קטגוריה חדשה לכל מיני פנינים ביזאריות שאפשר למצוא תוך כדי עיון בman pages וצורות תיעוד אחרות.
והפעם: הפקודה whatis שנולדה עבור מי שאין כוח לקרוא man page (יש כאלה?:) ורוצה את התקציר למה פקודה מסוימת מבצעת.
מזל שיש תיעוד.
אחרת איך הייתי יודע שless זה ההפך של more?

וגם זה היה בנושא אותה פקודה.
ספר הסלאקוור המחודש שהוא חלק מגל של אתרים שמספק תחליף לתיעוד הרשמי הלא ממש מעודכן שמגיע עם הפצת הלינוקס המשובחת Slackware.
הפרויקט של קבוצת הדיוור של סלאקוור הגיע סוף סוף להשלמה של גירסת 2.0 ואני מצאתי את הפנינה הבאה (כן, ברור לי שזו בדיחה).

תגובה חדשה לנושא ישן בלינמגזין החזירה אותי לאחד החסכים הגדולים בחיי (חוץ מסקס, כסף, חיים:)
את ההשכלה הרשמית שלי אפשר לסכם ב”קצת פחות” מבגרות תיכונית.
בסיום תיכון היתה לי תעודה שרחוקה מרחק שנות אור ממלאה, אבל אחרי הצבא השלמתי בכוחות עצמי את רובם הגדול של המקצועות.
בצורה אופיינית לחלוטין, הגעתי למרחק נגיעה מקו הגמר ונטשתי.
אבל קשה ללמוד לבד והבנתי שלקרוא חצי ספר בגרות בהיסטוריה בזמן שאני נוסע במונית למקום המבחן או לגשת למבחן בספרות ולענות על שאלות בעניין כל מיני שירים שבחיים לא ראיתי, זו לא הדרך להשיג את הציונים שיכניסו אותי לאקדמיה (בדרך פלאית עברתי בשתי המקצועות, אבל הציונים, הו, הציונים, חושך בעיניים).
בשנה שעברה לקחתי קורס אחד באוניברסיטה הפתוחה, היה נחמד, אבל האו”פ היא משהו שאני מכנה “האוניברסיטה של הטיפשים”.
משהו עם דימוי די נמוך בעיני.
מקום לאנשים שלא היו מספיק חכמים להתקבל לאוניברסיטה “אמיתית”.
עכשיו אני יכול להעיד שהרמה שם מאוד גבוהה ומאוד קשה והאמת שאני מעריך את המקום קצת יותר.
ובכל זאת, אני נצמד לשאיפה מסוימת ללמוד בטכניון.
אני די בטוח שבקרוב אני אקח עוד קורס באו”פ ואם תרצה השם, תוך כמה שנים (האמת שאני די מתכוון “ללחוץ על הגז” אז כנראה שזה יהיה בפחות מ”כמה שנים”) ויהיו לי הציונים הדרושים למשהו שנקרא אפיק מעבר.
“אפיק מעבר” זה אומר שהשלמתי מכסה מסוימת של קורסים בממוצע 85 ואני יכול להמשיך במסלול מקביל במוסד אקדמי אחר.
בכל אופן, אותו הדיון נסוב על גבי הצורך בתעודה אקדמית בתחומים מסוימים ויש טיעונים משכנעים לכאן ולכאן.
אני לא חושב שתואר אקדמי יפתור לי את כל הבעיות בחיים.
אבל זה בהחלט יכול להיות מנוף נחמד.

הערות שוליים.
0> לא מזמן הייתי בהרצאה בחייפוקס שהיתה עמוסה למדי (37 היה מניין הראשים אם אני זוכר נכון), ואחד הדברים שעברו לי בראש היה שאני כנראה הכי טיפש בחדר.
נכון, יש שיגידו שתואר אקדמי זה לא משהו שבהכרח מצביע על אינטילגנציה.
לא פעם שמעתי ממכרים שכן למדו באקדמיה שהם מכירים בעלי תואר שני שטיפשים כמו נעל.
ובכל זאת, לא יכול להמנע ממחשבות כאלה שצצות מהצד האפל של התודעה שלי.

1> ג’אמיל הידוע גם כ”לא מוטי” סיפר לי כמה דברים מזוויעים על היחס לתלמידי תואר ראשון בטכניון.
עם כל הצער על הסבל שלו (נניח), יש בזה משהו מנחם.
זה הוריד לי בכמה דרגות את החשק ללמוד שם (הוריד, לא הרג), ואולי בקורס הבא שלי באו”פ אני לא אלחיץ את עצמי במחשבה שאני חייב להוציא ציון 85 שזו מחשבה שבהחלט היתה קיימת ובהחלט הכבידה עלי וכנראה שתשלח אותי לעשות שוב את אותו הקורס.

הבלוג מכוער.
שיפור יבוא בימים הקרובים.
אולי אפילו צבעים עליזים.

[הקוראים שמכירים אותי מהאתר האחר בטח יזהו את הקטע. זה פורסם שם לפני קצת יותר משנה. במקור תירגמתי את השיר עבור אתר אוקפי.
האתר עושה רושם, שבק חיים.
חבל.
לא בגלל שלא פירסמו את התרגום שלי, פשוט היתה לי סימפטיה לטלי וישנה ומפעלה, שלא לדבר על זה שהיא היחידה שטרחה להתייחס דרך קבע לשירים שלי באתר “הבמה החדשה”. כשיאושר לי סוף סוף מנוי הפרו המתעקב, וכשאני אסיים סוף סוף את העיצוב, אני חושב שאני אפרסם את הדף שלי שם, אז אם חשקה נפשכם בשירה מחרידה וימורנית כאחד, זה המקום בשבילכם:).
לא משנה.
אז איפה הייתי? הא, השיר.
באוקפי פורסם שיר של מרק סטרנד בשם Eating poetry שהוביל לאיזשהו דיון על שירים שנכתבו על כתיבת שירים ונדמה לי שאת התרגום עשיתי עבור איזשהו דיון המשך.
בסופו של דבר זה לא יצא לפועל והבית השין היה המקום שבו הופיע התרגום וטוב שכך.
דחיית סיפוקים מעולם לא היתה תכונה בולטת שלי וכשהתחלתי לתרגם, עשיתי את זה בזמן מאוד קצר, נדמה לי שבשתי סשנים מול המחשב.
ככה התרגום גם נראה.
אם הייתי מתרגם אותו עם קצת יותר סבלנות, כנראה שהייתי נותן לו קצת יותר “נפח”, מדגשי את הדרמטיות שבו.
לא משנה.
כל זה הוא מים מתחת לגשר עכשיו.
השיר הופיע במקור בספר שנקרא “מכתבי יום ההולדת”, והוא אסופת שירים שטד יוז כתב במשך 25 שנה.
למעשה יהיה נכון יותר להגדיר את השירים כמכתבים.
לרובם הכמעט מוחלט של המכתבים האלה היתה נמנעת אחת. סילביה פלאת’.
אז הנה זה. כולל ההקדמה שכתבי בזמנו.
אם מישהימישהו רוצה את המקור האנגלי כדי להשוות גדול או כל סיבה פרוזאית אחרת, המייל שלי פתוח לכולם]

בדומה לשיר Eating poetry, של מארק סטרנד, גם השיר,”האל” של טד יוז עוסק בתהליך היצירה, אך בניגוד לסטרנד שהעיד על עצמו, כאן יש משורר אחד מביט במשורר אחר.
התוצאה היא תיעוד תהליך היצירה ודרך היסורים של סילביה פלאת’ בכתיבה כפי שבעלה, יוז, ראה.
בשיר ניתן למצוא הדים ליחסיה של פלאת’ עם אמה ועם אביה הנוכח-נעדר בחייהיצירתה, כמו גם ביטוי לאמונה החזקה של יוז וסילביה, בעל-טבעי ואמונתם בכוחות מהעולם שמעבר.
אם כמקור השראה, ואם כמכוונים של ממש.
דוגמא מאפיינת לאותן אמונות, מופיעה באחד הבתים בשיר שבו מוזכרים, השרף, הלבונה, והמונח ‘לשונות’ (tounges).
שני הראשונים מייצגים חומרי גלם בפולחנים עתיקים והשלישי מייצג תופעה של כוח שמימי הבוחר לייצג עצמו דרך גוף גשמי.

–
האל

היית כמו קנאי דתי
ללא אל – לא מסוגלת להתפלל
רצית להיות סופרת
רצית לכתוב? מה היה בתוכך
שדרש לספר את סיפורו
הסיפור שדורש להיות מסופר
הוא אלוהי הכותב
קורא מתוך שינה חרישית: ‘כתוב’
לכתוב מה?

ליבך, אמצע הסהרה, זועם בריקנותו
חלומותייך היו ריקים
נשענת אל שולחנך ובכית
בגלל הסיפור שסרב להתקיים
כמו בגלל תפילה שלא תאמר
לאל לא קיים.
אל מת עם קול נוראי.
היית כמו אותם פרושים מדבריים שריתקו אותך,
מתייבשים בעינוי נורא לאלוהים רִיק.
זה משך רוחות רעות, מתוך קצות אצבעותיהם,
מתוך הגרגרים הרכים של תנועת השמש,
מתוך פני הסלע החשופים.
התפילה הכבולה של עקרותם
היתה אלוהים.
וכך נהיה פחד ריקנותך-אל.

הצעת לו בתים.
ראשית, בקבוקונים קטנים של ריקנות
שלתוכם חרדתך זלגה כדמעות
והתייבשו לקשת רחבה של גבישים.
גושי מלח מתוך שנתך.
כמו טל מתוק
על אבני מדבר, לאחר הזריחה.
קורבן לנעדר.
קורבנות קטנים. בקרוב.

שתיקתך הזועקת דרך הלילה
הפכה עצמה לירח.
צלם בוער של אלוהיך.
בכייך נשא את ירחו
כאישה את ילדה המת
כמו אישה המטפלת בילד מת
רוכנת לצנן את שפתיו
עם דמעה משוחה על אצבעה
אז טיפלתי בך, שטיפלת בירח
שהיה אדם אבל מת, קמל,
ושרף אותך כמנורת זרחן

עד שהילד נרעד
עד שפיו נרעד
עד שדם נזל מפיטמתך
זרזיף דק של דם.
הרגע השמח שלנו!

האל הקטן התעופף לו אל עץ הבוקיצה.
בשנתך, בעיניים מזוגגות
שמעת את הוראותיו.
כשהתעוררת, ידייך זזו.
צפית בהם בפחד
כשהם העלו קורבן חדש
כשני חופנים של דם, דמך
ובדם עצמו, חתיכות ממני,
עטופות ברקמתו של סיפור שהיה חייב
בדרך כלשהי, לחמוק ממך.
סיפור עוברי.
לא יכולת להסביר זאת או מי
אכל בידייך.
האל הקטן שאג אל הבוסתן
שאגתו היא חצי צחוק.

האכלת אותו ביום,
מתחת לרשת שיערך,
מעל שולחנך, בסודך,
בית רדוף, לחשת,
מתופפת באצבעותייך
מטלטלת את הכונכיות מוינת’ורפ
עבור המיית הגלים שבתוכן,
ונתת לי בובה – מרווה
בתוך תנ”ך לותרני עתיק.
לא יכולת להסביר זאת.
השינה פתחה אותו, החשכה נזלה מתוכו,
כמו בושם.
חלומותייך התפרצו מארון קבורתם.
מוכה עיוורון הדלקתי אור.

והתעוררתי הפוך בבית הרוחות שלך.
מזיז גפים שאינם שלי,
ומספר, בקול שאינו קולי,
סיפור שעליו איני ידוע מאום,
מסוחרר,
מעשן המדורה שטיפחת
להבות שהצתתי שלא ביודעין
מלבינות בסילון החמצן
של לחישתך מזמינת הקסם

הזנת את הלהבות בדמות שרף אמך
הלבונה של אביך
והענבר של עצמך ולשונות
האש סיפרו.ופתאום
כולם ידעו הכל.

האל שלך רחרח דרך הצחנה השומנית
שאגתו היתה כמו כבשן במרתף
באוזנייך, רעם ביסודות.

אז כתבת בזעם, מתייפחת,
אושרך רקדנית שרויה בכשף.
בעשן הלהבות
‘אלוהים מדבר דרכי’, אמרת.
‘אל תגידי את זה,’ בכיתי, ‘אל תגידי את זה,
זה חוסר מזל איום!’
בעודי ישוב שם במבט זועף
מביט בהכל עולה
בלהבות הקורבן שלך
שלבסוף תפסו גם או

[עצרו! קטע גיקי לחלוטין לפניכם.
המשך הקריאה היא על אחריות הקורא]

הבוקר התחלתי לקרוא (סוף סוף) את The Art of Unix Programming של הגורו אריק ס. ריימונד
בתחילת הספר יש הפניות לספרים שונים בנושא.
רשימת החשודים הרגילה כללה את The parctice pf programming של רוב פייק, ממפתחי מערכת ההפעלה הנחשבת-אך-איזטורית plan9 ובריאן קרניגהאן, מכותבי שפת התיכנות c.
מה שתפס את תשומת ליבי היה ספר שנקרא The unix haters guide שאפשר למצוא
המחברים חתמו על הסכם עם המו”ל שלהם על הסכם שמאפשר להם להפיץ את הספר ברגע שהוא אוזל מהדפוס.
כמה חופשי מצידם.
אחד המחברים הוא דניאל וייס, עובד לשעבר של ‘מיקרוסופט’ ועדיין ניתן למצוא עמוד שלו באחד מאתרי החברה.
הספר עצמו מציג נקודת מבט מעניינת, לא מנסה אפילו להיות מאוזן, כתוב בסגנון שאחד המחברים הגדיר כOver the top.
הצצה בתוכן העניינים יכולה לעזור להבין את הסגנון הכללי.
“Unix, וירוס המחשב הראשון”
“ההיסטוריה של המגיפה”
“sendmail: the vietnam of berkeley unix”
“c++ : the cobol of the 90’s”
“security: oh, i’m sorry sir, i didn’t realize you were root”
הבנתם את הרעיון?
בתחילת הספר יש תודה ל”קן ודניס שבלעדיהם ספר זה לא היה אפשרי” ואנטי-הקדמה (antiforword) מאת דניס ריצ’י.
מה שכן, מאוד אהבתי את הכריכה.

מהנעשה בעמודי הספורט של ‘ידיעות אחרונות’:
” י. א, תושב מרכז הארץ, ששילם 825 ש’ לכרטיס, נדהם לגלות באולם במוסקבה ישראלים שיושבים במקומות הרבה יותר טובים משלו, למרות ששילמו כ70 שקל בלבד”.
זיהוי בראשי תיבות זה לא משהו ששומרים בדרך כלל לאנשים בתפקידים מסווגים או לקורבנות פשע?
מה הלאה? הופעה בתוכנית של אילנה דיין עם טשטוש על הפנים?
י.א. נתפס בביצוע הפשע הישראלי האסור ביותר.
הוא יצא פראייר.
ולכן הבושה.

תיכננתי פוסט אובדני במיוחד בעקבות מכירת אתר “הייד פארק” למפעילי אתר “חבר’ה”.
אבל סין הקדימה אותי וכתבה משהו כל-כך יפה שלי לא נותר אלא להגיד “אמן”.
אני שמח בשביל זיו וארנון.
מגיע להם.
הבית שהם בנו נבנה לאט לאט ובהמון אהבה וזה מסביר אולי את הפנאטיות של חלקנו כלפי האתר.
אלה שהיו שם כדי לראות את תהליך הבניה האיטי.
זר לא יבין
מי שמספיק וותיק בפארק יודע להעריך את ההשקעה העצומה שלהם במה שהחל כתחביב והפך להיות מפעל חיים בזעיר אנפין.
מגיע להם כבר אמרתי?
למפעילי אתר “חבר’ה” אין לי יותר מדי מה להגיד
מה אני יכול להגיד למי שלקח לי את הבית?
וזה מה שהפארק היה עבורי בארבע השנים האחרונות.
יש קצת שמחה לאידם כי אחת הסיבות שהם רכשו את האתר, הוא הפורום החרדי בחדרי חרדים. אחד מעמודי התווך של הפארק שמצא לו בית חדש.
זהו לעת עתה.

משהו בשורה הזאת רודף אותי.
בכל סיפור או שיר שהייתי כותב פעם, כשעוד היו לי שאיפות מהסוג הנכתב, הייתי ממקם את השורה בראש הדף.
סוג של תחושה קיומית עבורי, אני מניח.
מחכה להתרסקות.

“התנגשות עם כדור הארץ הולכת וקרבה,
כמה רחוק אפשר ליפול” .
– טד יוז –

גם אני בבלוגרים המקצוענים.
עוד יומיים בערך.
לא הבדל גדול, אבל יש סטטיסטיקה מפורטת יותר (מישהו אמר חולה שליטה?:), ויש אפשרות לעיצוב אישי של הבלוג.
יש לי רעיון כללי בקשר לעיצוב והרעיון הוא לגנוב מאתר Slackware כי הפשטות היא אלוהית (פתגם סלאקרי ידוע).
האמת שאני עדיין לא יודע כמה אני אקח מהאתר.
סביר להניח שאת תמונת הרקע שלהם וההגדרות שמתייחסות לפונטים וצבעים.
עם הטבלאות וכל השאר אני כבר אסתדר לבד.
אני מתכוון להסיר את התמונות שמקשטות את הבלוג עכשיו , אז למי שלא הספיק להקליק על התמונה של ביל גייטס., ובכן, יש שם איזו בדיחה גיקית במיוחד.
העיצוב ייעשה בvi ובbluefish בגלל העברית.
אני משתעשע ברעיון של בניה שלא על פי התקן בצורה ששגולשי IE לא יוכלו לקרוא כאן.
אבל אני לא בטוח אם זה אפשרי בכלל.
מה שכן בטוח זה שבLynx אפשר יהיה להכנס לכאן.
זהו.
תוך חודש חודשיים זה בטח יהיה מוכן:)
אני גאה להשיק רשמית את שורות הקוד הראשונות:)