ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

“ושביל ישר אבד”

צרה אחת רצינית בהיות אדם חלק מאסכולת DIY ובמיודח אם אותו אדם הוא אני, היא שלפעמים הוא שוכח, או סתם מוסט מהדרך.
תירוצים יש למכביר.
עייפות, עבודה, פחות מדי זמן ויותר מדי דברים לעשות.
יותר מדי דברים לעשות בעצמך, ללמוד.
לפעמים המטרה אובדת ואדם צריך להזכיר לעצמו ששיש מחיר והמחיר הזה הוא זיעה,
בקיצור, קצת ירדתי מאיפוס בגלל כל מיני סיבות, במרדף אחרי ציוד, בניסיון ללמוד כל מה שאני יכול על אולפנים ביתיים, וחיפוש אחר פתרוהו יצרתיים ל1001 בעיות שאני מגלה שעומדות לפני.
אז עכשיו אני נושם עמוק וחוזר לשביל הישר.
ומה טוב יותר משאר חזרה סיזיפית על מדוסים?
נראה לי שזה עונש הולם:)

טוב, קצת מוסיקה.
At the drive in.
אומנם כבר הצהרתי על זה בעבר, באוזני אחדים ואחדות מכם, אבל אם יש להקה אחת שבעיני יכלה להיות מוגדרת כיורשת של נירוונה ברמת האינטסיביות והאנרגיה, זו At The Drive-in.
למרות שלא ברור לי איך מלהקה כל-כך מוכשרת יצאו זוועות כמו Sparta וThe Mars Volta.

That it’s harder to be friends than lovers

היא אומרת שאם נשכב זה יהרוס את הקשר ביננו.
הידידות הארוכה בחיי.
סקס הורס דברים כאלה היא אומרת.
אולי.
אבל אני רוצה לזיין אותה בכל זאת.
אני מאמין ביכולת שלי לעשות הפרדה.
זה רק סקס בעיני.
שוכבים לפעמים וממשיכים הלאה.
למה זה צריך להרוס את החברות ביננו?
אבל זה מה שהיא רוצה ואני מכבד את זה.
בדיוק כמו בשיר הזה, שיר גירושין שאני כל כך אוהב.
הוא רוצה והיא מוכנה להכנס למיטה שלו רק כדי להוכיח לו שלהיות חברים זה קשה יותר מלהיות מאהבים ושאסור לערבב בין השניים כי אם עושים את זה ואותו אדם עדיין לא שמח, אז אולי החברות הזאת בסוג של צרות עמוקות יותר.

And when I asked for a separate room
It was late at night, and we’d been driving since noon
But if I’d known how that would sound to you
I would have stayed in your bed for the rest of my life
Just to prove I was right
That it’s harder to be friends than lovers
And you shouldn’t try to mix the two
‘Cause if you do it and you’re still unhappy
Then you know that the problem is you

מה את רוצה?

את ממשיכה להתקשר ואני חושב שאולי יש משהו בין המילים שאני לא מצליח לפענח.
את מדברת על פעם ואיזה כיף היה ומה עשינו ואת מי הכרנו ובכלל איך היה לנו טוב ובקול שלך אני מרגיש שלדבר איתי זה סוג של הקלה ממשהו.
אני לא יודע ממה.
אבל את של מישהו אחר ואני לא יכול להיות במצב הזה שוב.
מפלט זמני לשעמום של אשה נשואה.
מגיע לי יותר.

אהבה בחלון הראווה

בכלל נכנסתי לקנות מיתרים לבס.
קניתי זמן קצר לפני כן סט מיתרים של D’adario שהיו בקוטר קל ממה שאני משתמש בו לרוב ובכלל נתנו לי צליל שלא אהבתי (לא אהבתי? סבלתי!)
מיתרים לבס עולים 100 שקל לסוג הכי פשוט, אז מן הסתם אני לא מחליף כל יומיים, אבל כאן זה היה מקרה חירום.
אני מניח שביחס למחיר שנגני קונטרה בס או אפילו נגני ויולה משלמים, אני צריך להודות על מזלי הטוב שלא עשני ויוליסט.
ושם היא היתה.
גיטרת חצי נפח של איבנז.
גיטרות נפח הן תשוקה ישנה שלי.
ביקשתי לנגן עליה.
התיישבתי והתחברתי למגבר.
השיר הראשון שניגנתי היה back in black שלמדתי לנגן לא מזמן.
לא בדיוק מה שיוצרי הגיטרה התכוונו אליו, מן הסתם.
אחר כך ניגנתי כמה משפטי בלוז קצרים ואילתרתי על סולמות.
בחנות היו עוד שני נגנים שבחנו גיטרות, אבל קצת אחרי שהתחלתי לנגן השתרר שקט מכיוונם.
זה הביך אותי מעט, אבל התעלמתי.
המיתרים הרגישו מוזר בקצות האצבעות ומאוחר יותר גיליתי למה (בהמשך).
כלי זמר ידועים בכך שמדי פעם יש שם צניחות מחיר פראיות, בעיקר בתקופות של ספירות מלאי וכנראה שזה אחד המקרים האלה.
עלתה כמה שעלתה, עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי.
עברו כמה ימים שבהם התלבטתי עם עצמי אם אני באמת צריך את זה ואיך אני משיג כסף ועל מה אני צריך לוותר בשביל זה.
אחרי כמה ימים של לשכב ער על משכבי בלילות והרהורים בלתי נגמרים, כהרגלי בקודש החלטתי שלעזאזל עם ההיגיון ושדחיית סיפוקים זה דבר רע.
אז הלכתי לפקידה בבנק וביקשתי להגדיל את המסגרת.
היא ניסתה לשכנע אותי לקחת איזשהי הלוואה והסברתי לה שאני כבר מחזיר הלוואה ואני מחכה בקוצר רוח ליום שבו היא תסתיים כדי שאני לא אצטרך לראות חלק משמעותי מהמשכורת שלי נעלם כלא היה.
היא שלפה מספרים וחישבה והסבירה לי על אחוזים וריבית פריים וכל מיני מושגים שאני לא טוב בהם.
היא דיברה ודיברה ואני חשבתי לעצמי שאסור להתפתות והחוקים בבנק הם כמו בקזינו.
הבית תמיד מרוויח.
משכתי כסף ונסעתי לקנות את הגיטרה החדשה שלי.
לנגן עליה זה כמו חלום.
לרוב גיטרות חצי נפח משמשות לג’אז בלבד.
המיתרים שמגיעים עליה הם ממסוג flatwound.
ביצור מיתרים לגיטרה\בס יש שלושה סוגים עיקריים.
מה שתמצאו על רובם המוחלט של הגיטרות והבסים נקרא roundwound.
ישנו חוט פלדה כבסיס ועליו כורכים את הסליל.
זה נראה ככה

על הגיטרה הזו כאמור, יש מיתרי flatwound

יתרון אחד של המיתרים האלה הוא בגיטרות בס חסרות חישורים (fretless) מכיוון שהמבנה השטוח שלהם מונע שחיקה של צוואר הבס.
הם מאוד פופולרים אצל נגני ג’אז (גיטריסטים ובסיסטים כאחד) מכיוון שהם נותנים צלילי שהוא מאוד רך ומאוד חם ועמוק.
אישית אני לא מאוד אוהב את המיתרים האלה ובהזדמנות הראשונה אני אחליף לroundwound שאני מורגל בהם קצת יותר.
סיבה אחת היא שאני רוצה צליל שהוא קצת פחות ג’אזי וקצת יותר רוק’נ’רול באופיו.
עוד צעד קטן בדרך למטרה.
ככה הגיטרה נראית, כולל הצבע החום שמזכיר צבע כינור.

על הרוחני באומנות*

(לקוח מספר בעל אותו שם שחיבר וסילי קנדיסקי. צייר.
אישית אני לא חובב ציור גדול. ואם כבר אז ציורים שאני יכול להבין.
קנדיסקי הוא לא ממש צייר שאני מבין.
אבל הספר מעניין והציורים שלו מזכירים לי ג’אז)

“כל יצירת אומנות היא בת-זמנה, קרובות היא אם רגשותינו.
כל תקופת – תרבות מביאה אפוא לעולם אומנות משלה, ששוב אי – אפשר לחזור עליה שאיפה להחיות עקרונות – אומנות שלעבר עשויה לכל היותר להוליד יצירות אומנות המשולות לנפל. כך, למשל, איננו יכולים בשום פנים להרגיש ולחיות חיים פנימיים כדרך היוונים הקדמונים. מאמצים להפעיל את עקרונותיהם של היוונים באמנות הפלאסטית, למשל, עשויים ליצור צורות שאינן אלא דומות לאלה של היוונים;
היצירה עצמה תהיה בלי נשמה לכל הדורות. חיקוי כגון זה דומה לחיקוי הקופים. לכאורה דומות התנועות של הקוף בכול לאלא של האדם; הקוף יושב, מחזיק בידו ספר
מול חוטמו, מדפדף בו, מעלה ארשת מהורהרת, אבל משמעתן הפנימית של תנועות אלה היא אפסית.
אולם יש דמיות חיצונית אחרת של צורות – אומנות, שביסודה הכרחיות רבה: דמיותן של השאיפות הפנימיות בכל האווירה המוסרית – רוחנית;
הרדיפה אחר מטרות, שביסודן הבריות כבר נמשכו וחתרו אליהן בעבר, אלא שנשתכחו לאחר – מכן; נמצא, הדמיות ברוח הפנימי של תקופה שלמה עשוייה מכוח ההיגיון להביא לידי שימוש בצורות, אשר שימשו בהצלחה אותן שאיפות עצמן בתקופה שלעבר. כך, במידת – מה, באו לעולם אהדתנו, הבנתנו וקרבתנו הפנימית לפרימיטיבים. כמונו ממש ביקשו אמנים טהורים
אלה להעלות ביצירותיהם את הפנימי – מהותי בלבד, וממילא בא הוויתור על המקריות החיצונית.
ואולם נקודת – מגע פנימית חשובה זו היא בכל – זאת, עם כל חשיבותה, נקודה בלבד. נפשנו, העומדת בראשית יקיצתה לאחר התקופה החומרנית הארוכה , חבויים בה זרעים של יאוש מחמת חוסר אמונה, חוסר-מטרה וחסר תכלית.
טרם סר לחצן הכבד הזה.
רק אור חלוש מנצנץ כעין נקודונת זעירה בתוך מעגל עצום של שחור. אור קלוש זה הוא מעין ניחוש – הלב; אין לנפש מלוא העוז לראותו, מתוך החשש שמא האור הזה אינו אלא חלום, ואילו מעגל השחור – המציאות.
הספק הזה והלחצים המכבידים עדיין של הפילוסופיה החומרנית, הם שמבדילים הבדל עז בין נפשנו לנפש ה’פרימיטיבים’. נפשנו נסדקה, וכשמגיעים אל הסדק ונוגעים בו, היא משמיעה צליל כאגרטל יקר וסדוק בהיחשפו ממעמקי האדמה. נמצא, המסע אל הפרימיטיבי, כפי שאנו חיים אותו כרגע, בצורתו השאולה למדי שבהווה, אינו יכול להימשך אלא זמן קצר בלבד.”

ציור של קנדיסקי.

*את הטקסט הקלידה מהספר לא אחרת מאשר ניב, האחיינית הבלוגרית שהפכה להיות הקלדנית של הבלוג למקרים מיוחדים.
בתמורה אני משחד אותה בהבטחות לסרטים+פופקורן+שתיה גדולה.

**היא התחילה להתעקש על קרדיט ולכן ההערה הקודמת

בהתחלה, כשהיינו על הספה שלך, היססתי ואז העזתי לשלוח יד ולשלב בשלך.
הייתי מופתע שנענית.
הנחת ראש על הכתף שלי, והיינו קרובים, מצח למצח, ועיניים, ואף, ושפתיים נפגשות.
כל מה שרק חלמתי עליו.
ואני הייתי להוט לחזה שלך, בתוך השמלה האדומה שלבשת לכבודי, ויד נשלחה אל בין רגליים.
שנינו מסכימים שאותו יום היה הכי טוב שהיה לנו.
הבטחה של התחלה חדשה.
אהבה שנולדה.
אהבה.
עכשיו כשאהבה הפכה למשהו אחר, מוזר לחשוב על התחושה של אז.
למרות הכל, הייתי רוצה לחזור לאותו יום והפעם לעשות שדברים יהיו כמו שצריך ביננו.
היית אהבה אמיתית ראשונה אחרי יותר מדי זמן לבד, ואני מפחד שהלב שלי, כרגיל, יכנס למגננה ארוכה ארוכה עד הפעם הבאה.

rough boys from motown

פעם היה מגזין בשם “קוף מכונף” שערך גדי ברינקר שאחר כך היה העורך השני של “השרת העיוור” ועדיין אפשר להתקל בו ברשת פה ושם.
זה היה מגזין כלבבי וכשהייתי חייל הוא היווה את אחת הסיבות המרכזיות להגיע לתל אביב.
המגזים כבר לא קיים למרות שאני יודע שאפשר היה למצוא כמה גילינות שלו אונליין איפשהו במרחבי סייבריה.
את העותקים שלי איסדתי או שנתתי.
אבל הנה משהו שנשאר.
מאמר מצוין על הסטוג’ס ועל mc5, כולל ראיון עם מעריץ ישראלי שזכה לצפות בשתי הלהקות האלה בזמן אמת.





מוסיקה לזיקיות\טרומן קפוטה

סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.


היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: “זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?” היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. “אינך מאמין לי?”
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: “אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס”.
“כן, מובן שאני מאמין לך”.
היא מטה את ראשה הכסוף. “לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך”.
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. “ועכשיו? אמת דיברתי? “בצרפתית.
“אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך”.
היא מחייכת. “Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות”.
“זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה”.

מוסיקה לזיקיות טרומן קפוטה

סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.


היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: “זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?” היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. “אינך מאמין לי?”
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: “אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס”.
“כן, מובן שאני מאמין לך”.
היא מטה את ראשה הכסוף. “לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך”.
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. “ועכשיו? אמת דיברתי? “בצרפתית.
“אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך”.
היא מחייכת. “Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות”.
“זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה”.