ובכן, אני די נחוש שלא להפוך את הבלוג הזה לבלוג שעיקרו עניינים טכניים וגיקיים.
לבלוג הזה יש מטרה שונה לגמרי.
אבל, מדי פעם אני מניח שלא יזיק לגלוש לנושאים האלה בכל זאת ולהביא סיפורים מז’אנר ה”זר לא יבין”.
כמו הסיפור של מל שמסתובב ברשת מאז שנת 1983 בערך.
הסיפור של מל הוא משהו שלא ברור אם קרה באמת או שזו אגדה אורבנית שמתכנתים אוהבים לספר מסביב למדורה.
מל נשכר על מנת לתכנת משחק בלקג’ק עבור חברה שמכרה מחשבים, לרוע מזלה של החברה, מל תיכנת את המשחק טוב מדי ואף אחד לא הצליח לנצח את המכונה.
המעביד של מל ביקש ממנו לחבל בתוכנה שכתב כדי שהלקוחות יוכלו לנצח.
לאן זה הוביל אפשר לקרוא כאן:
סיפורו של מל

ועוד חומר קריאה לפני השינה

לכבוד הצטרפותי לטבעת לינוקס ותוכנה חופשית, אני מניח שכדאי להקדיש פוסט אחד לנושא לעת עתה ולו רק כדי להצדיק את ההצטרפות.
על פי יומן הפיתוח של סלאקוור, שולחן העבודה Gnome כבר לא יהווה חלק מההפצה.
זו פשוט יותר מדי עבודה למתחזק ההפצה.
הוא מסביר חלק מהסיבות למהלך כאן.

אני מודה שבימי הראשונים כלינוקסאי העדפתי את שולחן העבודה KDE, כמו כל מהגר טרי מ’חלונות’, חיפשתי משהו שייתן לי את התחושה המוכרת, אבל אז שמעתי על פרויקט שנקרא Dropline Gnome ויועד עבור סלאק’.
אז ניסיתי, ומאז לא עצרתי בכדי להביט לאחור.
אני מודה שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
כאמור, חיפשתי משהו שיראה כמו מערכת ההפעלה האחרת, אבל החלטתי לתת לGnome והיום אני לא מבין איך אפשר בכלל לחיות אחרת.
דבר ראשון שולחן העבודה מאוד נעים לעיניים.
נדמה לי שקראתי פעם שאת הפרויקט התחיל צוות של עובדים שפרשו מ’אפל’ וכמה ששולחן העבודה של ‘אפל’ יפה, אין צורך לספר למי שמכיר.
מעבר לזה, gnome מעוצבת בצורה פשוטה ותכליתית.
למי שאין צורך בכל ה”הו-הא” של KDE והעומס של אפליקציות שמגיע איתה ומצ דשני לא מת על החסכנות היתרה של שולחנות עבודה כמו xfce או flux box (שאני מאוד מעריך), זו החבירה הטבעית.
כמובן שמי שממש רוצה יוכל להמשיך להשתמש בgnome גם בסלאק’ 11 והלאה.
פטריק בעצמו ממליץ על דרכים חלופיות להתקנת שולחן העבודה בקלות (הוא מציין את הפרויקטים Gwar, gsh ודרופליין ואני מכיר עוד דרך אחת ומהירה לעשות זאת).
אבל עדיין, קצת חבל, כי למרות שאני מאמין באמרה על כך ש”ברירת מחדל היא האויב של כל המשתמש”, ככל הקשור לסלאקוור, ברירות המחדל שלה ככל הקשור לתוכנות תמיד נתפסו אצלי כמאוד אינטילגנטיות ויעילות וממש לא בא לי להתעסק עם כל מיני פרויקטים של צד שלישי.
כמו כל לינוקסאי טוב, אני בטוח שאין דבר מרתק יותר מאשר תמונות של שולחן העבודה שלי:)

וקצת של אנשים אחרים שמצאתי כאן http://www.lynucs.org/?gnome

מצאתי את השעה המושלמת.
השעה שבין ארבע ושלושים עד לחמש ושלושים לפנות בוקר.
הייתי צריך להגיע לאזור חיפה, וזה היה צריך להיות מוקדם, אז כדי שלא לאחר יצאתי עם האוטובוס הראשון בארבע ושלושים.
יש לי מעט מאוד שקט בחיים.
אני כל הזמן מוקף אנשים.
בבית, ברחוב, בעבודה.
בני אדם לרוב שוכחים את הרעש הבלתי פוסק הזה, מתמזגים לתוכו והוא לתוכם, אבל לא אני.
בשבילי, כל צלצול של סלולרי מרגיש כמו גונג בראשי, כל צפירה של נהג חולף גורמת לי למיגרנה.
פעם גרתי בדירה קטנטונת באזור שמאוכלס בעיקר על ידי אוכלוסיה בוגרת או נרקומנים.
לא משהו ששוה להתרגש ממנו.
בשבילי הנוף הזה הוא סוג של נוף ילדות.
רחוב צדדי עם בתים ישנים שלא קורה בו יותר מדי.
אני זוכר בעיקר ילדה אחת בקומה למעלה שלמדה לנגן בפסנתר ותרגלה סולמות לאט לאט במשך כשעה אחת ביום.
סוג של פסטורליה, אני מניח.
החיים שלי היו אז חיים של ביתעבודהביתעבודה ודי השתגעתי שם, היה לי שקט ובכמויות, אבל גם מדבר טוב יכול להיות יותר מדי.
חשבון הטלפון שלי היה מגיע ל700-800 שקל לחודש בקו הטלפון ואותו סכום בסלולרי.
עודף השקט גרם לי לפתח הרגל תלותי של התקשרות בלתי פוסקת לאנשים בשעות הקטנות של הלילה, רק כדי לשמוע קול אנושי.
חוץ מאותה תקופה, לא זוכר מקום אחר שהיה לי בו שקט בחיי.
פעם עוד הייתי מנסה ליצור שקט מלאכותי.
כל שישישבת הייתי מנתק את הטלפון, לא מדליק מחשב, מעביר את הזמן בעיקר בקריאת ספרים והאזנה למוזיקה.
אבל בשלב מסוים גם זה אבד לי.
אני לא יכול להרשות לעצמי להעלם לעולם.
ככה זה.
אז אתמול נסעתי לחיפה בארבע וחצי לפנות בוקר.
הרחובות היו ריקים כמעט לחלוטין, העולם עדיין לא התחיל לרוץ לדרכו, שום סלולרי לא נשמע באופק ואף נהג לא צפר.
עליתי לאטובוס, שילמתי לנהג והתיישבתי.
לא נסיעה ארוכה, אבל שלוות נפש מסוימת תפסה אותי.
הכל חשוך, הכל איטי, קריר ונעים.
היה כל כך שקט שאפילו הצלחתי לחשוב על כל מיני דברים שכבר מזמן לא חשבתי עליהם.
ירדתי בצ’ק פוסט ועצרתי באיזו פיצוציה לקנות סיגריות וכוס אספרסו במחיר מוגזם רק כדי שיהיה לי תירוץ לשבת על ספסל ולמתוח את שלוות הנפש שלי לעוד כמה דקות.
אחר כך העולם הדביק אותי ושוב נהיה רעש בלתי נסבל.
אז זהו.
השעה המושלמת בשבילי.
ארבע וחצי לפנות בוקר כשעוד אפשר לחשוב ולא רק לתפקד.
כשאפשר לפזם לעצמי חרישית שיר דני רובס…
” נוסע על כביש מהיר
מגע החורף שבאויר
ובחלון שלי הנוף חולף מולי או שאני חולף מולו
כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות
ומכוון כליו , אני דרוך אליו , רוצה לדעת את כולו…”

מכיוון שאתמול הזכרתי את רולינס במקום אחר בישראבלוג ומכיוון שעם האוכל בא התיאבון, אני מפרסם כאן מאמר שתירגמתי לפני אי-אילו שנים.
חדי העין שבינכם ישימו לב שמצד ימין ישנה עטיפת אלבום של black Flag.
רולינס היה הזמר הרביעי של ההרכב ובזמן שירותו את הלהקה נכתבו כמה פרקים מפוארים בתולדות ההארד-רוק פאנק.
בזמנו האלבום לא הופיע תחת שם הלהקה מכיוון שסכסוך עסקי עם חברת התקליטים שלהם מנע מהם את השימוש בשם Black Flag או הדפסת שמות החברים בלהקה על גבי האלבום.

קורס מבוא להארד-קור.
http://hasharat.co.il/html/10uneed_2.php

מבוא לבלאק פלאג.
http://hasharat.co.il/html/article_2570.php

יופי עוויתי
==========
מילים מלאות פחד מלידיה לאנץ’ והנרי רולינס.
–
(מאת:כריס אוקונר)

לידיה ונער בשם הנרי. הם לא כל כך שונים ממך או ממני, “סבון שנהב”, “לחם פלא”, ו”ספיישל אחרי הצהריים של abc”. ככה הם גדלו. ממש לא שונה.

מלבד זה שלידיה גדלה עם אבא שחיכה לשעת לילה מאוחרת, כשהוא בטוח שהיא ישנה, כדי להזדחל לחדרה, לחדור לגופה בן השש. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. ואז להגיד לה שאף אחד לא יאהב אותה. כי היא מזוהמת. לא נקיה.

והנרי…הנרי גדל עם אמא שלא היתה כל כך בסדר בראש. ולא יכלה לעצור את אביו, איש צבא עם מזג של נפל”ם, מלהכות אותו (או “ללמד משמעת”), כל יום.
הופך את הילדות שלו למחנה טירונות נצחי.

כשהוא גדל, הוא “דפק עריקות”, הוא הצטרף ללהקה שנקראה “black flag”, ומאוחר יותר, ייסד להקה משלו. אבל הוא מעולם לא נמלט משדות ההרג.
בקושי עברה שנה מאז שחברו הטוב’ ג’ו קול, נורה במרחק שישה מטרים ממנו.
יריה שפגעה ישירות בגולגולת.

להנרי עדיין יש קצת דם וחלקי מוח שלו שמורים בצנצנת.
זה כל מה שנשאר לו.

רוב סיפורי האגדות העגומים של אמריקה, נגמרים בבידוד, במחלקה פסיכיאטרית, או על מגדל מים, עם רובה אוטומטי.טעון.

זה שהם שרדו, ובדרך יצרו סרטים מבריקים כמו fingered, או right side of my brain (לידיה), או אלבומים כמו the end of silence וסיבוביי הופעות כמו spoken word(רולינס), תוך כדי התהליך, היא אחד מהניסים המוזרים של אלוהים.

ובכל זאת, יש הבדלים, כמעט אלימים בגוונים של הכאב שלהם.

עם רולינס, זה קר, חד, ממושמע, מסודר בשורה כמו מצבות.
“תראו אותו מת” (שפורסם על ידי הוצאת הספרים שלו 2.13.61) הוא אסופה של קטעי יומן, מהופעות, יומן אישי, רסיסים של עצמו.

אבל יותר חשוב.
זה תיעוד של הניסיון לתת לרוחו של ג’ו קול, מנוח.
מאבק שהוא מנוסה בו.
כל מחשבה או חלום, נכתבות, מתועדות, מנותחות, נלמדות, מבותרות וממוינות לתאריכים.
“חפש והשמד”.
מחשבה אובססיסית שמבטאת תקווה למעט שליטה או שיחרור.

אתה לא רואה אותו מת.
אבל אתה נכנס למשהו הרבה יותר מפחיד.
אתה רואה את התקלפותו מרצון מרגש.
הכמיהה שלו להפוך מישהו שבחלקו חיה, חלקו מכונה.
הכל מלבד בן אנוש עם חולשות.

כשהוא מכה, -בערך שלושת רבעי הזמן-הוא עושה את זה חזק.
“קיום זה סוג של מתיחת השרירים, כאב חייתי טהור. כל השאר זה רק טלוויזיה עבורי. התיידדתי עם הסיוטים שלי, הם רק חלומות עכשיו.
הם חלק ממני.
הם נהגו לזהם אותי כמו מחלה, ועכשיו הם בעלי הברית שלי. הם לא שופטים אותי כמו שבני אדם עושים. אני עשוי מאימה וטרור.

לידיה לאנץ’ היא הר הגעש אל מול הקרחון שלו, הרובה שמול סכין המנתחים שלו.
בוערת, חיה, מפלסת דרכה בהתמדה דרך זרם הולך וגובר של מיניות ודם.
אוסף השירים שלה, המחזות, התסריטים, קורעים דרכם מבעד לרגשות שרולינס דוחה מעליו, וממשיך להתקדם,
מישיר מבט אל גילוי עריות, השפלה, ואלימות, קורא עליהם תיגר לנסות ולהתעסק איתה.

“תאכיל אותי בכוח במאתיים קילו של פלדה, זה יגרום לך להרגיש כמו גבר, זה יגרום לי להרגיש כמו חרא, אבל זה בסדר. אחרי שהרבצת לי בפעם ה349, סדקת את מה שנשאר לי מהגולגולת, שברת לי את שתי הידיים והרגלים, שפכת את מעיי על השטיח, אני עדיין אחזור, מתחננת לעוד.
כי אם אתה יכול לבשל את זה, אני יכולה לאכול את זה.
חתיכת עניין גדול ומזויין, מר מרושע עם הזין מקל גדול.”

זה בלתי אפשרי לתפוס ממנה מרחק לאחר מכן ולא להרגיש מלוכלך, נאנס אפילו.
להרגיש כמו מציצן אל דברים שהאנשים “הבריאים”, לא אמורים לראות לעולם.
(south of the border, ו dady dearest יותר טראומטית מפלוגה שלמה של סמלים מרושעים)

זה בלתי אפשרי להתעלם מהיכולת הגאונית שלה להפחיד, לדחות (ללחוש), ולרגש אותך עם אותם הדברים שלמדת לתעב.

זה אולי לא יפה, זו אולי אפילו לא “אומנות”, אבל זאת שירה.
שירה שנכתבה בדם, שתן, זרע,שבאה מהמקום הכי פרימטיבי, הכי אנושי, של צרכים.

כמו שכתוב על גב עטיפת “רדיו אתיופיה”

“Beauty will be convulsive or not at all.”

ותודה לגוגל שטרחו והכינו את הלוגו הזה לכבוד יום הולדתו של ואן-גוך.

הקלקה על הלוגו תוביל למספר קישורים משובחים כמו הגלריה הבאה שמופיעה תחת הפרויקט הגוגלי השאפתני goole print (שדורש פוסט משלו).
ואן-גוך בשחור לבן?אם לא הייתי יודע לא הייתי מאמין.
יש רק שלוש דוגמאות, אבל אפשר “להרגיש” אותו אם אתם יורדים לסף דעתי.
לרוע המזל, גוגל מגינים על התמונות בעזרת טכנולוגיות שונות, כך שתאלצו לכתת רגליכם וללחוץ על הלינק בעצמכם (הקלקה על הלוגו של גוגל ולאחר מכן הלינק שמופיע עם אייקון של ספר בצידו, שאגב, לא מופיע בביצוע אותה פעולה בגוגל ישראל) כדי להנות מסריקה איכותית של הציור הזה:

ולשוחרי האומנות שביננו, מה שקצת צבע (ושמונה שנים, ואולי גם שינוי השם) יכולים לעשות לציור.
אישית אני מעדיף את המקור.

עכשיו, שלא תחשבו לעצמכם שאני חובב אומנות גדול, להפך, ככל הקשור לציור, אני פשוט בור, אבל ישנם מתי מעט שפשוט “גורמים לנשמתי להעתק”.
אין לי שמץ של מושג מה נחשב לאומנות טובה ומה לא, אני מעריך יצירת אומנות על פי הרגש שהיא מעוררת בי ולעזאזל על כל השאר.
אבל וינסנט, הו וינסנט…
“אלוהים אוהב משוגעים, בגלל זה הוא עשה כל-כך הרבה מהם” (פתגם יידי).

יש שיר כזה, של ג’וליאנה האטפילד.
הסיפור הוא על גוזל שהיא מצאה בחצר לאחר סערה ועל אנשים וציפורים וההבדל שבינהם.
נזכרתי בשיר הזה אתמול.
לקחתי את ניב, בת 6 מקסימה ומניפולטיבית להחריד (ובמקרה בתה הבכורה של אחותי) לספרייה העירונית.
כשחזרנו לקחתי את האוטובוס הלא נכון והיו לנו מספר תחנות לצעוד חזרה.
על הכביש ראינו ציפור פצועה.
כנראה שספגה מכה חזקה בכנף או משהו דומה כי היא לא הצליחה להזיז אותה ורק נפנפה בכנף הבריאה.
ניב ביקשה ממני להרים את הציפור כדי שלא תדרס על ידי רכב חולף (מה שכמעט וקרה לנגד עינינו).
הרמתי את הציפור והנחתי אותה על פיסת אדמה בצד הדרך.
ניב שאלה אותי אם הציפור תהיה בסדר ואני שיקרתי ואמרתי לה שכן.
הרי אם הפציעה לא תהרוג את הציפור, אז חתול מזדמן יעשה את זה או משהו אחר.
הרגשתי רע עם זה.
שקרים תמיד מכבידים עליי, אפילו שקרים לבנים קטנים.
אבל רציתי להגן עליה.
לא יודע כמה זה נכון.
כבר בגילה הצעיר היא הכירה מספר אנשים שמתו, אבל אין לה הבנה של מה זה מוות, או לפחות נדמה לי שאין לה.
אני חושב שלמרות שהיא מבינה שכשמישהו מת זה עצוב, המוות זה לא דבר נורא (ואולי הוא לא, איש איש והשקפתו)
כל פעם שמישהו בסביבה הקרובה שלה מת, אחותי מספרת לה שהואהיא בשמיים.
פעם כשאחותי לקחה אותה איתה לבקר את האבא שלנו בבית הקברות, היא התעקשה ש”סבא נתן לא באדמה, סבא נתן בשמיים”.
אז שיקרתי לה.
צריך להיות אדם מאוד קר כדי להסתכל לתוך העיניים החומות והגדולות שלה עם מבט שמצפה ממך להגיד לה שהציפור תהיה בסדר ולהתעקש על זוטות כמו אמירת אמת.

I really had to go downtown.
Go downtown and hang around.
Was not prepared for what I found.
A baby bird was lyin’ on the ground.
Lying there in front of my feet.
Dying there right next to the street.
I picked it up and felt it’s heat.
I tried to wake her up but she wanted to sleep.
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
It’s dying, it’s dying, it’s dying,
And it’s something that I couldn’t stop.
You’re lying, you’re lying, if you say
It’s gonna make it ‘cos I know that it’s not.
Hanging on a telephone line.
Witnessing a million crimes.
I’ve been alone all this time.
I’d call someone but I don’t have a dime.
I don’t care for boys or girls.
I’d rather hang around with the birds.
Humans only wreck the world.
They’d kill your whole family for a string of pearls.
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
We’re dying, we’re dying, we’re dying.
Our insides are starting to rot.
You’re lying, you’re lying, if you say
We’re okay, ‘cos maybe we’re not.
Ooh, ooh, ooh… ooh ooh. Ooh, ooh, ooh… ooh ooh.
Ooh, ooh, ooh… ooh ooh. Ooh, ooh, ooh… ooh ooh.
Oooh… ooh ooh… ooh
If I had wings I’d try to fly.
But they don’t make it harder to die.
You can take it up to the sky.
But no one ever stays that high.
High… high
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
I’m dying, I’m dying.
I already gave away all that I’ve got.
I’m lying, I’m lying, if I say
That I’m cool ‘cos really I’m not.