השירטד יוז

לא רצה את האויר
ולא את השחקים הרחוקים

השיר
לא רצה את המדרון שממנו הדהד

לא רצה את העלים
אשר דרכם עברו תנודות קולו

לא רצה את האבנים שעל אדישותן
הצליח, בכל זאת, להעלות אדוה

לא רצה את המים

השיר לא רצה אפילו את הפה שלו עצמו
צפצף על הגרון שלו
על הראות והורידים
אשר מהם קלח

השיר העשוי שמחה
חפש, ממש כמו קנה

אחרי דבר שאיננו בנמצא

נרכן-ניגר מעל לקבר הריק
של מה שעוד לא בא.

All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?

או במילים אחרות, הרייטינג כאן דפק חתיכת זינוק בעליה.
משהו כמו 90 צפיות בשבוע האחרון.
מי? מה? למה?
מאיפה האנשים האלה באים?
נכון, שמתי לינק בלינמגזין, אבל אני בספק אם יותר מ2-3 אנשים נכנסו יותר מפעם אחת.
סיפרתי לעוד 3 אנשים שאני לא בטוח לגבי אחת מהם אם היא בכלל הגיעה לבקר.
מוזר.
קצת מלחיץ.
יש לי חרדת רייטינג ישנה.
כל מיני משחקי אוהבלא אוהב שאני משחק בראשי עוד מהאתר “האחר”.
מתבאס מזה שאני כותב ולא קוראים.
עוד יותר מתבאס מזה שיותר מדי אנשים קוראים ויודעים מה קורה אצלי בראש.
זה עושה לי חשק לברוח גם מכאן.
לסיכום: בעעעעעעעעעעעעעע יתאר את ההרגשה שלי בצורה די טובה כרגע.

מה זאת אומרת איזה בוס?
לברוס ספרינגסטין יש תקליט חדש והוא מהסוג שאני אוהב.
הבוס תמיד עבד במישור כפול.
תקליטים שהוקלטו בליווי הe-street band, חבורת מוזיקאים משובחת שאם תקחו את כל אחד מהמרכיבים אותה תקבלו את השופרא דה שופרא של המוזיקאים, אבל כולם ביחד פשוט עושים לי כאב ראש.
אני לא אוהב את הצליל המנופח הזה (הידעתם שלואי להב, אותו אחד שמפיק את שלום חנוך, היה טכנאי הקלטות של הבוס? בהחלט אפשר לשמוע השפעות של הצליל האמריקאי הנפוח בתקליטים כמו “חתונה לבנה” ואחרים שהוא הפיק).
זאת הסיבה שאני מעדיף את ספרינגסטין האחר.
ספרינגסטין של ‘נברסקה’.
תקליט צנוע שמתבסס על גיטרה אקוסטית, מפוחית, לא הרבה יותר מזה.
סיפורים על אנשים מהצד הלא נכון של החלום האמריקאי.
“יש לי עבודה, ואני מנסה לחסוך קצת כסף, אבל יש לי חובות שאף אדם הגון לא יכול לשלם”.
אז התקליט החדש הוא מהסוג הזה.
השקט.
המילים בחזית.
במקום הראוי להן.
פעם אחרונה שהוא הוציא תקליט כזה היה עם תקליט שנקרא “הרוח של טום ג’ואד”.
כן, אותו אחד מ”ענבי זעם” (עיניים שמאלה לרשימת הספרים למי שלא מכיר, אם יש כאלה).
אבל עברו כמה שנים מאז והדבר העיקרי שהוא הוציא מאז היה איזשהו תקליט בהשראת ארועי ה11 בספטמבר, תקליט מקושקש שהאכיל את האמריקאים בדייסה שהם אוהבים ולכן כנראה הצליח כל-כך.
“התקליט שאמריקה חיכתה לו, התקליט שאמריקה צריכה” כתבו באחת הביקורות.
שיהיה.
במשכורת הקרובה אני הולך לפנק את עצמי בשני דברים.
התקליט הזה הוא הראשון.
הדבר השני הוא הספר החדש של דונה טארט.
המחברת המאוד מוכשרת של “ההיסטוריה הסודית”.
למי שלא מכיר, אני דורש שתיגשו לחנות הספרים הקרובה ותשיגו אותו עכשיו.
פעם בכמה זמן, אני נתקל בספרים שאני מתאר כ”מניה בטוחה”.
“הגברת העירומה” של דקלה קידר היה כזה.
זה לא משנה מה הטעם שלכם בספרות.
ההנאה מובטחת.
ה-ספר לאי בודד, ה-ספר שאם קונים רק אחד בשנה אז זה חייב להיות זה.
“ההיסטוריה הסודית” הוא גם כזה.
רומן בקנה מידה פ. סקוט פיצג’רלדי.
לא פחות.
לא רק אני חושב ככה.
גם נ. שהיא ברת סמכא ב-ימבה דברים, כולל ספרות משובחת (אם את קוראת כאן, זה הזמן להתערב:)
בין שאר הדברים שאני יכול להגיד על “ההיסטוריה הסודית” זה שמדובר בספר של יותר מ600 עמודים שקראתי בשלוש משמרות לילה רצופות והוא נגמר לי מהר מדי.
דונה טארט הצליחה לעשות כמה דברים שלא ייאמנו בספר הזה.
למשל ליצור דמויות דוחות חלוטין, אנשים שאם תפגשו בחיים תרצו להעיף להם סטירה, ועם כל זה, היא מצליחה לגרום לקורא לדאוג לשלומן, לקוות שהן לא יתפסו אחרי שהחבורה בספר רצחה אדם חף מפשע ורצחה אחד מבני החבורה עצמה על מנת לכסות על הרצח הראשון.
ולא, אין כאן ספוילר, הרצח הוא הארוע הפותח את הספר.
אז עכשיו יש לה ספר חדש בעברית.
“הידיד הקטן”.
ממה שנ. סיפרה לי, דונה טארט “מטיילת” בדרום העמוק של ארה”ב.
הטריטוריה של טנסי וויליאמס, פלאנרי א’וקונר, פוקנר וכל המשתמע מכך.
הדרום של הקו-קלוקס-קלאן, גילוי עריות, סודות אפלים שעוברים מדור לדור.
התחזית: יהיה חם ומגניב.

מכאן.

ארתור רובינשטיין – דברים

“אני מקבל את החיים ללא תנאים. לחיים יש כה הרבה – כה הרבה להיות מאושר בשלו תמיד. רוב האנשים מבקשים אושר על תנאי. באושר ניתן להרגיש רק אם אינך מציב תנאים מוקדמים.

קח, למשל, את גודובסקי. הייתי נדהם למשמע נגינתו. זה עלול לקחת לי 500 שנה להגיע לדרגה זו של שליטה מכנית. אך להיכן זה הביא אותו? הוא היה אדם לא מאושר, כפייתי ואומלל כשהיה רחוק מהמנענעים. האם הוא נהנה מהחיים? זה גרם לי לחשוב מעט. פסנתרן איננו בית-חרושת לפלדה, כמו פיטסבורג.

הערצתי ספרים, תמונות, יין… לא יכולתי לשבת שמונה, עשר שעות ליד הפסנתר… חייתי כל שניה. היודעים אתם את יקר מחירה של שניה אחת מחייכם? היא הלכה לעולם. אינכם יכולים לחיותה מחדש.”

ביום שישי האחרון, הוקדש הטור של דנה ספקטור לשירים שליוו את פסקול חייה.
בין השאר היא דיברה על הקשבה למילים, שזה משהו שבאמת לא כל אחד עושה.
היה לי נחמד לקרוא את הטור שלה השבוע בגלל נקודות דימיון קלות ביני לבינה.
למשל היותה מתרגמת חובבת של שירים (למרות שעכשיו אני זע באי-נוחות לזכר מספר תרגומים שלי לטורי איימוס).
וכמובן, האהבה לרוג’ר נלסון, האיש שיותר ידוע כ(גם) פרינס.
אם תחפשו בגוגל את המילה Prince, התוצאה הראשונה לא תהיה הנסיך הארי, לא הנסיך צ’רלס, אפילו לא בילי פרינס בוני (הלא הוא וויל אולדהם רב השמות והכשרון).
ככל הקשור אלי, יש רק נסיך אמיתי אחד שראוי לסגידה.
מה גם שהיום ראיתי את “גשם סגול” שלו ונזכרתי בכל הדברים שעשו אותו לכל כך גדול בעיני, למרות קומתו הננסית.
אז הוא פומפוזי, בעל טעם בלתי נתפס בבגדים ותספורות על גבול המד”ב.
אבל השירים, הו, השירים.
הוא שר על אמבטיה עם דורותי פארקר (לא הכותבת הסאטירית מהחוג המרושע של שנות השלושים אלא המלצרית בדיינר שלו), על איך זה כשהיונים בוכות, על לגרום לה לצחוק בגשם סגול, על אנשים שמתים ממחלה גדולה עם שם קטן, הוא כתב שירים קורעים על שלג באפריל וחברים שמתו, הוא כתב על גנבים בהיכל שלא אכפת להם איפה הם בועטים כל הם מצליחים לפגוע בך, וכמובן, הזמין את כולם לחגוג כאילו זו 1999, הרבה הרבה לפני שסוף המילניום הפך לדיבוק כלל עולמי בסוף המאה שעברה ועוד המון שירים עם ליריקה וסאונד משובח, גרוב בלתי נגמר, כשהוא מנגן עוד סולו מדהים על הגיטרה שלו…ובכן חברים, צריך להיות עיוור כדי שלא להבין מה בדיוק חסר למוסיקה היום.
אחרי שנות השמונים הוא קצת נעלם.
שנות השמונים היו אחד העשורים המיותרים בהיסטוריה.
כמות כזאת של טעם רע במוסיקה ולבוש לא היו כנראה מאז, ובכן, שנות השבעים:).
אני מודה לאל שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל בתחילת שנות התשעים, עשור שמחציתו המוזקלית הראשונה היא משהו שאפשר לסכם ב”עולם ישן נחריבה”.
הפסקול המוזיקלי שלי היה בעיקר הגראנג’, ככה שניצלתי מהצורך בווידויים מביכים על פוסטרים של בוי ג’ורג’ שכיכבו אצלי.
הדבר הגדול האחרון שהוא עשה מבחינתי היה הסרט “גשר גראפיטי” הכה מעולה והכה לא מוערך ואת “יהלומים ופנינים” וזהו.
מאז הוא הספיק להסתכסך חברת התקליטים שלו מה שהוביל למספר שנים שבהם היה ידוע כ”הסמל” (הסמל הוא מעין צורה חסרת שם ששימשה כשמו הרשמי ) בגלל שעל פי חוזה השם “פרינס” הוא רכוש של חברת התקליטים, נולד לו בן שנפטר זמן קצר לאחר הלידה, הוא עשה כמה תקליטים שלא זכו ליותר מדי הערכה ובאופן כללי, כמו העשור שבנה אותו, התפוגג לו אל הזכרון הקולקטיבי.
שמועות אומרות שהתקליט האחרון שלו מחזיר אותו לימיו הגדולים.
פרינס, אם אתה קורא כאן, הפוסט הזה בשבילך:)

*הערות שוליים:

0> Nothing compares to you?של שינייד? פרינס כתב.

1> הכותבת דנה ספקטור היא בערך הדבר הראשון שאני קורא בימי שישי, (אחריה אני עובר על מוסף השבת, מרפרף על הפוליטיקה ומתעמק במוסף הספרות, אם זה מעניין מישהו).
במשך תקופה מסוימת איבדתי עניין בטור שלה.
הציניות שלה הפכה להיות מעיקה מדי עבורי.
כנראה תוצר של שנים של סחיבת שק פחמים ציני משלי על גבי.
שני שליליים לא מייצרים פלוס במקרה הזה ולי נגמרה הסבלנות לעולם דרך משקפי ספקטור.
יש לי מספיק תרעלה משלי, תודה.
אבל הגעגועים עשו את שלהם ואני שוב קורא את הטור של דנה ספקטור.
אחד הדברים שמרתקים בעיני זו החשיפה העצמית שלה בטור.
בטור שמובא לעיל היא מספרת על אובדן הבתולים שלה ומתארת את הסיטואציה כחוויה שרחוקה מלהיות זכרון נעים.
כקורא מן השורה אני נתפס לאיכות הכתיבה והעצבות ששורה על הסיפור מדביקה גם אותי.
אבל בעין יותר ביקורתית אני לא יכול שלא לחוש מעט חמלה כלפיה.
לא בגלל הסיפור הספציפי הזה.
הצורך הזה לפרוט את הזכרונות הכי אינטימיים שלה, מביכים ככל שיהיו, למילים מעל גבי העיתון, שבוע אחרי שבוע.
העם דורש דם וקרביים והעם יקבל.
אבל מה אני מבין, אולי היא באמת אקסבצ..אקסהבניצי….נו, המילה הזאת….אתם יודעים.
אולי היא נהנית מכל רגע.
גם מלחלוק את סיפור אובדן הבתולים שלה.
אני לא מתיימר להבין איפה הגבולות שלה ומה עובר לה בראש כשהיא מקלידה את חייה במרץ להנאתי.
אני יכול רק לתהות לגבי זה.
כמו כל קורא אחר.
יש טור שלה ששמרתי למטרת העלאה עתידית כי הנושא בו העלה נקודה מעניינת מבחינתי.
אבל מבטיח שלא לעשות יותר מדי מזה.
לנצל עבודה של מישהו אחר כדי למלא את הבלוג שלי או להפוך את הבלוג שלי למחסן כלשהו.

2> לתשומת לב הקוראת דנה ספקטור:
השיר Poison של אליס קופר? יש הטוענים שמדובר בשיר על איידס.
נשבע לך.
כמובן שאם נשארים ברמת המטפורה, אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים.
לגיטימי.

3>השורה שהתפספסה בגלל הקיפול:
“הוא גימד אותנו לגובה שלו ושל פרינס. 1.57 מטר, בדיוק.
והכי חשוב, הוא בנה מעצמו את המאהב הכי מוצלח שיהיה לנו אי פעם.”

קריאה נעימה.

בזמנם כאלה, של דכאון וחוסר שינה (שאני די חושד שקשורים אחד בשני), אני מתגעגע לאשכול הדכאון הייעודי שלי בהייד-פארק (שמעתה ועד עולם יכונה “האחר”).
איפה עוד אני יכול לקטר על בסיס קבוע כשאני לא מצליח להרדם, על זה שמעבר לבאסה הכללית ששורה עלי אני עוד טוחן ג’אנק פוד ושאריות עוף שיש במקרר (אז מה אם השעה חמש וחצי בבוקר, אסור לאכול עוף אם אני בדכאון?) מה שרק מוסיף לתחושת “לא הכי סבבה לי כרגע”.
לפחות באתר האחר מצאתי נחמה כשראיתי את טור הצפיות עולה לאיטו.
אולי רק חמישה או שישה אנשים קראו שם, אבל לפחות ידעתי מי הם.
בצורה ביזארית מעט, זה נחמד לבכות לחברים גם אם הם וירטואלים.
אבל, אני כבר לא כותב באתר האחר (אני מבטיח פוסט בנושא מתישהו, על למה אני כבר לא שם) ואני נאלץ להסתפק בעיקר בעוברי אורח לא ברורים לחלוק איתם את יסורי **** הצעיר.
התחלתי לפרסם את הבלוג בחתימה שלי באתר לינמגזין, ואני לא בטוח כמה זה חכם לקשר בין הזהות הוירטואלית הקודמת שלי לנוכחית, אבל… (וכאן כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו בעניין הפרסום העצמי חסר הבושה שעומד נגד כל מה שאני מאמין בו בלה בלה בלה בלה…)
אני חושב שמה שמטריד אותי בעיקר זה שבלינמגזין, מתוקף היותו אתר חדשות טכני ולא אתר אישי, זה כנראה המקום היחיד שאני כותב בו ולא משוייך לקטגוריית “הדפקט עם האיזון הכימי הלוקה בחסר”, שזו הקטגוריה שאנשים משייכים אותי אליה באתרים אחרים שבהם כתבתי.
so be it.
זה מה שאני אומר.
יום שני יש פגישה בחיפוקס, ואני כמעט בטוח שאני שם, הנושא הוא Firewall Piercing והערב קראתי קצת בנושא.
ג’מיל, נראה לי שזה יכול להיות הפתרון שלך עם גלישה לצ’אט של האתר האחר:)
קצת רקע בנושא.
ומשהו על כותרת הפוסט.
השיר המעולה הזה של פלויד הוורוד.
אני חושב שעשיתי חלק נכבד ממה שמוזכר בו.
קניתי דברים (גם גיטרות:), עבדתי לילות רבים מספור בגלל שככה רציתי, העברתי תקופות ארוכות של כמעט ללא שינה, וויתרתי על בשר למספר שנים, עשיתי עוד כמה דברים שבאו מאותו מקום ובסוף גיליתי ששום דבר לא יכול למלא את החללים הריקים.
לפחות לא משהו שנמצא בהישג ידי.

הסרט הזה שווה פוסט נפרד.
גם יבוא.

פוסט עצבני קצר.
אני צופה עכשיו בהופעה של לאה שבת בערוץ 24.
איך יכול להיות שמישהי עם כזו כמות מסיבית של שירים יפים זוכה להתעלמות כמעט גורפת מהתקשורת?
הכל יחסי כמובן, אבל כל מחשוף של מאיה בוסקילהשירי מיימון וכל קילו שנינט השילה מעליה השנה, זכו ליותר יחסי ציבור מאשר לאה שבת בכל הקריירה שלה כנראה.
אני לא כזה תמים שלא מבין את חוקי המשחק, היצע וביקוש וכל זה…אבל אני ממש לא חייב לאהוב את החוקים, נכון?
חבל שאמנים בשיעור הקומה של לאה שבת, צריכים להופיע מול קהל מנגבי חומוס, וזה הקהל שמולו מתקיימת ההופעה.
אנשים שיושבים ובולסים בזמן שאמן נותן את הנשמה שלו על הבמה זה פשוט מכוער בעיני.
ראיתי מישהו שמדבר בסלולרי שלו(!).
נו, אם בהצגות תיאטרון זו נורמה, מה ילינו אזובי הרוק.
צ’רלס מינגוס קיים הופעה שכללה מוזיקה שניתן להגדיר כ”אקספרימנטלית” בפני קהל ניו-יורקי.
זה היה בהופעה האחרונה שלו עם אריק דולפי, ענק ג’אז אחר שמאז ייצר כמה יצירות מופת משלו (למשל האלבום שמעטר את הבלוג הזה משמאל, “Out to lunch).
מינגוס פנה אל הקהל בתחילת הערב ואמר “בלי מחיאות כפיים, בבקשה, ובלי שקשוק קוביות הקרח בשתיה שלכם…”
אם אני זוכר נכון באותה הופעה הוא גם אמר לקהל ש”אם אתם חושבים שאנחנו מוזרים, כדאי שתסתכלו על איך אתם נראים”, אבל אל תתפסו אותי במילה.
טוב, נו, זה צ’רלס מינגוס, האיש שפעם בזמן הופעה ריסק קונטרה בס של 800$ בהתקף זעם ופעם אחרת ניסה לשבור יד של פסנתרן תוך כדי הופעה (על ידי הורדת המכסה של הקלידים בזמן שהאומלל ניגן, כנראה שלא לשביעות רצונו של מינגוס).
אבל בין לאה שבת למינגוס יש אי אילו הבדלים של טמפרמנט ובגלל זה אוכלי החומוס המדושנים (אינשאללה יהיו להם 30 טריליון קוליפורמים בכל ניגוב), ימשיכו לדבר בסלולרי בזמן שהיא שרה.
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וכשהרינגטון משמיע קולו, עניינים כמו כבוד הדדי לאדם אחר, אמן מופיע, זה כנראה באמת יותר מדי לבקש.

*קצרצרים מכדי לפתוח פוסט עבורם

0> שוב אני ובת אחותי מבלים זמן איכות ביחד.
הגאונה, רק בת 6, התקשרה לחברת הלווין והזמינה לעצמה איזה ערוץ משחקים.
היא נתנה כזיהוי את מספר תעודת הזהות שלי שמצאה על איזה טופס, או משהו כזה, אני לא יודע מה היא עשתה בדיוק.
אבל היא רצתה והיא השיגה.
פשוט עד כדי כך.
ילדה בת שש!
כנראה שזמן האיכות שלנו הוא קצת יותר מדי כי כבר בגיל כזה יש לה מוח קרימינלי ואת הנטייה של לא לעצור באדום.
אבל אני אוהב אותה בכל זאת.
שיחה שהיתה באמת:
ניב: אתה כל הזמן עובד בלילה?
אני: כן
ניב: ואתה כל הזמן יושן ביום?
אני: כן
ניב: אתה הפוך.
ניב: אתה כמו עטלף.

1> אני מתכוון ללמוד בס אצל מורה בקרוב.
כבר מצאתי מועמד בחיפה.
למה שם? בין השאר, ברמה שאני נמצא בה אני צריך יותר מאשר יש לכל מיני מורים בחור שכוח האל שבו אני גר, להציע לי.
מה שמדאיג אותי זה המפגש הראשון.
הוא בטח רגיל לילדים בני 16.
אני כבר לא בן 16, בלשון המעטה.
אני מניח שמתישהו ההלם הראשוני יעבור לו.
אבל עדיין, קצת מדאיג אותי.
הוא בטח יחשוב שאני איזה דפוק במוח או משהו.
לא?

המרדף טוב יותר מהלכידה עצמה.
כך אומרים (וזה גם שם של אלבום משובח במיוחד של להקה בשם מוטורהד)
לאחרונה יצא לי לחוות את זה, בצורה מסוימת.
באחד הערבים בעבודה, מצאתי את עצמי איכשהו, מזמין שלוש נשים לדייט.
הראשונה היא מיכל שאני מפתח תשוקה חשאית כלפיה מזה זמן מה.
תוך כדי שיחה רגילה, היא אמרה משהו על זה שבזמן האחרון אני מרוחק מעט, ואם הכל בסדר, ואני הגבתי שכן, זו תקופה כזאת, אז היא אמרה שאם אני רוצה להפגש לכוס קפה, לדבר על זה, היא שמח.
כמה ימים אחר כך שאלתי אותה אם במקום כוס קפה, בא לה על ארוחת ערב במסעדה.
היא הסכימה.
עכשיו, העניין הציק לי כי על פניו אנחנו הולכים כידידים ולא יוצאים לדייט.
אז אתמול ניסיתי לשאול אותה אם בא לה לצאת איתי.
ממש לצאת (וסליחה על המושגים המעט ארכאיים, ממש לא בא לי להיות פוסט-מודרניסטי ושנון כרגע אז אני משתמש במושגים שנהירים לציבור הרחב:)
זה הלך ככה:
“מיכל?”
“כן”?
“הכל בסדר”?
ה”הכל בסדר” זה כמובן בגלל שלא העזתי להוציא מהפה את מה שבאמת רציתי.
דיאולוגים כמו זה המובא לעיל התרחשו לאורך כל המשמרת.
להזמין אותה לדייט בסוף לא הזמנתי.
אבל לא זה העניין (כלומר, גם על הפאתטיות שלי אפשר לדבר, אבל למה לבזבז את כל הרחמים העצמיים בפוסט אחד?:)
העניין הוא שאני מאוד רוצה את מיכל.
אני נמשך אליה, אני מוצא אותה כסקסית להדהים ומתוקה להחריד.
האמת שהיא כל כך נחמדה לפעמים שזה פשוט מעצבן אותי.
אדם נטול רוע.
אני מניח שיכולתי לתת לה שיעור או שניים בתחום הרוע האנושי.
או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו והיא כבר תלמד לבד.
אבל, תוך כדי ניסיונותיי העלובים למדי להזמין אותה לדייט (אגב, היא לחלוטין לא בעניין שלי בקטע הזה למרות שאני חושב שהיא כן היתה מסכימה לצאת איתי ולו רק בגלל נחמדותה הרבה)., חשבתי לעצמי, “ומה אם כן יהיה משהו ביננו, מה אני אמור לעשות עם זה?”
אני מניח שרוב הקוראים כאן חוו מערכות יחסים בחייהם ואני לא צריך להסביר איך דברים מתנהלים בקשר.
המחשבה על זה גרמה לי ליאוש מסוים.
אם אני אשיג אותה, אני בטח ישר אתחיל לחפש פתחי מילוט.
ללהקת The The יש קטע מצוין על איך אדם רוצה משהו, חושב עליו כל היום וכל הלילה, אבל כשהוא משיג אותו, הוא מבין שהוא לא ממש רוצה אותו יותר.
אני מניח שזה מסכם את מה שאני מנסה להגיד.
משהו דומה קורה לי עם שתי האחרות.
עדיין לא נפגשתי איתן, יצא לי להכיר אותן תוך כדי שיחות טלפון בענייני עבודה.
לירז למשל.
לירז היא בחורה עם בטחון עצמי ברמות שאני לפחות לא מכיר.
היא לא מפסיקה לדבר על עצמה ככוסית על, על הגוף שלה, על הפנים היפות שלה, על המחזרים שלה, על הארוסים שלה (היא היתה מאורסת כשלוש פעמים אם להאמין לה).
מה שנחמד בה זה שהיא בהחלט הבחורה ל”dirty talk” לפני השינה.
את השיחות ביננו אפשר לתעד ולהפיץ מחדש כרומנים פורנגרפיים.
לא שאנחנו מדברים רק על זה, אבל זה מה שאני זוכר בעיקר:)
אז במשך זמן מה הייתי נלהב לקראת הפגישה ביננו, אבל ככל שזה הולך ומתקרב, אני מוצא סיבות לדחות את זה.
זה לא שמדאיג אותי שאני לא אמצא חן בעיניה או משהו דומה.
פשוט לא בא לי.
משהו בה מבלבל אותי.
אותו דבר לגבי מעיין.
אפילו לא התכוונתי להזמין אותה לצאת.
דיברנו על משהו שקשור לעבודה שלה.
אני אמרתי משהו אחד, היא משהו אחר ובסוף היא אמרה “רוצה להתערב? אתה מזמין אותי לארוחה אם אתה טועה”.
מאז היא העלתה את נושא ה”מתי ניפגש” מספר פעמים.
ואני?מרגיש עייף רק מהמחשבה על השתתפות במשחק הזה.
אני לא בטוח מה בדיוק אני עושה עם כל זה.
מיכל היא זאת שאני רוצה אבל בערבון מוגבל, לירז היא פלרטטנית בלתי נלאית ואני לא יודע אם אני באמת מוצא חן בעיניה או שהיא פשוט ככה וזהו, ומעיין, למרות שהיא די ברורה לי וממה שנאמר לי עליה היא זיון בטוח, פשוט לא עושה לי את זה בשום מובן.
אולי אני צריך טיפול פסיכולוגי, מישהו שיכול לתקן אותי ולהעלות אותי על פסים נורמליים.
שאני אפסיק לרצות דברים ולהרגיש הרגשת מיאוס קלה אחרי שהשגתי אותם (או הייתי קרוב מספיק:)

*למרות כל שנכתב כאן, אני מקווה שאף אחד לא מקבל את הרושם שיש לי חיי חברה תקינים מכל סוג שהוא.
ממש לא.

במסגרת הצלילה הטוטאלית שלי לנבכי עולם המוסיקה והרצון להבין דברים לעומקם, אני קורא את הספר “החיים במוסיקה” של דניאל בארנבוים.
זוהי מעין אוטוביוגרפיה.
בתור אוטוביגרפיה, הספר לא שלם כי הוא במודע מדבר בעיקר על חייו כמוסיקאי ואת הפרשנות הרגשית הוא משאיר בחוץ רוב הזמן.
יש כאן הרבה מ”הייתי, עשיתי” כאילו זה הדבר הכי טבעי לילד לטייל בעולם ולהופיע בקוצרטים.
תובנות רגשיות כאמור, כמעט ואין כאן.
בארנבוים עשה רעש בשנים האחרונות בין השאר גם בגלל פרשת וואגנר.
כזכור, הוא התעקש לנגן מיצרותיו של המלחין למרות שהתבקש במפורש שלא לעשות כך.
קצת רקע לאלו מאיתנו שלא מבינים על מה המהומה.
וואגנר היה מלחין שבין השאר חיבר מאמר ששמו היה “היהודים במוסיקה” ובו טען שהיהודים הם גזע טפיל ושאינו מסוגל ליצור.
בין השאר הוא היה נשוי לאחותו של ניטשה שגם לה יש פרק אנטישמי מכובד (היא ערכה את כתביו של אחיה לאחר מותו כך שיראה שהוא תומך בדוקטורינות של הגזע מה שגרם לכך שנישטה נתפס כאנטשימי מובהק במשך שנים רבות).
מלבד זה, המוסיקה שלו היתה חביבה מאוד על הנאצים שניגנו אותה במחנות ההשמדה בעת שיהודים הולכו לתאי הגזים ולמשרפות.
הוויכוח היה האם יש להפריד את המוסיקה מהדעות של האדם, או בפשטות, האם האומנות היא מעל לכל.
בזמנו לא היתה לי דעה ברורה בעניין.
מוסיקה קלאסית היא לא מהותי מחיי, בעצם הנוכחות שלה לא קיימת כמעט, ולכן היה לי נוח יותר לשבת על הגדר בעניין הזה.
היום אני חושב שאין מקום לנגן את וואגנר.
אין צורך לגלות אצילות נפש כלפי אדם ששטם אותי ואת מהותי.
תהיה היצירה שלו משובחת ככל שתהיה.
או בקיצור, סעעעעעעמק על וואגנר ועל הוולקיריות שלו וזו דעתי המנומקת בעניין!
ונחזור לספר.
לריינר מריה רילקה ישנו ספר ידוע למדי, “מכתבים למשורר צעיר”.
אני לא אטען שבארנבוים כתב יצירה שוות ערך, זה אפילו לא מתקרב או מנסה להוות משהו דומה, אבל אני לפחות מצאתי בספר משהו שאני מניח שאפשר להתייחס אליו כסוג של מראה שהוצבה מולי.
אני לא אכנס לפרשנויות רחבות מדי, סביר להניח שבין כה וכה זה לא יהיה מובן למי שלא חי בתוך הראש שלי:).
מה שאני מנסה להגיד, בקצרה, זה שלקחתי משהו מהספר הזה למרות שכאמור, הרקע הוא עולם שזר לי לחלוטין.
טוב, הנה:

“עבורי, לימוד נגינה על פסנתר היה טבעי כמו ללמוד ללכת. לאבי היתה אובססיה לרצות שהדברים יהיו טבעיים. אני גדלתי על העקרון הבסיסי שאין כל חציצה בין בעיות מוסיקליות לטכניות. זה הי החלק אינטגרלי מהפילוספיה שלו מעולם לא נדרשתי להתאמן בסולמות או ארפג’יו. מה שנדרש ממני כדי לפתח את המיומנות שלי כפסנתרן, נעשה אך ורק על ידי הנגינות עצמן.
העיקרון שהוחדר בי מן ההתחלה, אליו אני צמוד עד היום, היה שלא לנגן אפילו תו אחד בצורה מכנית.
הוראתו של אבי הית המבוססת על האמונה שיש די והותר סולמות בקונצ’רטי של מוצארט.
לעיתי קרובות אני פוגש מוסיקאים המנסים לפתור בעיות מסוימות באופן טכני ומכני תחילה, ואז מנסים להוסיף את ה”מוסיקליות”, כמין קישוט של קרם על העוגה. על השניים להיות קשורים זה בזה מן ההצחלה, מפני שהאמצעים הטכניים בהם משתמשים כדי להתגבר על בעיות פיזיות מסוימות, ישפיעו על ההבעה.
אני מתאמן תמיד על המעברים הקשים מבחינה טכנית תחילה – בנפרד ולאט – כך שאני לומד לשלוט בהם ולפסק אותם.
צריך להתנגד לפיתוי לנסות לנגן בטמפו נכון, עד שאתה שולט היטב בטמפו אטי.
לעולם איני מנגן מעברים כאלה באופן מכני, כשהכוונה היא להוסיף את הפיסוק מאוחר יותר.
מעבר קשה מבחנה טכנית צריך להיות מנוגן לאט, עד שאהת לומד לשלוטו בו – אבל בהבעה מוסיקלית הנכונה.
הפרדת הצד הטכני מן הצד ההבעתי של הנגינה, היא כמו להפריד את הגוף מן הנפש”.

“לנצח בעל פה פירושו לדעת באמת כל פרט בודד, כל תו, ולא לסמוך על התזמורת.
אין די בכך שאתה זוכר את התווים, עליך גם לזכור את הדרך לבצע אותם. הזכרון כשלעצמו, אם אין הוא נתמך על ידי ההיזכרות, הופך לחסר בטחון ומכני. היכולת להיזכר היא מצב יצירתי.
מובן שיש לעבוד על כך, להתאמן.
אבל “אימון” היא מילה כל-כך על מוסיקלית.
זוהי בעיה בלשנית.
המלים “אומנות”, “אימון”, ו”אמונה” באות כולן מאותו שוש (א, מ, נ) ואינני חושב שזה צירוף מקרים בלבד.
לכל אדם יש יכולות שונות של ריכוז. לי עצמי אין כללים נוקשים, כמו לנגן שמונה שעות ביום או פחות מארבעים וחמש דקות.
שני הקצוות יכולים להיות מזיקים באותה מידה.
לעולם לא אנגן תו אחד כשהריכוז שלי אינו מרבי, מפני שלעשות זאת פירושו ליפול במלכודת של הנגינה המכנית”.
אנשים רבים מתאמנים שעות רבות מסיבות לא מוסקליות, כאמצעי לחיזוק בטחונם העצמי, נגינת מוסיקה אינה הדרך להשיג זאת.
המלחינים הגדולים – בטהובן, וגנר, דביסי, בולז או מוצרט – לא כתבתו מעומק רגשותיהם כדי שפסנתרנים עלובים יכולו רכוש בטחון עצמי.
בטחון עצמי תלוי באופי וביכולת לנתח דברים.
אנחנו יכולים לשפר אותו על ידי העמקה של הידע או ההבנה, לעולם לא על ידי חזרה מכנית”

*הערות שוליים:
0> ספר אחר שאני קורא בימים האחרונים וגם הוא שייך לז’אנר, “מוסיקאי מחפש משמעות” הוא זה.
קני וורנר כתב ספר על התהליכים הנפשיים שמוסיקאים עוברים, על הלחץ, חוסר הבטחון, הספק העצמי, על היחס בין עבודה קשה לכשרון ולמי מהשניים יש משקל גדול יותר, והאם עבודה קשה יכולה לשמש כסוג של פיצוי על חוסר כשרון.
בשורה התחת
ונה, הספר כנראה מדבר על פחד ואיך להתגבר עליו.
ספר נפלא וממש לא צריך להיות מוסיקאי כדי למצוא בו, אולי, פיסות קטנות של חוכמה.

“מהשקט הזה והטמטום
מהיושר שנראה עקום
מהשקר והמועקה
משנים של ציפיה לשמחה
באה מוזיקה.”

אם היה צדק בעולם התקליט הזה של שם-טוב לוי היה מוכר מאה אלף עותקים.
האמת שלי זה לא היה משנה בהרבה, אבל לפעמים זה נחמד לדעת שעוד אנשים שמעו שיר מסוים והתרגשו כמוך.
המון כתיבה משובחת, ורשימה ארוכה של אורחים שכתבו וניגנו (אלי מגן, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ברי סחרוף, אהוד בנאי ועוד המון שקצרה היריעה וכו’…).
אני מדבר על אלבום שנקרא “99” ויצא לאור, כמה מפתיע, בשנת 1999.
אני לא יודע אם הוא מכר או לא, אבל סביר להניח שהאלבום ההזה נשאר על המדף.
למה? ככה זה.
בין השאר, שם-טוב לוי מתעסק עם חייו כאמן.
השיר הראשון בתקליט, “באה מוזיקה” (מילים: ארקדי דוכין), מדבר על הצורך ליצור והמקומות שמהם זה מגיע.
משהו בשיר הזה תמיד נוגע בי, כי אני מבין מאיפה זה מגיע.
פעם חשבתי שאני אדם כותב, אבל לא הצלחתי להגיע לאן שרציתי, עכשיו אני בעיקר מנגן (רק לעצמי בינתיים) ומקווה להיות שווה משהו יום אחד.
אבל אני ממשיך לדבוק בזה, אני לא יכול אחרת.
טד יוז כתב פעם שיר על סילביה פלאת’, השיר נקרא “האלוהים”.
אולי אני אביא פעם את התרגום המלא.
“הסיפור שלא נכתב הוא אלוהיו של הכותב, מצווה חרישית, כתוב!”
זה עוד מאותו דבר.
“המשחקים שמשחקים בנו…”.
יש דברים שחזקים מכל היגיון.

*הערות שוליים.
0> אז מה אם אני מצונן קשות ובקושי נושם. זו לא סיבה להפסיק לעשן כמו קטר.
1> מחר אני אמור להיות בבית-משפט להעיד על משהו.
מה הסיכויים שהשופט יאשים אותי בביזיון בית המשפט אם אני לא אפסיק להשתעל ולהתעטש?
2> דילמה: להזמין את עצמי לארוחת ערב נחמדה איפשהו או לקנות ספר חדש?
3> עונג שבת אמיתי.
מצאתי את האתר הבא שעמוס מכל טוב בתווים ליצירות שאת רובן אני מכיר ואוהב וכולן במפתח הנכון.
מפתח סול:)
בעל האתר גם העלה מאמר שפורסם בעיתון GQ וטרם הספיקותי לקרוא.
“מי הרג את ג’אקו”.
דעתי?
ג’אקו הרג את ג’אקו.
המאניה דיפרסיה ליתר דיוק.
כמובן, ששומר ראש חמום מוח שדפק לו את הראש במדרכה כמה פעמים זירז את העניינים.
אבל על זה בפעם אחרת.

Bass Solo on “Used To Be a Cha Cha”