, אי שם ב98.
וכמו הצבא, גם זה נמשך שלוש שנים מאוד ארוכות.
ידעתי שיש משהו שגוי בלאכול חיות, ותחושת מוסר מעורפלת גרמה לי להפסיק לאכול בשר.
אבל זה לא היה עמוק מספיק, ושלוש השנים האלו זכורות לי כמאבק תמידי נגד הרצון לאכול בשר.
יש הרבה דברים מסביבנו שהם שגויים מוסרית, ולא משנה במה תבחרו, אם זה האייפון שלכם או שרוכי הנעליים, תהיו בטוחים שיש איזו עוולה שנעשית למישהו איפשהו בשביל המותרות הזאת.
רובנו לא מקדישים לזה אפילו שניה אחת של מחשבה.
אז הפסקתי לחשוב על החיות שאני אוכל וחזרתי לבשר.
זה היה אמור להיות זמני, ומדי פעם חשבתי שהנה, כבר חוזר, אבל זה לקח הרבה זמן.

סין ואני:
סין היא חברה טובה.
צמחונית מגיל שלוש בערך, ואחר כך טבעונית.
סין אוהבת לדבר, וזה מזל, כי אני קצת פחות, אז התקשורת שלנו עובדת מעולה בקטע הזה.
בלילה מסוים, שיחה ארוכה ארוכה לתוך הלילה, היא דברה על טבעונות, על השפעת בשר על הבריאות. הרבה דברים.
היא מעיין של ידע.
זה היה מעניין, אבל לא באמת נגע בי, גם בגלל הניסיון שלי עם צמחונות, גם בגלל עודף המידע.
אבל משהו אחד נתפס.
“אתה יודע שאם תפגע בפרה, תיתן לה למשל סטירה, היא תזכור את זה?”
ואז היא דיברה על הקשר בין פרות לעגלים שלהם שנלקחים מהן, והלב שלי פשוט נשבר.
המשפט הזה על הפרה לא יצא לי מהראש.
לא אחרי יום, ולא אחרי שבוע, ולא אחרי חודש.
אני חושב שלקח לי בערך שלושה חודשים להתגבר על הפחד ולהכריז: צמחוני!
בקבוצות הצמחונים והטבעונים השונות אפשר למצוא אנשים שמאמינים שהדרך להעביר אנשים ל”צד שלנו” היא…
חלק יגידו שצריך הסברה ונעימות, חלק יגידו שרק תמונות של חיות נשחטות יעשו את העבודה.
אני יכול להביא רק את עצמי כדוגמא.
אני טבעוני לא בגלל שראיתי תמונה של פרה שחוטה שזעזעה אותי וגרמה לי להמנע מבשר.
אני לא מאמין בדרך הזו.
לאנשים יש דרך להדחיק את המראות האלו.
אני טבעוני לא בגלל שמישהו תקף את דרך ההחיים שאני מכיר או קרא לי “רוצח” והפיל עלי תיק של שואה שלמה.
אני טבעוני כי הסבירו לי מה המשמעות האמיתית של אכילת בשר.
פשוט כך.

המשפחה ואני:
קר שם בחוץ.
אחרי הרבה שנים של לגור לבד, ולגור עם שותפים, החלטתי שאולי הגיע הזמן לחזור קצת אחורה, לבית של אמא, כי כלכלית כבר לא יכולתי לעמוד בשכירת דירה לבד, ושותפים כבר לא מתאים לי.
אמור להיות זמני, אבל בינתיים קצת נמשך, שנתיים בערך וכמו שזה נראה, זה עוד יימשך.
אוכל במשפחה שלי הוא עניין גדול.
בישולים ומתכונים זה חלק מסדר היום, משהו שמדברים עליו ועוסקים בו, ובמצב הנוכחי, די ברור שאני אוכל מה שיש בבית ולא בחוץ, או מבשל לעצמי.
זו הדינמיקה של מצבים כאלה.
כשבאים ממשפחה עם אובססיה לאוכל, להודיע שאתה צמחוני זה בערך הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
לפחות עד שהודעתי שאני טבעוני.
אבל היא התרגלה, ואני חושב שבמקום מסוים היא אפילו קצת נהנית מהמתכונים הטבעוניים שאני דואג להוריד לה מהרשת.
סוג של ספורט אתגרי עבורה.

גארי ואני:
לא ראיתי את ההרצאה של גארי יורוספקי! (חוץ מ5-6 דקות ראשונות).
הוא נראה לי מתיש מדי וצדקני מדי.
את “לאכול בעלי חיים” התחלתי לקרוא בערך בתקופה שהפכתי לצמחוני, וסיימתי לקראת יום השנה שלי.
אני קורא לאט (כי אני קורא כמה ספרים במקביל).
אני אוהב את הספר הזה כי הוא כנראה כל מה שגארי הוא לא.
הוא לא מטיף, הוא לא מתנשא, הוא לא מחפש לזעזע.
הזעזוע מגיע מתוך ההבנה של העובדות והמספרים שהספר מביא.
זה הכל.

העבודה ואני:
הרבה מבטים מוזרים.
הרבה שאלות.
כי פתאום, אין להזמין המבורגר ביחד, סוג של טקס כמעט יומי, ואני, ירחם השם, הייתי קרניבור רציני.
חלק מפרגנים, חלק דואגים לספר לי בפירוט על הארוחה הבשרית שלהם מאתמול בערב במסעדה ההיא שעושה על האש.
וכן, ההברקות הרגילות של “אם אתה אוהב חיות, למה אתה אוכל את האוכל שלהם”, ו”לאכול צמחים זה גם רצח, כי יש להם רגשות” קיימות.
זה קורה כל יום כמעט.
אני משתדל לקחת הכל בהומור.
אין טעם להתעצבן או להעלב.
בעצמי אכלתי שווארמות וסטייקים מול בחורות צמחוניות שיצאתי איתן וסיפרתי כמה זה טעים.
בזמנו זה נראה לי מבדר.
זו כנראה הקארמה שחזרה לנשוך אותי בישבן.
סך הכל הרבה יותר אנשים מתעניינים בקטע חיובי מאשר אנשים שבאים בקטע מזלזל.
בהתחלה לא אהבתי לדבר על הצמחונות שלי.
לא חשבתי שאני יודע מספיק על הטיעונים המוסריים, בטח שלא על הבריאותיים, ואחד החוקים שאני מקפיד עליהם בחיי הוא “לא להטיף”.
חברים מסביבי שהתנסו עם סמים שונים, או להבדיל חזרו בתשובה, כולם הרגישו צורך לשכנע אותי באור הנפלא שהם גילו.
זה תמיד עייף אותי.
אני לא האדם הזה.
את המסע שלי אני אשמח לחלוק כשישאלו, אבל אני לא המטיף שיראה לכולם איך לחיות נכון.
מהצד, אנשים כאלה תמיד נראו לי מתנשאים.
אבל בכללי, היום אני כן מרגיש בנוח לדבר באריכות עם מי ששואל.

שינויים בהרגלי הצריכה ואני:
בכל הקטע הזה שכתבתי, החלפתי בין “אני טבעוני” לבין “אני צמחוני”.
הסיבה היא פשוטה, הצמחונות היא משהו שאני יכול לשים אצבע ולהגיד, כאן זה קרה, בתאריך הזה.
מה גם שהייתי יותר צמחוני מאשר טבעוני.
אני לא זוכר מתי בדיוק נהייתי לטבעוני.
היה ברור לי שזה הכיוון, אבל כמו המעבר לצמחונות, היו חששות.
גם כאן, משפט אחד נתן לי את הדחיפה האחרונה שהייתי צריך.
באחד מדיוני טבעונות נגד צמחונות בפייסבוק, מישהי כתבה שאכילת מוצרים מהחי היא סך הכל ראש נוסף לאותה מפלצת.
כלומר, אתה לא יכול להגיד שאתה לא אוכל בעלי חיים ואז לאכול ביצים ולשתות חלב.
וכמו עם הצמחונות, בסך הכל הייתי צריך עוד קצת חומר למחשבה בשביל לעשות עוד שינוי אחד.
לא חושב שיש פסול בצמחונות, או בימי שני ללא בשר או בכל וריאציה אחרת שאדם בוחר.
מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד וכו’.
אם יש מודעות, יבוא גם שינוי.
אחר כך הפסקתי ללבוש חגורות, נעליים, תיקים שכוללים חלקי עור.
מוצרים שנוסו על בעלי חיים לא נמצאים אצלי עוד מהסיבוב הראשון לפני עשור וחצי.
השינוי הזה לא בא ביום אחד, אבל הוא בא.

עכשיו ואני:
הסיבוב הראשון היה קשה.
אהבתי בשר, כל הזמן הרגשתי צורך לאכול אותו.
הפעם זה כל כך קל, כי אני מבין בדיוק למה אני טבעוני.
כשאנשים שואלים אותי “אבל מה יקרה אם תישבר ותאכל בשר”, אני אומר שאם זה יקרה, אני לא אכעס על עצמי.
כבר למדתי שמי שלא יודע להתגמש, מי שחי עם גישה של יש רק דרך אחת לעשות דברים, הוא בדרך כלל מי שנשבר.
לפעמים צריך לדעת לסלוח לעצמנו גם כשחלשים.
אבל האמת היא שאני כמעט ולא מרגיש את הצורך לאכול בשר, אין את הפיתוי ההוא שכל הזמן היה בסיבוב הראשון, ואם בטעות, לפעמים כשאני עובר ליד איזה ברביקיו, בלוטות הריר מתחילות לעבוד (ואני לא חושב שזה נשלט), לוקח לי בערך שניה אחת להזכר מה בדיוק נמצא על הגריל הזה, והמחשבה על לאכול אותו עושה לי בחילה.
לא בחילה בכאילו. מטאפורה. פשוט בחילה.
פשוט כך.
לא רואה מצב שזה קורה אי פעם.
בשר זה רצח זו לא קלישאה בעיני.
האם יש דבר אחד שעליו אני מצטער בכל הסיפור הזה?
רק חרטה שחיכיתי כל כך הרבה שנים עד שעשיתי את המעבר מקרניבור לטבעוני.
עכשיו כשאני כאן, זה מרגיש כל כך פשוט, שלא ברור ממה בדיוק פחדתי.
ככה זה.

הרולד פריי הוא אדם גבוה.
אולי לא בצורה חריגה, אבל מספיק כדי שהוא ילך מעט שפוף כדי לא לבלוט מדי.
תמיד שומר על איפוק אנגלי, נמנע מלמשוך תשומת לב.
אנשים הם כאלה לפעמים.
מרגישים בנוח כשהם בלתי נראים.
אני חושב שגם אני קצת כזה, ואיכשהו המסע שלו הפך להיות מהר מאוד גם המסע שלי.
בעצם, מסע נוסף שליד, תהיה הגדרה טובה יותר.
הוא מקבל מכתב מחברה שעזבה לפני שנים והוא מעולם לא ניסה למצוא מחדש.
היא כותבת לו שהיא גוססת.
הוא כותב בחזרה וכמעט שולח לה את המכתב, אבל מחליט שאולי הוא נשמע קורקטי מדי, ולפני שהוא מכניס את המכתב לתיבת הדואר, הוא צריך לחשוב על זה עוד קצת, על מה הוא באמת רוצה להגיד, אז הוא הולך לתיבת דואר קצת יותר רחוקה, וגם שם הוא לא לגמרי בטוח, אז הוא צועד עוד קצת ואיכשהו הוא מוצא את עצמו במסע בלתי סביר בעליל, בעקבות מפגש עם נערה בתחנת דלק, הוא מתחיל להאמין שאם רק יצליח להשלים את המסע, הוא יציל את החברה ההיא, קוויני.
וכמו ספר מסע טוב, וכמו כמעט כל סיפור מסע, ברור שהמרחק שהוא עומד לעבור הוא בעיקר נפשי.
מנקודה א לנקודה ב דרך אינספור נקודות אחרות, מצחיקות, נוגעות ללב, בלתי סבירות (בעליל)
בגלל עניין הגובה של הרולד, בגלל נופי אנגליה שמתוארים בכל פרק, בגלל הבריטיות של הספר, איכשהו דימיינתי אותו בתור ג’ון קליז.
אבל הספר לא היה הסיפור המצחיק שחשבתי שיהיה, גם כשהמסע גלש למחוזות האבסורד.
להרולד יש הרבה זמן לחשוב, והוא בעיקר חושב על אשתו, שגם לה יש קול בספר הזה ובור ענק וכואב בנשמה, ובנו והיחסים המנוכרים שבינהם, על חייו, המקומות שבהם היה צריך להגיד לא אבל פחד, על דברים שאיבד או רצה ומעולם לא היה אמיץ מספיק כדי לדרוש בחזרה.
ואני איתו בכל צעד וצעד כואב במוקסינים שלו, נפעם מהנחישות שלו והאמונה שהוא יכול לשנות את המציאות בכוח הרצון בלבד.
חושב אם עוד לא מאוחר לשנות כיוון למשהו שיסתכם ביותר מחיים של פרח קיר שעומד בצד וקמל.

(מתוך: המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ’ל גויס ובתרגום כפיר לוי)

“הוא מצא את הכתובת ואת מספר הטלפון, אך אצבעותיו רעדו כל כך עד שבקושי הצליח להקיש את קוד הגישה שלו.
הוא המתין לשמוע את צלילי החיוג.
האוויר היה דחוס ומחניק. אגל זיעה גלש במורד גבו.
לאחר עשרה צלצולים נשמע סוף סוף צליל נקישה, וקול בעד מבטא כבד אמר: “הוספיס סנט ברנדין, אחר צהריים טובים.”
“אני מבקש לשוחח עם אחת המטופלות שלכם. שמה קוויני הנסי.”
שתיקה קצרה השתררה.
הוא הוסיף, “זה דחוף מאוד. אני צריך לדעת אם היא בסדר”.
האישה פלטה צליל נשיפה ארוך שנשמע כמו אנחה עמוקה.
צמרמורת חלפה בגופו של הרולד, קוויני מתה. היא איחר את המועד.
הוא הידק את אגרופו אל פיו.
הקול אמר, “אני חוששת שגברת הנסי ישנה כרגעץ אפשר למסור לה הודעה?”
עננים קטנים הטילו את צילם המשוטט על הקרקע. מעבר לגבהות הרחוקות הועם האור, כאילו נמלא פיח. אך לא היו אלה ערפילי הערב היורד, אלא מפת המרחבים העצומים שנפרשה מאחוריהם. הוא דמיין את קוויני מתנמנת בקצה האחד של אנגליה ואת עצמו בתא טלפון ציבורי בקצה האחר., ובינהם עולם שלם ובלתי ידוע שאותו יכול רק לדמיין: כבישים, שדות, נהרות, יערות, אדמות בור, פסגות ועמקים, ואינספור אנשים”.
הוא יפגוש את כל אלה ויחלוף על פניהם. לא היתה לושום התלבטות, לא היו שום הסברים.
ההחלטה התקבלה ברגע שצץ הרעיון במוחו. הוא צחק לנוכח הפשטות שבדבר.
“תמסרי לה שהרולד פריי בדרך אליה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לחכות. כי אני הולך להציל אותה, את מבינה? אני אמשיך לצעוד, והיא חייבת להמשיך לחיות. תוכלי למסור לה את זה?”
בעלת הקול אמרה שהיא תמסור.
האם הוא רוצה עוד משהו? האם הוא יודע מה שעות הביקור, למשל, מה הסדרי החניה?
הוא חזר על דבריו, “אני לא מגיע במכונית, אני רוצה שהיא תחיה.”
“סליחה, אמרת משהו בקשר למכונית שלך?”
“אני מגיע ברגל. אני צועד צפונה מסאות דבון עד לבריק.”
הקול השמיע אנחנה כעוסה. “יש לי הפרעות בקו. מה אתה עושה?”
“אני הולך!” הוא צעק.
“אני מבינה, ” אמרה בעלת הקול באיטיות, כאילו היא לוקחת עט ומתחילה לרשום את הדברים. “אתה הולך. אני אמסור לה. עוד משהו?”
“אני יוצא עכשיו. כל עוד אני צועד, היא חייבת להמשיך לחיות. תמסרי לה בבקשה שהפעם אני לא אאכזב אותה.”

“Here we are in our car driving down the street
We’re looking for a place to stop have a bite to eat
We hunger for a bit of faith to replace the fear…”

ועדיין, מוכן לקפוץ.

You climb, and climb. Hand over hand.
You reach the top.
You stand on the shaky edge of your heart.
You look in her eyes.
You hold your breath and jump.
You Leap into her arms.
Her arms fall at her sides.
You fall past her window. You hit the ground.
You are shattered.
All broken up, like someone taking a bottle,
and dropping it onto the ground.
All busted up.
Sharp jagged broken pieces of yourself lying on the ground.
You put the pieces back together again.
They never go back quite the same.
The outside is seamless and smooth.
But inside, broken glass mind and soul with little cracks in the sides
and loose splinters at the bottom.
They stay to remind you.
At times the soul glass splinters will give you a jab
to remind you of your leap.
After a time when you start climbing again
you will forget about the soul glass splinters.
She can break your fall, or let you fall and break.
And every time you jump
You just know she’s going to catch you.

-H. Rollins-