ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

אלכוהול אחר הצהריים\ג’ק פאבר

“הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
“שמי ג’ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים”.
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
“אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…”

אלכוהול אחר הצהריים ג’ק פאבר

“הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
“שמי ג’ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים”.
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
“אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…”

זעם ומכונה

על הגיטרה של וודי גאת’רי הופיעה הכתובת “המכונה הזו הורגת פאשיסטים”.


[audio:http://minorcrisis.net/files/02%20House%20of%20the%20Rising%20Sun%20-%20Woody%20Guthrie.mp3]

“המכונה הזו הורגת פאשיסטים” זה שם שיר של להקת הפאנק Anti flag שבכך ציינה עוד נקודה מחברת על הציר שעובר בין בלוז, פולק, ועד לפאנק והארדקור.

[audio:http://minorcrisis.net/files/Anti-Flag%20-%20This%20Machine%20Kills%20Fascists.mp3]

Someday I’ll pay the bills with this guitar

שיר קטן ומקסים ששמעתי עכשיו ברדיו מלהקה(?) שנקראת PLAIN WHITE T’S ולשיר קוראים
Hey There Delilah.
לא מכיר את הלהקה ולא יכול להבטיח שהם לא יהיו להקה משעממת.
אבל לפחות שיר אחד יצא להם כמו שצריך.
זה על בחור אחד שעוזב את אהובתו (המאוד צעירה?) כדי להגשים חלומות גדולים של תהילה ומוסיקה.
השדרנית ברדיו אמרה דבר יפה שהבעיה עם השיר הזה שהאורך הוא לא 15 דקות אלא 3:47.

וכן, זה מאוד מזכיר את השיר הזה.

this is hardcore

Shavedneck הוא אתר שמרכז פלאיירים של הופעות פאנק והארדקור מהשנים 1982-1984.
אפשר למצוא שם את כל החשודים הרגילים ועוד כמה שכבר נשכחו מלב.
בכל אופן, מעניין להסתכל על הפליירים אחד אחד, כי לרוב יש הסברים קצרים, שם האמן וכל מיני.
החלק השווה באמת זה ארכיון הmp3 שמציע הופעות של בלאק פלאג והוסקר דו.
הכי שווה? ספיישל הארדקור בן 6 שעות ששודר בינואר 2006 בתוכנית רדיו בשם Brownian Motion.

איאן והנרי.

שוב ושוב ושוב

אותן שיחות וריבים.
את מתקשרת ולי אין ממש כוח לנהל שיחה.
אחר כך את שולחת לי הודעה שנמאס לך שאני כועס עליך.
אני כותב שיש לי בעיות אחרות בחיים חוץ ממך ואת אומרת שהנה נפטרתי מבעיה אחת וזו את.
אין לי כוח יותר.

5 עלים

משהו שכתבתי ממזמן.
לקראת איזשהו חורף שהלך והתקרב.
חורף.
המושג הזה בלתי נתפס עכשיו.
בכל מקרה, נזכרתי בזה כי אתמול לקחתי את האחיינית שלי לספריה וראיתי שיש גרסת ילדים לספר הזה.

Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…

“What is it, dear?” asked Sue.

“Six,” said Johnsy, in almost a whisper. “They’re falling faster now.
Three days ago there were almost a hundred.
It made my head ache to count them.
But now it’s easy.
There goes another one.
There are only five left now.”

“Five what, dear? Tell your Sudie.”

“Leaves. On the ivy vine. When the last one falls I must go, too.
I’ve known that for three days. Didn’t the doctor tell you?”

Some like it hot

זה רק אני או שהמזג אוויר עושה לנו הכנה לגיהנום 101?
לזכר ימים עברו, מהשירים שאף אחד לא יודה שהוא אהב.
power station.
הרכב שכלל חברים מדוראן דוראן
ואת רוברט (“might as well face it, you’re addicted to love”) פאלמר.
אייטיז במיטבן.
יש תופים, יש גיטרה, יש חצוצרות, ואיכשהו הכל נשמע כאילו יצא מסינתיסיזר אחד.
ולא נשכח את האנימציה הבוהקת, הדוגמניות בעקבים גבוהים וטייטס ורודים זוהרים שנדמה שיכולים לגרום לכוויה דרגה 4 ברשתית העין, איפור זרחני והתסרוקות שלא הייתם רוצים לפגוש בשורות שלפניכם בקולנוע.