אלסנדרו מוראשי היה קסטארטו.
אני לא בטוח אם התרגום המדויק של זה הוא סריס, אבל לצורך העניין זה מספיק קרוב.
הסיבה שאלסנדרו סורס היתה כדי שיוכל לשמור על קול הסופראן שלו גם כשיתבגר.
הדבר היה נהוג במאה 19 עד שנאסר על ידי האפפיור ליאו ה13 שבעצמו היה האפיפיור הראשון שהוקלט.
המנהג הזה, תודה לאל, פס מן העולם
ככל הידוע, אלסנדרו הוא הקסטראטו היחיד שקיימות הקלטות שלו.
את פלורנס נייטינגל לא צריך להציג, אני מניח.
ג’ונסטאון היתה כת שהנהיג הכומר ג’ים ג’ונס ושמה נקשר לאחת ההתאבדויות ההמוניות המפורסמות ביותר.
קיימת הקלטה של 45 הדקות האחרונות בחיי אנשי הכת שבהן מטיף הכומר ג’ונס לחסידיו לשתות את הרעל.
צלילי הגהנום הוא מקרה שבה קבוצת חוקרים יצאו לסיביר וחפרו לעומק האדמה.
לאחר מכן הם הציגו את מה שנשמע כמו קולות הישר מהגיהנום.
בסופו של דבר התברר שזו היתה מתיחה.
את כל אלה והקלטות אחרות תוכלו למצוא באתר הזה.
לתשומת לבכם, יש שם כמה שיעשו לכן סיוטים בלילה.

בחור רואה נערה.
הוא יודע, פשוט יודע,שזו הנערה בשבילו.
שמתאימה לו במאת האחוזים.
אבל הוא לא מדבר איתה והיא נעלמת.
הרגע אבוד.
מתוך הסיפור “בראותי בחורה 100% מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל” של הרוקי מורקאמי.

“דרכינו מצטלבות ליד חנות פרחים. חשרה קטנה של אוויר חם נוגעת בעורי. האספלט רטוב, ואני חש בניחוח ורדים. אין לי אומץ להתחיל לדבר איתה. היא לובשת סוודר לבן, ובידה הימנית היא מחזיקה מעטפה לבנה וחלקה שחסר לה רק בול. אז זהו: היא כתבה מכתב למישהו, אולי בילתה את כל הלילה בכתיבה, אם לשפוט לפי המבט המנומנם שבעיניה.
ייתכן שהמעטפה מכילה את כל הסודות שהיו לה אי-פעם.
אני פוסע עוד כמה פסיעות ופונה לאחור: היא כבר נבלעה בתוך ההמון.

עכשיו, כמובן אני יודע בדיוק מה הייתי צריך להגיד לה.
אבל זה בטח היה נאום ארוך ארוך בהרבה מכדי להעביר אותו כמו שצריך.
הרעיונות שצצים במוחי אף פעם לא מאוד מעשיים.
נו, טוב. זה בטח היה מתחיל ב”היה היו פעם” ונגמר ב”סיפור עצוב, את לא חושבת?”

היה היו פעם נער ונערה.
הנער היה בן שמונה עשרה והנערה בת שש עשרה.
הוא לא היה נאה במיוחד והיא לא היתה יוצאת דופן ביופיה.
הם לא היו אלא נער רגיל, בודד, ונערה רגילה, בודדה, כמו כולם.
אבל הם האמינו שאי-שם בעולם קיימים בשביל נער 100% מושלם ונערה 100% מושלמת.
כן, הם האמינו בנס והנס הזה באמת קרה.
יום אחד פגשו השניים זה בזה בפינת רחוב.
“מדהים,” אמר הנער. “כל החיים אני מחפש אותך. את אולי לא תאמיני לי, אבל את נערה 100% מושלמת בשבילי.”
“ואתה,” אמרה לו, “אתה נער 100% מושלם בשבילי, בדיוק כפי שדמיינתי לי אותך עד לפרט האחרון. זה כמו חלום.”
ושניהם התיישבו על ספסל בגן הציבורי, החזיקו ידיים ושוחחו בינהם שעות על שעות. הם לא היו בודדים עוד. כל אחד מצא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילו. כמה נפלא למצוא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילך. זהו נס. נס קוסמי.
אבל בשעה שישבו ושוחחו, התחיל איזה נבט זעיר זעיר של ספק להכות שורש בלבבותיהם: האם זה באמת בסדר שחלומות יתגשמו בקלות שכזאת?
לכן כשחלה לרגע הפוגה בשיחתם, אמר הנער לנערה: “בואי נבחן את עצמנו, רק פעם אחת. אם אנחנו באמת זוג 100% מושלם, הרי ללא ספק ניפגש שוב אי-שם בימים. וכשזה יקרה, ונדע שאנחנו באמת זוג 100% מושלם, נתחתן מיד בו במקום. מה דעתך?”
“כן,” אמרה היא, “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.”
וכך הם נפרדו. היא פנתה מזרחה, והוא מערבה.
אלא שהמבחן שקיבלו עליהם היה מיותר לגמרי. הם כלל לא היו
צריכים להעלות את הרעיון הזה, כי הם באמת ובתמים היו זוג 100%
מושלם, ונס הוא שנפגשו בכלל. אבל הם היו צעירים מכדי לדעת את זה.
וכך החלו גליו הקרים והאדישים של הגורל לטלטל אותם בלי רחמים.
חורף אחד חלו שניהם, גם הנער וגם הנערה, בשפעת הנוראה של
העונה, ואחרי שפרפרו שבועות בן חיים למוות, נמחק כל העבר
מזיכרונם. כשהתעוררו, היו ראשיהם ריקים כאותה קופת חיסכון של ד. ה. לורנסו הצעיר.
אבל שניהם היו צעירים מוכשרים ושאפתניים, ובמאמצים בלתי נלאיים
הצליחו להקנות לעצמם שוב את הידיעות ואת הרגשות שאבדו להם, וכך
יכלו לחזור ולהשתלב השתלבות מלאה בחברה. השבח לאל, הם היו
לאזרחים הגונים היודעים איך לעבור מקו אחד למשנהו ברכבת תחתית,
ומסוגלים בהחלט לשלוח מכתב רשום בדואר. ואפילו התנסו שוב
באהבה, לעתים עד כדי 75% ואפילו 85% של אהבה.
הזמן חלף במהירות מדהימה, והנה הנער בחור בן שלושים ושתיים והנערה בחורה בת שלושים.
בבוקר אחד יפה של אפריל פסע לו הבחור ממערב למזרח כדי למצוא
ספל קפה כדי להתחיל בו את יומו, והבחורה, שהתכוונה לשלוח מכתב רשום,
פסעה באותו שעה ממזרח למערב, שניהם באותו רחוב בשכונת
הרג’וקו שבטוקיו. הם עברו זה על פני זה ממש באמצע הרחוב. לרגע קט
התהבהב בלבותיהם ניצוץ עמום של זיכרונותיהם האבודים. כל אחד מהם
הרגיש ברעם מתגלגל אצלו בחזה. והם ידעו:
היא בחורה 100% מושלמת בשבילי.
הוא בחור 100% מושלם בשבילי.
אבל גחלת הזיכרונות היתה חלשה מדי, ומחשבותיהם כבר חסרו את
הבהירות שהיתה להן לפני ארבע עשרה שנה. בלי מלה עברו זה על פני
זה ונבלעו בתוך ההמון. לנצח.
סיפור עצוב, את לא חושבת?”
כן, זהו זה, זה מה שהייתי צריך להגיד לה.

באמת שרציתי לכתוב אצלך משהו, על דמעות.
הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני לא יודע להתמודד עם א)נשים ב)נשים שבוכות
אבל זה הזכיר לי אחת מאלו שבגללן אני מתחבא כאן.
“היא יודעת לעשות, שירדו לה דמעות”.
היא בוכה כל הזמן ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשזה קורה.
לפעמים זה ריב עם בעל הבית שלא רוצה לבוא ולסדר איזו בעית חשמל שגורם לה לבכות שהיא רוצה שאבא שלה יעלה על מטוס ויבוא.
הכי נורא זה כשהיא בוכה במיטה.
היא אפילו לא עצובה.
אנחנו מתחבקים, ואנחנו הכי קרובים שרק אפשר והיא לפעמים בוכה.
בפעמים הראשונות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
תארי לך שמישהו מתחיל לבכות לך במיטה, ככה סתם.
חשבתי שזה בגלל שהיא היתה עם לב שבור ואולי דברים קורים מהר מדי.
היא אומרת שאני לא צריך לדאוג ושהיא תמיד ככה כשהיא מתרגשת.
אף פעם לא הצלחתי להתרגל לזה.
נזכרתי במשהו שסיפרה לי אחת אחרת, על שכנה שלה שבכל פעם שהיא גומרת, פורצת בצחוק מתגלגל ששומעים עד קצה הרחוב.
הייתי מעדיף את זאת.
הדבר הכי נורא הוא שהיא אוהבת כשאני מלטף לה את הראש.
היא בוכה ואני מלטף לה את הראש עד שהיא נרגעת.
“זה סימן לחבק בשבילי”.
זה כנראה זה.
אני יודע לעשות מה שצריך, אבל זה רק בכאילו וזה בלי באמת להבין את הנפש שלה.
היא בוכה, אני מלטף, היא נרגעת.

שאתם בעבודה, והמכונה שאתם מפעילים עובדת בקצב מסוים ואתם מרוכזים בקצב הזה כי כשהוא משתנה, סימן שמשהו השתבש.
ערבוב של רעש מנוע, בוכנות, גלגלי שיניים, עם קולות רקע מסביב של אנשים וצפצופים, וטלפונים שמחוברים לכריזה כדי שהצלצול יגבור על הרעש.
ואיכשהו אתם מתחילים להזיז את הראש שלכם בקצב מסוים, בדיוק כמו המכונה, ומשהו מרגיש מוכר, משהו שקשור להמולה שמסביב והקצב של המכונה, ומרחוק רחוק בזכרון שלכם עולה משהו שאתם לא מצליחים ללכוד.
ומילים מזדחלות לכם להכרה לאט לאט.
“Every man is evil yes an every man is a liar…”
פעם אחר פעם.
“Every man is evil yes an every man is a liar…”
והראש שלכם כבר מתמלא בקול המעט יבבני הזה ששר והבס והתיפוף וצליל הבנג’ו שבתהחלה גרם לכם להרגיש לא נוח ואחר כך התמכרתם אליו.
ואתם שרים לעצמכם.
“Every man is evil yes an every man is a liar
An unashamed with the wicked tongues sing
In the black soul choir…”

כל כך חם.
כאילו עברתי לגור באיזו סצנה ממחזה של טנסי ווילימאס.
וסתם ככה, באמצע הגיהנום הלוהט, הגפתי תריסים, השארתי את העולם בחוץ ושמתי דיסק שנקרא Above בלופ. כמה שעות של בריחה לפני עוד שבוע של מלחמה נגד העולם ונגד עצמי.

קראתי את עשרה טיפים לכתיבת בלוג מוסיקה משובח ב”עונג שבת” שנכתב כחלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.
ישבתי לכתוב אחרי שקראתי את הטיפים של גיאחה.
לאורך כל הקריאה עברה בראשי המחשבה של על מה לעזאזל הוא מדבר.
עשרת הטיפים שלו הם בדיוק העשרה שאני הייתי נמנע מהם.
האמת היא שהם לא כולם רעים.
אבל איכשהו נדמה לי שהנקודה העיקרית פוספסה.
כאילו כל מה שהוא מציע זו פירוטכניקה בלוגית.
בבלוג מוסיקה שכתבתי בעבר, לא קיימתי אף אחד מהכללים האלה.
ועדיין, נהניתי מכל רגע.
כשלא נהניתי פרשתי.
הטיפים ב”עונג שבת” מצוינים בשביל לנפח את הסטטיסטיקה שלכם, אבל בין כל זה לבין בלוג מוסיקה משובח אין דבר וחצי דבר.
יש שיר של בוקובסקי שנקרא “אז אתה רוצה לכתוב?”
הוא אומר בו שאם אתה לא עושה את מתוך תשוקה, אז אל תעשה את זה. אם אתה לא עושה את זה בגלל שאחרת כל מה שבתוכך ישגע אותך ותהפוך לרוצח המונים, אל תעשה את זה. אם אתה עושה את זה כדי שיהיו לך נשים במיטה, אל תעשה את זה. אם אתה לא כותב בגלל שהשמש שבתוכך שורפת אותך, אל תעשה את זה.
אני מניח שמה שבוקו ומה שאני מנסים להגיד, זה שכלום לא חשוב מלבד המוסיקה ומלבד הצורך לכתוב.
אתה יכול להיות כותב שנון ומלא בידע, או שאתה יכול להיות עילג.
נחש מה? זה בסדר.
בעיני, כל מה שבאמת חשוב זה לדעת שאני קורא מישהו שאוהב את מה שהוא עושה.
שכותב כדי לחלוק עם העולם איזה שיר או להקה נפלאה שהוא גילה ורוצה שכולם יזכו להכיר אותה.
אולי לא תאמינו, אבל כשאתם אוהבים את מה שאתם עושים, כשאתם באים מאהבה, זה ניכר.
כנות. יושר. תשוקה.
מילים גדולות, אני יודע.
אי אפשר לזייף דברים כאלה.
האמת העצובה היא שיכולה להיות לכם התשוקה הכי גדולה בעולם למה שאתם עושים ויהיו לכם מעט קוראים.
אין ביטוח בדברים האלה.
אבל בסופו של יום, אם תכתבו בגלל התשוקה שלכם למוסיקה, לא בשביל הרייטינג, תאהבו את עצמכם הרבה יותר מאשר אם תלכו בדרך האחרת ובתמונה הגדולה, זה מה שנחשב.

[0]טיפ ראשון.
אם נולדת עם זוג ביצים ואין לך כוונות לעבור ניתוח לשינוי מין בעתיד הקרוב כדי לשחרר את האשה שבפנים, רצוי לכתוב בלשון זכר.
אתה אולי חושב שאתה יוצא מאגניב, אבל אני די בטוח שלרוב האנשים שקראו את זה עברה המחשבה בראש ש”גיא, grow a pair”.

[0.1]כן, ראוי לקרוא את 10 טיפים להפטר מקוראי הבלוג שלך.
חנית היא פיגורת בלוגינג מכובדת והיא נותנת עצות מצוינות חינם אין כסף.
על חלק מהעצות שלה הייתי חותם בשמחה.
למשל סעיף 5 [להיות ישרים)וגם סעיף 2 הוא מאוד נכון בעיני.
ועדיין, בשורה התחתונה, רק אתם יודעים מה טוב לכם.
בא לכם להפגיז בפוסטים? לכו על זה.
אין מוזה? אין טעם לכפות על עצמכם ולכתוב בלי חשק.
נמאס לכם לכתוב על מוסיקה ובא לכם לתת ביטוי לתחומי עניין אחרים? אני מבטיח לא לספר למשטרת הבלוגספירה.

[0.2] לכו לאיפה שבא לכם.
בטח שמעתם שמסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד (וזו ההזדמנות להפנות לקטגוריית “אודיסיאה מוסיקלית” בבלוג הזה).
למה לא לכתוב על סטינג? האיש אחראי לכמה מהשירים היפים בתולדות מוסיקת הפופ ואת מה שמדונה עשתה בקריירה שלה ילמדו עוד שנים ארוכות בביזנס.
מצד שני, אם אתם אוהבים אוונגרד יפני, אם אתם מבינים אותו ובא לכם לכתוב רק על זה או אלבומי low-Fi, אל תתביישו במה שאתם אוהבים.
אולי לא תזכו בנקודות אצל הגיאחות של הבלוגיספירה, אבל לפחות תהנו ממה שאתם עושים.
הרבה יותר מאשר אם תנסו לרצות את הקוראים שלכם.
מי יודע, אולי תגלו עוד שותפים לאהבה הזאת וזה בפני עצמו כבר סיפוק גדול מאוד.
[0.3]סקרנות זה חשוב.
אני בעד להשאיר את האוזניים פתוחות.
אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שתחנת הרדיו שאני אקשיב לה הכי הרבה תהיה קול המוסיקה ושאני אדע על מה מדברים כשמזכירים את טוקטה ופוגה ברה מינור הייתי שולח אתכם לדרככם בברכת Metal up your ass.
אבל אל תהיו סקרנים בשביל הניים דרופינג או בגלל שלא כתבתם כלום כבר חצי שנה בבלוג.
אל תהיו אובססיבים במרדף אחרי הלהקות הכי חדשות, אחרי הטרנדים אחר ההייפ.
הגעתם עד לשלב הזה בחיים עם מספיק ידע מוסיקלי, ואתם בטח יודעים שמוסיקה טובה לרוב היא מוזיקה שמוצאת אתכם ולא ההפך.
כמה להקות יש עכשיו בפלייליסט שלכם רק בגלל שקראתם עליהם באיזהו מגזין, או מצאתם בlast.fm?
סביר להניח שיש כמה כאלה.
עוד יותר סביר ששנה מהיום כבר לא תזכרו את שמות הלהקות האלו.
תנו למוסיקה לעשות את שלה ולכבוש אתכם בלי שהתכוונתם לתת לה כי זו המוסיקה שתהיה באמת משמעותית עבורכם.

[0.4]לא תמיד יש מה להגיד ולא צריך להתנצל על זה.
לפעמים יש שירים מדהימים כל כך שממש לא צריך לתת הקדמה של 300 מילה כדי לפרשן אותם, לגרום לאחרים להבין אותם.
אפשר פשוט להעלות את השיר ומי שיבין יבין ומי שלא כנראה שהפסיד.

[0.5+0.6]לינקים ותמונות.
אף אחד באינטרנט לא באמת צריך שיגידו לו לשים לינקים, נכון?
לינקים זה מה שעושה את האינטרנט לאינטרנט ובלי לינקים כולנו היינו גולשים בDarpa.
לינקים זה כיף וזה חשוב אפילו יותר מ”תוכן מבוסס גולשים” 2.0, אתרים בשלב הבטא שאפשר להרשם אליהם רק עם הזמנה ושאר מטרדים אקולוגיים.
לגבי תמונות (וקליפים).
זה מוסיף צבע ואם אתם חושבים שזה מאוד רלוונטי שאנשים ידעו שדי.ג’יי שאדו הוא לבן זו זכותכם, אבל בניגוד למה שמשתמע מהפוסט של גיאחה, אפשר לתת קצת קרדיט לעצמכם שאתם מספיק מעניינים ושהקוראים שלכם מספיק אינטילגנטיים בשביל לקרוא את הטקסט שלכם גם בלי קישוטים.
אחד הבלוגים הכי מעניינים שאני מכיר הוא בלוג שכמה שאני מאמץ את הזכרון, אני לא מצליח להזכר מתי ראיתי בו תמונה.
המילים שלכם והמוסיקה, זה מה שחשוב.
בבלוג מוסיקלי שהיה לי פעם, הנושא כל-כך הטריד אותי, שקיבלתי החלטה שלא לשים יותר קליפים מיוטיוב.
חשבתי שמראה עיניים בעיקר מסיח את הדעת ולכן כל אומן שכתבתי עליו קיבל ייצוג בתצורת אודיו בלבד.
שהאוזניים ישפטו, לא תקציב האפקטים.
בכל אופן, וכמו כל דבר אחר בפוסט הזה, השורה התחתונה היא שאין חוקים וזה בעיקר עניין של טעם ופילוסופיה אישית.

[0.7]תגובות זה חשוב.
מעטים הבלוגרים שלא יחושו מתוסכלים מכך שהם נתנו את הנשמה בכתיבת פוסט ובתגובה קיבלו דממה רועמת.
אני מודה. יש בזה הרבה סיפוק.
אבל אל תתחנפו.
אל תגיבו בגלל שלא נעים לכם.
אם אני שוב אתן עצמי כדוגמא אישית, תמדי חשבתי שהפוסטים שלי מדברים בעד עצמם והתגובות הן יותר בשביל מי שירצה להאיר, לתקן, להוסיף נקודת התייחסות שונה.
להגיב באופן אוטומטי לכל אחד שהשארי תגובה זה פשוט לא זה.
לגבי מה שגיא כתב ש”עוררי את הדיון בעצמך. שאלי את הקוראים שלך שאלות, תני להם אתגרים, תני להם לענות בתגובות.”
תעשו את זה אם הבלוג שלכם זה תחליף לשעת מחנכת.
הפעלות ומשחקי חברה היו לי בקייטנה כשהייתי ילד, לא רוצה את זה בבלוג שלי.
כאן אנשים מנהלים דיון על מוסיקה.

[0.8]על מיקסטייפים אין לי יותר מדי מה להגיד בהקשר של בלוגינג.
כבר הרבה שנים שלא הכנתי אחד.
ניסיתי להכין אחד במחשב, אבל זה לא אותו דבר אם לא צריך לשבת ולחשב איך מנצלים כל צד בקלטת עד המקסימום מבלי ששיר יפסיק באמצע הצד, או לתכנן את סדר השירים כמו שהייתם מתכננים מבצע צבאי.
להקשיב שוב שוב, להיות עם האצבע על כפתור הpause והrewind, בשביל שלא יהיו ישמעו את לחיצת הכפתור המהוססת שלכם על סרט ההקלטה.
זה אולי נשמע כמו התבכיינות, וכנראה שכן, אלה קיטורים אליטיסטיים במובן מסוים.
אבל עבודה קשה נושאת את הפירות הכי מתוקים לפעמים ואין מתוק ממיקסטייפ שהזעתם עליו.
היום מספיק לגרור עם העכבר אם שיניתם את דעתכם ולא צריך לחזור לנקודת האפס על כל טעות.
כאמור, זה רק אני.
אולד סקול וכיו”ב.

[0.9]להשקיע?
כן, לכו לכמה הופעות שאתם רק יכולים.
אבל לא בשביל לכתוב על זה בבלוג.
לא בשביל לעמוד עם המצלמה כשאתם שקועים במחשבות על איך תצא התמונה ולא שמים לב שיש שם להקה שנותנת הופעה על הבמה, אז חלאס להתעסק עם הפוקוס והתאורה והזווית שבה אתם עומדים.
התחלתם לכתוב על מוסיקה בגלל שאתם אוהבים מוסיקה, לא בגלל שאתם אוהבים לכתוב (למרות שגם זה בסדר).
אל תהפכו את האהבה שלכם לנטל.

[1.0]לכתוב לאמן.
כמו שאר הטיפים שלי, גם אז זה אפשר לסכם בתעשו דברים בשביל עצמכם.
הנה ווידוי: הצטרפתי למייספייס רק כדי שאני אוכל להשאיר למייק וואט תגובה ולספר לו כמה אני מתרגש מזה שהוא והסטוג’ס מגיעים לארץ.
לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא “הגברת העירומה” של דקלה קידר וכל כך נהניתי ממנו שקראתי אותו שלוש פעמים וכתבתי לה על כמה שנהניתי.
ככה שאני לא אטען שאני חף מגינוני הערצה.
שמעתם שיר שקרע לכם את הלב ובא לכם לכתוב לאמן?
מצוין.
אבל לכתוב כדי לנפנף בזה שקיבלתם התייחסות זה פאתטי.
חוצמזה ראו סעיף 0.9
הבלוג זה לא עבודה.
לא צריך להראות תוצאות ,הישגים, דו”חות התקדמות.
99.9999% מהאמנים שאתם מקשיבים להם משלמים לאנשים אחרים שיענו על המיילים שלהם או ינהלו את העמוד שלהם במייספייס.
בא לכם לפרסם המלצות שקיבלתם מאיזה בחור מחוצ’קן שבמקרה מנהל את העמוד של הדרזדן דולז במייספייס (ובטח של עוד כמה אמנים מאותה חברת תקליטים).
אולי זה גילי המתקדם, אבל אני מסתפק במוסיקה עצמה.
מה גם שאם אדם כתב שירים מבריקים, זה עדיין לא אומר שהוא מישהו שאתם באמת רוצים להכיר.
גיבורים נוטים לאכזב, אתם יודעים.

אחד ספר.
“הפיל הנעלם” של הארוקי מוראקאמי.
אולי הדבר הראשון שלו שיצא בעברית והשם מאוית אחרת מאשר בספרים אחרים שלו.
סיפורים קצרים עם תיאורים של נשים אחרי מקלחת ושיער ערווה רטוב.
אחד ג’ון “טריין” קולטריין שמתנגן ואחד אני שחושב שהמוסיקה הזאת יותר טובה מסקס.

היא אחת האנשים האחרונים שציפיתי שיחזור לחיי, גם אם רק דרך דואר אלקטרוני.
היא שאלה מה נשמע ומה אני עושה, והאם אני עדיין באותו מספר כי היא לא משיגה אותי.
סיפרה שהתחתנה (כאילו אני לא זוכר שהוא היה החותם הסופי שלי ושלה שאחריו היה ברור שזהו. נגמר).
עניתי שכן, ושאני לא כל כך במצב רוח לענות בזמן האחרון, ושאני עובד ושיש מישהי וכבר הרבה זמן.
לא בדיוק נכון ולא בדיוק שקר.
תשובות אפורות כאלה.
המומחיות שלי.
בעיקר הייתי מנומס. מנסה לא להסגיר כלום מעבר למינימום ההכרחי.
פעם, לפני כ3 שנים שנדמות כבר ל20,, אהבתי אותה.
לקח לי קצת זמן, אבל לאט לאט היא הפכה להיות בעיני הכי יפה בעולם.
הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב.
ובדיוק כשהיא לא יכלה להיות יפה יותר בעיני, היא פגשה אותו.
ועכשיו? אני בקושי זוכר איך היא נראית.
כל כך הרבה זמן שלא חשבתי עליה.
כבר מזמן שלא איכפת לי.
מדי פעם היא היתה מבליחה בזכרון.
במיוחד כשאני מגיע לאזור שבו היא גרה.
הנה הספסל בבן יהודה שישבנו עליו ועישנו סיגריה לפני שהלכנו ביחד למסעדה.
אני עוד זוכר מה הזמנתי.
וכאן גרים החברים שלה שהלכנו אליהם פעם, והשתכרנו אצלם נורא ואני חיבקתי אותה וקלטתי את המבטים ששולחים החברים שלא ממש ידעו אם אנחנו רק ידידים או אוהבים, כמו שגם אנחנו לא ידענו.
והנה הרחוב הצדדי שלה.
בפעם הראשונה שבאתי אליה היה גשם שוטף ועד שמצאתי את הדירה שלה הייתי ספוג מים עד לשד עצמותי.
כמעט ולא דיברנו.
היא הפשיטה אותי ושכבנו בפעם הראשונה וגמרתי מהר מדי.
ביומיים שלאחר מכן זה כבר היה טוב הרבה יותר.
והיתה אהבה. והיתה פרידה שלא היתה פרידה (כמו הקשר הנוכחי, אני מניח) והיו דרמות.
בפעם ההאחרונה שראיתי אותה שכבנו ובבוקר היא נסעה.
ואז היא פגשה אותו וזה כנראה היה בסדר כי לא באמת היינו ביחד.
רק שניים שאוהבים ושוכבים וזה לא מספיק לפעמים.
הוא הציע לה מה שאני לא יכולתי.
הבטחה לעתיד.
ואיכשהו עברה שנה ושנתיים ושלוש ולאט לאט יצא לנו לדבר פחות ופחות ואיכשהו היא נשכחה ונשכחה גם העובדה שבעצם אף פעם לא נפרדנו כראוי, רק נשיקת פרידה ליד הדלת באותה דירה קטנה, ועכשיו אנחנו רחוקים מדי בשביל לדבר על מה שהיה ביננו, ולה זה בטח כבר לא איכפת כי היא מצאה את האושר שלה ואני כבר מזמן לא חשבתי עליה והרגשתי את הלב שלי מתכווץ מכאב, ועכשיו אני כאן, כותב וחושב על מה היה קורה אם לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות, לא הייתי מפחד כל כך לאהוב בהתחלה וכשאהבתי, אם הייתי יודע איך להראות את זה.

יש שני סולמות שנחשבים לא”ב המוסיקלי.
הראשון הוא הסולם הכרומטי.
סולם שהוא לא סולם ועליו ידובר בפעם אחרת.
השני
הוא הסולם המאז’ורי
כולם מכירים אותו.
הדו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו שאולי הכרתם משעורי מוסיקה בבית הספר או ממקום אחר.
ככה הוא נשמע:

על הפסנתר מנגנים את הסולם המאז’ורי על ידי נגינת רצף של שמונה קלידים לבנים בלבד ללא השחורים.
זה סולם דו מאז’ור.

הסולם המאז’ורי הוא הבסיס המשמש לבניית אספקטים שונים של המוסיקה.
אם זה בתאוריה מוסיקלית, ואם זה בפיתוח השמיעה.
למרות שמדובר בחומר מאוד בסיסי, מאוד רצוי להכיר את הסולם, על מרווחיו, היכרות אינטימית.
על מרווחים בפוסט הבא.

השיר לאקי של רדיוהד הופיע באלבום ok computer.
אבל כשנתיים לפני שהופיע באלבום הזה, גרסא ראשונית שלו הוקלטה עבור הפרויקט שידוע כThe help! album.
מיטב להקות בריטניה התכנסו כדי להקליט אלבום בזק לטובת יתומי המלחמה בבוסניה.
הקונספט של האלבום לקוח ממשהו שג’ון לנון אמר על הקלטת האלבום אינסטנט קארמה, על הרצון שלו להוציא את התקליט כמו שמוציאים עיתונים.
לכתוב ולהוציא לאור מיד.
החלק היותר מעניין קשור דווקא ללהקה אמריקאית בשם נירוונה שהיתה אמורה להקליט שיר לפרויקט גם כן.
אני לא זוכר בדיוק למה זה לא יצא לפועל).
אולי עניין של זכויות יוצרים בין חברות התקליטים, או שאולי בגלל שזה לא הסתדר עם לוח הזמנים של הלהקה (כל האלבום הוקלט ביממה אחת.
יש באלבום כמה רגעי רוקנרול משמעותיים.
המאניק סטריט פריצ’רז הקליטו את Rain drops falling on my head וזו היתה ההקלטה הראשונה שלהם אחרי העלמותו של ריצ’י אדווארדס, סוויד הקליטו את הקאבר המרגש לShip bulding של אלוויס קוסטלו שכתבתי עליו פעם כאן.
למרות שנירוונה לא הקליטו שיר לפרויקט, נגן הבס שלהם, קריסט (שהיה מאוד מעורב בתנועות הקשורות למלחמה, בהיותו ממוצא יוגוסלבי בעצמו) תרם את תרומתו כשכתב מעין מבוא לפרויקט (introduction) שהופיעה בשרוול האלבום.
כזכור, באלבום האנפלגד של נירוונה התארחו האחים כריס וקורט קירקווד (the brothers meat puppets) ושם כנראה נוצר החיבור שהוביל להקמת הלהקה Eyes adrift שכללה את קורט קירקווד בגיטרה ואת קריסט על הבס (גם המתופף של Sublime הצטרף, מה שהפך את Eyes Adrift לחתיכת סופר-פאנק-גרופ).
הלהקה לא האריכה ימים, אבל אל תדאגו לקריסט.
הוא מצא עבודה חדשה בתור נגן הבס של “פליפר”.
אגדת הארדקור שאפילו רולינס האימתני סיפר שפעם היה איזשהו ג’ם סשן של בלאק פלאג עם חברים מפליפר (וזה היה בחתונה של ג’לו ביאפרה) והוא לא עלה לבמה כי הוא פשוט פחד מחברי “פליפר” (תבדקו את Sex bomb שלהם. פצצת אנרגיה מטורפת).
טוב.
הנה Eyes Adrift עושים שיר שנקרא “אלסקה” וזו גם נקודת החיבור לשיר הבא.
מישהו רוצה לנחש?