אחד ספר.
“הפיל הנעלם” של הארוקי מוראקאמי.
אולי הדבר הראשון שלו שיצא בעברית והשם מאוית אחרת מאשר בספרים אחרים שלו.
סיפורים קצרים עם תיאורים של נשים אחרי מקלחת ושיער ערווה רטוב.
אחד ג’ון “טריין” קולטריין שמתנגן ואחד אני שחושב שהמוסיקה הזאת יותר טובה מסקס.

היא אחת האנשים האחרונים שציפיתי שיחזור לחיי, גם אם רק דרך דואר אלקטרוני.
היא שאלה מה נשמע ומה אני עושה, והאם אני עדיין באותו מספר כי היא לא משיגה אותי.
סיפרה שהתחתנה (כאילו אני לא זוכר שהוא היה החותם הסופי שלי ושלה שאחריו היה ברור שזהו. נגמר).
עניתי שכן, ושאני לא כל כך במצב רוח לענות בזמן האחרון, ושאני עובד ושיש מישהי וכבר הרבה זמן.
לא בדיוק נכון ולא בדיוק שקר.
תשובות אפורות כאלה.
המומחיות שלי.
בעיקר הייתי מנומס. מנסה לא להסגיר כלום מעבר למינימום ההכרחי.
פעם, לפני כ3 שנים שנדמות כבר ל20,, אהבתי אותה.
לקח לי קצת זמן, אבל לאט לאט היא הפכה להיות בעיני הכי יפה בעולם.
הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב.
ובדיוק כשהיא לא יכלה להיות יפה יותר בעיני, היא פגשה אותו.
ועכשיו? אני בקושי זוכר איך היא נראית.
כל כך הרבה זמן שלא חשבתי עליה.
כבר מזמן שלא איכפת לי.
מדי פעם היא היתה מבליחה בזכרון.
במיוחד כשאני מגיע לאזור שבו היא גרה.
הנה הספסל בבן יהודה שישבנו עליו ועישנו סיגריה לפני שהלכנו ביחד למסעדה.
אני עוד זוכר מה הזמנתי.
וכאן גרים החברים שלה שהלכנו אליהם פעם, והשתכרנו אצלם נורא ואני חיבקתי אותה וקלטתי את המבטים ששולחים החברים שלא ממש ידעו אם אנחנו רק ידידים או אוהבים, כמו שגם אנחנו לא ידענו.
והנה הרחוב הצדדי שלה.
בפעם הראשונה שבאתי אליה היה גשם שוטף ועד שמצאתי את הדירה שלה הייתי ספוג מים עד לשד עצמותי.
כמעט ולא דיברנו.
היא הפשיטה אותי ושכבנו בפעם הראשונה וגמרתי מהר מדי.
ביומיים שלאחר מכן זה כבר היה טוב הרבה יותר.
והיתה אהבה. והיתה פרידה שלא היתה פרידה (כמו הקשר הנוכחי, אני מניח) והיו דרמות.
בפעם ההאחרונה שראיתי אותה שכבנו ובבוקר היא נסעה.
ואז היא פגשה אותו וזה כנראה היה בסדר כי לא באמת היינו ביחד.
רק שניים שאוהבים ושוכבים וזה לא מספיק לפעמים.
הוא הציע לה מה שאני לא יכולתי.
הבטחה לעתיד.
ואיכשהו עברה שנה ושנתיים ושלוש ולאט לאט יצא לנו לדבר פחות ופחות ואיכשהו היא נשכחה ונשכחה גם העובדה שבעצם אף פעם לא נפרדנו כראוי, רק נשיקת פרידה ליד הדלת באותה דירה קטנה, ועכשיו אנחנו רחוקים מדי בשביל לדבר על מה שהיה ביננו, ולה זה בטח כבר לא איכפת כי היא מצאה את האושר שלה ואני כבר מזמן לא חשבתי עליה והרגשתי את הלב שלי מתכווץ מכאב, ועכשיו אני כאן, כותב וחושב על מה היה קורה אם לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות, לא הייתי מפחד כל כך לאהוב בהתחלה וכשאהבתי, אם הייתי יודע איך להראות את זה.

יש שני סולמות שנחשבים לא”ב המוסיקלי.
הראשון הוא הסולם הכרומטי.
סולם שהוא לא סולם ועליו ידובר בפעם אחרת.
השני
הוא הסולם המאז’ורי
כולם מכירים אותו.
הדו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו שאולי הכרתם משעורי מוסיקה בבית הספר או ממקום אחר.
ככה הוא נשמע:

על הפסנתר מנגנים את הסולם המאז’ורי על ידי נגינת רצף של שמונה קלידים לבנים בלבד ללא השחורים.
זה סולם דו מאז’ור.

הסולם המאז’ורי הוא הבסיס המשמש לבניית אספקטים שונים של המוסיקה.
אם זה בתאוריה מוסיקלית, ואם זה בפיתוח השמיעה.
למרות שמדובר בחומר מאוד בסיסי, מאוד רצוי להכיר את הסולם, על מרווחיו, היכרות אינטימית.
על מרווחים בפוסט הבא.

השיר לאקי של רדיוהד הופיע באלבום ok computer.
אבל כשנתיים לפני שהופיע באלבום הזה, גרסא ראשונית שלו הוקלטה עבור הפרויקט שידוע כThe help! album.
מיטב להקות בריטניה התכנסו כדי להקליט אלבום בזק לטובת יתומי המלחמה בבוסניה.
הקונספט של האלבום לקוח ממשהו שג’ון לנון אמר על הקלטת האלבום אינסטנט קארמה, על הרצון שלו להוציא את התקליט כמו שמוציאים עיתונים.
לכתוב ולהוציא לאור מיד.
החלק היותר מעניין קשור דווקא ללהקה אמריקאית בשם נירוונה שהיתה אמורה להקליט שיר לפרויקט גם כן.
אני לא זוכר בדיוק למה זה לא יצא לפועל).
אולי עניין של זכויות יוצרים בין חברות התקליטים, או שאולי בגלל שזה לא הסתדר עם לוח הזמנים של הלהקה (כל האלבום הוקלט ביממה אחת.
יש באלבום כמה רגעי רוקנרול משמעותיים.
המאניק סטריט פריצ’רז הקליטו את Rain drops falling on my head וזו היתה ההקלטה הראשונה שלהם אחרי העלמותו של ריצ’י אדווארדס, סוויד הקליטו את הקאבר המרגש לShip bulding של אלוויס קוסטלו שכתבתי עליו פעם כאן.
למרות שנירוונה לא הקליטו שיר לפרויקט, נגן הבס שלהם, קריסט (שהיה מאוד מעורב בתנועות הקשורות למלחמה, בהיותו ממוצא יוגוסלבי בעצמו) תרם את תרומתו כשכתב מעין מבוא לפרויקט (introduction) שהופיעה בשרוול האלבום.
כזכור, באלבום האנפלגד של נירוונה התארחו האחים כריס וקורט קירקווד (the brothers meat puppets) ושם כנראה נוצר החיבור שהוביל להקמת הלהקה Eyes adrift שכללה את קורט קירקווד בגיטרה ואת קריסט על הבס (גם המתופף של Sublime הצטרף, מה שהפך את Eyes Adrift לחתיכת סופר-פאנק-גרופ).
הלהקה לא האריכה ימים, אבל אל תדאגו לקריסט.
הוא מצא עבודה חדשה בתור נגן הבס של “פליפר”.
אגדת הארדקור שאפילו רולינס האימתני סיפר שפעם היה איזשהו ג’ם סשן של בלאק פלאג עם חברים מפליפר (וזה היה בחתונה של ג’לו ביאפרה) והוא לא עלה לבמה כי הוא פשוט פחד מחברי “פליפר” (תבדקו את Sex bomb שלהם. פצצת אנרגיה מטורפת).
טוב.
הנה Eyes Adrift עושים שיר שנקרא “אלסקה” וזו גם נקודת החיבור לשיר הבא.
מישהו רוצה לנחש?

לחשת לי באוזן “אתה אוהב אותי?” ואני חשבתי שזה דבר נורא לשאול מישהו בפעם השניה שאתם שוכבים.
החבר הכי טוב שלך הוא רכלן איום, אבל הוא לא ידע עלינו וסיפר לי דברים, אז ידעתי שבן הזוג שלך בשלוש השנים האחרונות אף פעם לא אמר לך דברים כאלה.
“אני אוהב אותך”.
בגלל זה עזבת אותו.
כמו הרבה דברים מהקשר ההוא, זה חילחל גם אלינו.
אמרתי שכן.
השנים והנשים והחיים הפכו אותי לשקרן מיומן.
רק שנתיים לפני כן הייתי אומר לך מה אני באמת חושב על זה.
אבל היינו במיטה והשדיים הלבנים שלך גדולים וכבדים על החזה שלי אז אני אוהב אותך.

המלה הזאת אהבה – ריימונד קארבר

לא אבוא כשהיא תקרא לי,
אפילו אם תאמר “אני אוהבת אותך”
במיוחד אם היא תגיד את זה,
אפילו שהיא נשבעת
ומבטיחה לי
רק אהבה אהבה.

האור בחדר הזה
מכסה הכל
באופן שווה;
אפילו זרועי אין לה צל,
היא נאכלת על ידי האור.

אבל המלה הזאת אהבה –
המלה הזאת הולכת ומחשיכה, הולכת ונהיית
כבדה, ומנערת את עצמה, מתחילה
לבלוע, להתכווץ בעוויתות בחילה, מעכלת
את דרכה דרך הנייר הזה
עד שגם אנחנו נעלמים אט אט בחשכת
גרונה השקוף ועדיין
מפורקים לחתיכות, עדיין מבריקים, ירכיים ומפרקים, שערך
החופשי שאינו יודע
היסוס.

אתמול העליתי שיר של ג’ון פרושיאנטה בביצוע של שני קידר.
היום יתארח כאן פרושיאנטה שבעצמו עושה גרסת כיסוי.
פרושיאנטה התחיל כנער שעזב הכל כדי לנסוע בעקבות הלהקה שהוא מעריץ, הפפרז, והפך לגיטריסט של ההרכב לאחר מותו של הלל סלובק ובדיוק כמו הלל, התמכר לסמים ועזב את הלהקה לאלמוניות.
כשחזר כבר היה אדם אחר.
אדם שעשה סיבוב ארוך באזור האפור שבין החיים והמוות ושרד כדי לספר על זה.
למרות שמהאזנה למוסיקה שלו, למילים, בהחלט יש הרגשה שג’ון מסתכל על השפיות מהצד הלא נכון שלה.
יש משהו מצמרר בדרך המיואשת שבה הוא עושה את “לאקי” של רדיוהד.

נכון, הוא מאוד קטן.
רק 20 watt בבוקסה קומפקטית.
אבל הייתי צריך אחד כזה כדי להגרר איתו ממקום למקום.
המגבר הנוכחי שלי קצת כבד מדי בשביל הגררויות.
בכל אופן, החל מהיום אני בעליו הגאה של Peavy micro bass.
הוא נשמע מצוין, הרבה כוח ביחס למגבר כזה קטן, וכל פעם שאני מסתכל עליו, ובעיקר עושה לי חשק לנגן בגלל שהצליל שיוצא ממנו כל כך טוב.
הכי חשוב שיש כניסה לאוזניות, מה שאומר שהשכנים שלי ישנו טוב יותר הלילה.

שעשוע חדש.
אני אעלה לכאן שיר מדי יום ואנסה לקשר ביניהם.
משהו בסגנון תאוריית הקשר ששודרה בגל”צ (ואולי עדיין?) רק בלי מכנה משותף בסוף.
ההתחלה תהיה איטית, אני מניח, אבל תהיו סבלניים.
זה רק ילך וישתפר.
כמובן שמלבד ה3-4 שירים ראשונים שאני יודע מה הם יהיו, כל השאר יהיה פריסטייל.
אחלה של מבחן לכמה אני יכול לזבל את השכל עם פריטי טריווויה איזוטרים:)
נקודת הזינוק הוא השיר going inside שנכתב על ידי ג’ון פרושיאנטה וכאן עושה אותו שני קידר ביחד עם עומרי לוי בהופעה בקמלוט.
על שני קידר אני יכולה להגיד בעיקר שכל דבר שלה ששמעתי עשה לי טוב ובעיקר עשה לי חשק לעוד.
זה האתר שלה ואת הביצוע הזה אני אוהב יותר מהביצוע המקורי.
ויש משהו במילים שמאוד מדבר אלי בשיר הזה.
ביום המסוים הזה.
היום אני בן 31.
מוזר לכתוב את זה.
לפני שנה כתבתי את זה.
לא הגשמתי את מה שהבטחתי לעצמי שנה שעברה והשנה יש לי מטרה חדשה, כמו שאתם בטח יודעים (באודות של הבלוג הזה)
תהנו מהשיר.

קריאת תווים (הפוסט מעט משובש בקטע של התמונות. אז עד שימצא הפתרון, תסבלו בשקט)
הדבר הראשון שצריך לדעת בקשר לקריאת תווים הוא השמות שלהם.
מתוך הרגל אני משתמש בשמות הלועזיים (A,B,C,D,E,F), ואם תרצו את המקבילה העברית אז זה A=לה b=סי C=דו D=רה E=מי F=פה G=סול (שאני מודה שכשל בזכרון שלי מונע מלזכור. אבל בשביל זה הבלוג. שאני אדע גם את הדברים האלה).
הדבר השני שצריך לדעת הוא שקיימים מפתחות שונים ושמות התוים משתנים בהתאם.
אותו תו באותו מיקום אבל במפתח אחר, יהיה בעל שם שונה.
השניים היותר נפוצים מבין המפתחות הם מפתח סול (treble clef) המשמש לכלי נגינה בעלי צליל גבוה יחסית (גיטרה, סקסופון) ומפתח פה (Bass clef) המשמש בתיווי של כלי נגינה בעלי מנעד נמוך (בס).
קיימים מפתחות נוספים, אבל לעניינו, אלו שתי המפתחות הרלוונטים.
מפתח סול נראה ככה:

מפתח פה (בס) נראה ככה:

אגב, יש סיבה למיקום המסוים שלהם על הקווים (שבעצמם נקראים “חמשה”).
בגיטרה נשתמש במפתח סול, בנגינה על בס נשתמש במפתח פה, ובנגינה בפסנתר, נשתמש בשניהם.
הנה ציור שממחיש את שמות התווים על פי המיקום שלהם בשורת החמשה בשתי המפתחות
.

עכשיו מגיע החלק הבעייתי למתחילים.
לזכור איזה שם שייך לאיזה תו וזה בעצם השיעור להיום:
אם תסתכלו על מפתח סול (העליון), תשימו לב שהאותיות הממוקמות על קווי החמשה הן EGBDF.
הקו התחתון הוא התו E(מי), הקו השני מלמטה הוא G וכן הלאה.
האותיות שממוקמות על המרווחים שבין קווי החמשה הן FACE.
לשם כך הומצאו מספר משפטים שהאות הראשונה בכל מילה בהן היא בעצם שם התו.
הנה משפט אחד לדוגמא:
Every Good Boy Desrve Fudge
למרבה הפלא (ליהיא, את הולכת לאהוב את זה) זהו גם שם אלבום של Mudhoney.
למשפט הזה יש וריאציות נוספות:
Every good boy deserves fruit, Every good boy does fine, Every good bird does fly, Elvis’ guitar broke down Friday, Every good book deserves finishing.
זה לגבי התוים במפתח הזה ההמוקמם על קווי החמשה.
לגבי התווים הממוקמים בין שורות החמשה, אותן מייצגות האותיות FACE.
אני לא מכיר משפט עבור האותיות האלה, אבל די קל לזכור.
אז בפעם הבאה שאתם בוהים בתווים ולא זוכרים איזה צליל מייצג התו שממוקם על הקו השלישי מלמטה בשורת החמשה, תזכרו במשפט every good boy do fine (או אחר מאותה משפחה) ותדעו שהמילה השלישית (Boy) מייצגת את הקו השלישי ולכן התו שממוקם על הקו השלישי הוא B (סי בעברית).

אותו הרעיון תקף כמובן לגבי מפתח הפה:

תזכרו במפתח שונה, אותם תווים מכונים בשם אחר.
שני תווים באותו מיקום בשורת החמשה לא יהיו זהים בשם כאשר המפתח שונה.
במפתח פה שמות התווים הממקומים על קווי שורת החמשה הן GBDFA שאפשר לזכור על פי המשפט Good Boy Do Fine Always (יש כמובן ורסיות רבות נוספות).
שמות המרווחים הן AECG (All Cows eat Grass).
לסיום, הנה טבלה של שמות התווים כפי שהם ממוקמים על הפסנתר.
לאלה מאיתנו שלא מכירים את האנטומיה של הפסנתר, אני אספר שהקלידים השחורים קיימים בקבוצות של שני קלידים ושלוש קלידים.
כדי למקם את עצמכם, תסתכלו על קבוצה של שני קלידים שחורים (בכל מיקום בפסנתר).
הקליד הלבן משמאלו של הקליד השחור (בקבוצת השניים) יהיה תמיד C(דו).

בלוג של מוסיקאית קלאסית בשם ורד פורבס (שבמקרה היא גם אחותה של שושנה פורבס.)
לצערי היא לא מעדכנת את הבלוג לעיתים קרובות, ובכל זאת, יש שם המון פוסטים ישנים שמאפשרים הצצה לחיים של מוסיקאית קלאסית בתחילת הקריירה המקצועית.
כתוב היטב ובעיקר מעורר קנאה.
אגב, אם לא הזכרתי, אז היא מנגנת על ויולה דה גמבה.
כלי נגינה שקצת נזנח עם הזמן וזוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות במוסיקה הקלאסית.

עדכון.
הבלוג עבר לשרת עצמאי ועכשיו תמצאו אותו כאן.