דברים ששמעתי בזמן התרמת דם:
“בלונדינית::ואתם בודקים את הדם לכל מיני מחלות?
פראמדיק:כן, עושים בדיקת hiv ועוד בדיקות.
בלונדינית: ואם אני אתקשר יגידו לי?
פראמדיק: אם מוצאים משהו הם מתקשרים אליך.
בלונדינית:הם יתקשרו אלי? איזה יופי.”
כן, ממש יופי אם יתקשרו להגיד שיש לך איידס.

טוב, נו, מי שמכיר אותי יודע שכשזה מגיע לקארבר אני לא יכול להפסיק.
בערך כמו נאומים על תוכנה חופשית:)

(תלמה אדמון על קארבר)

ידיד יקר הביא לי אלבום מאמריקה. Country” Carverהוא אלבום תצלומים של בוב
אדלמן, צלם וידיד של ריימונד קארבר. אדלמן צילם את הסופר, אבל יותר מכך צילם את
סביבתו. את שולחן הכתיבה שלו, נעדר הקדושה, את הנופים שבהם גדל, ואת אלה שאהב
בבגרותו, נופי המים, שפות הנחלים והנהרות. אדלמן צילם הרבה את טס גלאגר, משוררת
בזכות עצמה, שהיתה בת זוגו של קארבר בעשר שנות חייו האחרונות, וכנראה סייעה לו
להגיע לרגעים הטובים. לפי האלבום הזה קארבר נתן לכך ביטוי בכתביו, במיוחד בכמה
שירים המובאים כאן.

אכן, האלבום הזה, הוא, במידה רבה, פרויקט שגלאגר נושפת בעורפו. ההקדמה נכתבה
בידיה, ויש בה טון די אגוצנטרי, עד כי קשה להתעלם ממנו בדרך אל פרטי חייו
המורכבים של קארבר. מלבד ההקדמה האישית מדי, שאינה מתייחסת כלל למהות העיקרית של
האלבום – הנוף – יש כאן גם כמה תמונות של טס. ניכרת בה מודעות מוגזמת לדיוקנה,
כפי שהוא מציץ מתוך שדה תבואה ירוק, ובמיוחד כפי שהוא נוגה ומהורהר בסמוך לקבר של
קארבר.

אבל אפשר להתעלם מן המיסוכים האלה בקלות. יש כאן תצלומים דייקניים ופשוטים של
קארבר, פניו בעלי התווים הגסים, מבטו התבוני והחד, לרוב נטול שמחה, לפעמים
מבועת. ויש, כמובן, תיעוד מצולם של אמריקה הקארברית. אמריקה הדהויה, היורדת לשולי
כביש שכוח ונעצרת בפתח פונדק מכורסם מרוחות, מוטל שהסטנדרטיזציה הכעורה והשטוחה
שולטת במראהו, אך בחדריו, כמו בסיפורי קארבר, מתרחשים חיים מלאים, רדופים, של
אנשים שאינם יודעים הנאה ברגע הווה או תכלית ברגע הבא.

יש תמונות של החברים, סופרים, משוררים, ציירים, אנשי עמל, כולם אנשים אמיתיים,
שמיקטעים מתוך נוכחותם בחיי הסופר באים לידי ביטוי ביצירתו. האלבום הזה בא להמחיש
איך צמחה יצירת קארבר מתוך חייו הממשיים. איך דמותו של אלפרדו מן הסיפור ‘מנודו’
אכן קיימת במציאות, וכי אכן ישנו צייר בשם אלפרדו ארגוין, שמתמחה בציורי חיות
ססגוניות. לכן מובא כאן תצלום הצייר וציוריו, קטע מן הסיפור הנ”ל ומכתב של קארבר
אל אלפרדו, שבו הוא מודה לו על שקרא את הסיפור ואהב אותו, וזאת, עוד לפני שהסופר
שלח את הטקסט להוצאה לאור.

התצלומים בשחור-לבן, כמו הסיפורים של קארבר. השחור-לבן מדייק, מעצים קונטרסטים,
מבליט פרטים, מושך את המבט אל העיקר, אל מהות פנימית שאינה תלויית-זמן.

זהו אחד המקרים הנדירים של צירוף נכון בין טקסט לתמונה. אדלמן הלך עם הסיפורים
וצילם את המקומות והאנשים המופיעים בהם. בסיפוריו, קארבר לא הרחיק מנופיו. עוצמתו
בקירבה הנוראה אל נושאיו. קחו את השיר שלו לבתו קריסטין, שתמונת פניה כאן מעידה
על עצבות ויאוש, שאין מהם תקומה. קארבר, בשיר מהפך-קרביים, מבקש מבתו, שתפסיק
לשתות. “בת, את לא יכולה לשתות./ זה יהרוג אותך. כמו שזה הרג את אמא שלך, ואותי./
כמו שזה הרג”.

האלכוהוליזם של קארבר דומיננטי כאן, בעיקר בטקסטים, כפי שהיה בחייו. אנושיותו
הפגיעה מודגשת כאן, ולכן גם הצד האחר של השכרות – היציאה ממנה, ההצלה, הריפוי,
נמצאים באלבום.

קארבר, אמן הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ידע את ערכם המופלא. מה חמים וחכם אותו
סיפור ‘מנודו’, )תרגום עברי נמצא ב’סיפורים אחרונים’ בתרגום משה רון, הספריה
החדשה(, שקטע ממנו מובא כאן. הגיבור, העומד על פרשת דרכים ביחסיו עם אשתו
ואהובתו, נזכר בעיצומו של ליל המשבר בלילה אחר, קשה. איך באותו לילה, כשהתמוטט
והחל לרעוד במטבח של חברו הצייר אלפרדו, עמד זה ובישל לו מרק מרגיע. המספר נרגע
מעצם ההתבוננות באלפרדו המבשל את המרק, משיחתו הלא מובנת מעל הסיר. לבסוף הוא
הולך לישון ואחרים אוכלים את המרק הטוב. זה סוג של תמונת-זיכרון מנחמת, שקארבר
יודע לעשות ממנה אמנות.

הוא יודע לתאר את הרגעים הנדירים והיקרים האלה, שנראים כמו כלום ובעצם מתמצתים
בתוכם את איכות ההתרחשות החיה, עד שאתה רוצה לבכות מרווחה ואושר, או לפחות לחבק
את כל החברים שלך )או גם זה וגם זה(. קארבר מתייחס לרגעים האלה בלי בושה, ובכל
זאת מעולם לא נראה כמו אידיוט סנטימנטלי. השיר ‘הסירה שלי’, למשל, המופיע בעמוד
הבא במסגרת ‘שיר ממול’ )תרגום חופשי שלי, בסיוע הערותיו של עוזי וייל, המתרגם
המסור של שירי קארבר. ספר התרגומים שלו ‘ריימונד קארבר, שירים’, יצא במודן, 79′(.
האם זה באמת מפתיע להווכח, שקארבר האלכוהוליסט, נטול האשליות, קארבר חולה הסרטן,
אהב את החיים ואת בני האדם ורצה להכיל את כולם בסירתו.

(מתוך הספר Craver country)

זהו.
נרגעתי.
לקרוא שירה עוזר לי וקארבר הוא תמיד בחירה מועדפת.

בתי ועוגת התפוחים
היא מגישה לי חתיכה ממנה כמה דקות
אחרי שיצאה מהתנור
אדים עולים מתוך החריצים
מלמעלה.
סוכר ותבלין קינמון – שרופים לתוך הקרום.
אבל היא לובשת את המשקפיים הכהים האלה
במטבח בעשר בבוקר
הכל נחמד, כשהיא צופה בי שובר חתיכה, מביא אותה לפי,
ונושף עליה.
המטבח של ביתי בחורף.
עם המזלג אני גומר את העוגה, ואומר לעצמי לא להתערב
היא אומרת שהיא אוהבת אותו.
אין, ולא יהיה יותר גרוע מזה.

לבתי

מאוחר מדי להטיל עליך קללה-שתהיי פשוטה,
למשל,כמו שייטס ביקש עבור בתו
וכשפגשת אותה בעיר סליגו,זה עבד –
היא באמת *היתה* פשוטה, האישה הזקנה ביותר באירלנד.
אבל היא היתה מוגנת.
במשך זמן רב כל כך, ההיגיון שלו חמק ממני.
על כל פנים, זה מאוחר מדי בשבילך, כמו שאמרתי.
את בוגרת עכשיו, ונהדרת למראה.
את שתיינית יפהפיה, בתי.
אבל את שתיינית.
אני לא יכול לומר, שאת שוברת את ליבי.
אין לי לב כשזה נוגע לשתיה.
עצוב, נכון.
אלוהים לבדו יודע.
הגבר שלך מהשנים ההן, זה שקוראים לו שילו
חזר העירה, והמשקה התחיל לזרום שוב.
את שיכורה כבר שלושה ימים, את מספרת לי,
כשאת יודעת טוב מאוד לעזאזל
שאלכוהול הוא כמו רעל למשפחה שלנו
אמא שלך ואני לא נתנו לך דוגמה מספיק טובה?
שני אנשים שאהבו מסתובבים בבית ומכים אחד את השני,
מכים את האהבה שהרגשנו, כוס אחרי כוס ריקה
קללות ואגרופים ובגידות?
את בטח משוגעת! כל זה לא הספיק לך?
את רוצה למות? אולי זה העניין.
אולי אני חושב שאני מכיר אותך, ואני לא.
אני לא מתבדח ילדה. על מי את עובדת?
בתי, את לא מסוגלת לשתות.
בפעמים האחרונות שראיתי אותך, היית בצרות.
גבס על עצם הבריח שלך, או קיבוע לאצבע,
משקפיים כהים כדי להסתיר את עינייך היפות, החבולות.
שפתיים שגבר צריך לנשק, לא לפתוח במכות.
הו אלוהים, אלוהים, אלוהים אדירים!
את חייבת לקחת את עצמך בידיים.
את שומעת אותי? תתעוררי!
את חייבת להפסיק עם זה ולחזור לעצמך.
תהיי בן אדם, אני מבקש ממך.
או.קיי, אני *אומר* לך.
ודאי, המשפחה שלנו נועדה לבזבז,
לא לצבור בשקט. אבל שני את הכיוון, עכשיו.
את פשוט חייבת, זה הכל!!!
בתי, את לא מסוגלת לשתות.
זה יהרוג אותך.
כמו שזה הרג את אמא שלך, ואותי.
כמו שזה הרג.

“‘מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק פמיניזם. אני רק יודעת שאנשים קוראים לי
פמיניסטית בכל פעם שאני מביעה דעה שמבדילה ביני לבין סמרטוט לניקוי רגליים”

– רבקה ווסט –

כי לא על הזעם לבדו יחיה האדם.

הכלב שלך מת

הוא נדרס על ידי רכב מסחרי,
אתה מוצא אותו בשולי הדרך
וקובר אותו,
זה עושה לך רע.
זה עושה לך רע באופן אישי,
אבל זה עושה לך רע בגלל הבת שלך,
שזה היה הכלב שלה,
והיא אהבה אותו כל כך,
היתה שרה לו בשקט שירי ערש,
ונותנת לו לישון במיטתה.
אתה כותב על זה שיר,
אתה קורא לו שיר לבת שלך,
על איך שהכלב נדרס על ידי רכב מסחרי,
ואיך טיפלת בו, ולקחת אותו אל תוך היער,
וקברת אותו עמוק עמוק.
והשיר יוצא כל כך טוב,
שאתה כמעט שמח שהכלב הקטן נדרס,
שאחרת לא היית כותב את השיר הטוב הזה.
אז אתה מתיישב לכתוב שיר על כתיבת שיר
על מותו של הכלב הזה,
אבל תוך כדי כתיבה אתה שומע אישה צועקת
את שמך, שמך הפרטי,
שתי ההברות,
ולבך נעצר.
אחרי דקה, אתה ממשיך שוב לכתוב,
היא צועקת שוב.
אתה תוהה כמה זמן זה יכול להימשך.

שום מילה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה.
שמנת.
שמנת, אחת-עשרה השנים האחרונות.
חי, לא שותה, עובד אוהב ונאהב על ידי אישה טובה.
לפני אחת עשרה שנים אמרו שיש לו שישה חודשים לחיות, בקצב שהוא התדרדר.
והכיוון שלו היה רק למטה.
אז הוא שינה את דרכיו איכשהו.
הוא הפסיק לשתות! והשאר?
אחר כך הכל היה פשוט שמנת.
כל דקה מזה, עד וכולל הרגע שאמרו לו שמשהו,
ובכן, כל מיני דברים התקלקלו,
והתחילו לגדול בתוך ראשו
“אל תבכו בשבילי”,
הוא אמר לחבריו.
“אני אדם עם מזל. היו לי עשר שנים יותר משאני או מישהו ציפה.
שמנת מתוקה, ואל תשכחו את זה.”

נרשמת לחבר’ה? כתבתם בפארק? תנשקו את האנונימיות שלכם לשלום.

ואנשים שמתחילים להבין מה נפל עלינו:

עקב ההסבר הלא ברור שסופק כאן על משמעות המילה “חופש” בעולם התוכנה והיות והנושא בוער בעצמותיי אבל ממש אין לי כוח לשבת ולחבר מניפסט משלי לנושא, אני מעלה באוב ראיון שנערך עם ריצ’רד סטולמן לפני ביקורו בארץ ב2003 ופורסם בעיתון ‘הארץ’ .
גם עידו קינן ערך איתו ראיון שפורסם בנענע .
הראיון הראשון ב’הארץ’ הוא ראיון מרתק שמציג את נושא התוכנה החופשית בצורה בהירה למרות שבזמנו הראיון גרם לי לפתח איזשהו אנטי נגד ריצ’רד סטולמן.
הוא היה (ועודנו) פנאט למדי והחופש שהוא מדבר עליו הוא חופש מוגבל כי הוא שולל את הבחירה של מי שמעדיף את המודל הקנייני הסגור (שזה ההפך מקוד פתוח לאלו מאיתנו שלא מצויים בטרמינולגיה)
לאחרונה צפיתי סוף סוף בrevolution os וההערכה שלי לאיש גדלה (ושמעתי שהוא הולך ללא גרביים, שזה בהחלט פלוס בעיני).
בקשר לראיון בנענע, החלק המעניין בעיני הוא ההתייחסות שלו ללינוס טורבלדס, ראש החץ השני של המהפכה.
בסרט revolution os אומר לינוס שהוא “המהנדס” וסטולמן הוא “הפילוסוף” של הקוד הפתוח.
וכאן כנראה נעוץ שורש הבעייה בין שני אלה.
זה שרוצה אוטופיה וזזה שרוצה להיות פרקטי.
בסוף קינן גם שאל אותו שאלות שקשורות למועה ה”פנוייםפנוייות” שסטולמן מפרסם באתר שלו שזו כבר גסות רוח ישראלית.

ומעניין שבשתי המקומות בחרו לפרסם תמונה של סטולמן מנגן בחליל.

טוב, הנה הראיון מ’הארץ’:

חופשי זה לגמרי פתוח

מאת יובל דרור
עשרות מיליוני אנשים משתמשים כיום בתוכנות מחשב שנכתבו ברוח רעיון התוכנה החופשית של ריצ’רד סטולמן. אלפי מתנדבים פיתחו בהשראתו את מערכת ההפעלה לינוקס, המהווה היום את האלטרנטיווה היחידה ל”חלונות” של מיקרוסופט. ראיון עם גדול המהפכנים האידיאליסטים של עידן המחשב, ערב בואו לישראל

“תשע-עשרה שנים עברו, תשע-עשרה שנים, והם עוד לא מבינים ש-free זה לא חינם”. כשריצ’רד סטולמן אומר “הם”, הוא מתכוון אלינו. אל כולנו. סטולמן לא מבין איך העולם לא מבין שרוב התוכנות שבהן אנו משתמשים, הורסות לנו את החיים. הן הורסות לנו את החיים, הוא אומר, כי הן גורמות לנו לבגוד במוסר האנושי הבסיסי: לעזור לשכן שלך. לכן יש לחסל את כל התוכנות הלא חופשיות, יש לסגור את כל החברות שמפתחות אותן, יש לפטר את כל העובדים שכותבים אותן.

זה נשמע קיצוני, אבל סטולמן רחוק מלהיות “עשב שוטה” או חסר משמעות בתעשיית התוכנה המשגשגת בעולם המערבי, הקפיטליסטי. עשרות מיליוני אנשים משתמשים כיום בתוכנות שנכתבו ברוחו. בהשראת האידיאולוגיה שלו פיתחו אלפי מתנדבים ברחבי העולם את מערכת ההפעלה לינוקס, המהווה היום את האלטרנטיווה היחידה למערכת ההפעלה “חלונות” של מיקרוסופט. למרות שדעותיו הרדיקליות של סטולמן נשמעות באוזני רבים תמהוניות, לסטולמן השפעה עמוקה על תעשיית התוכנה העולמית, השפעה שמזכירה בעוצמתה את זו של מייסד חברת מיקרוסופט, ביל גייטס.

סטולמן, אמריקאי בן 49, הוא המייסד והמטיף הראשי של התנועה החברתית-טכנולוגית FSF) Free Software Foundation), הקוראת לכתוב ולהשתמש בתוכנות חופשיות. דיבורו אטי, והוא מדגיש כל מלה. ניסיון לקטוע אותו באמצע משפט כדי לשאול שאלה נתקל בהתעלמות גמורה. אנשים שפגשו אותו טוענים כי המבט בעיניו הירוקות מצמית; הוא אינו מאפשר לך לחמוק מהמבט שלו, אינו עוזב אותך עד שהוא בטוח שהבנת את המסר שהוא מעביר. גם הופעתו יוצאת דופן: הוא מגדל זקן עבות ושיערו מגיע עד לכתפיו.

את התנועה שלו ייסד סטולמן ב-1984, לאחר שהתפטר מעבודתו המכניסה במכון לחקר תבונה מלאכותית באוניברסיטת MIT. סיפור הקמת התנועה מלמד רבות על האיש. סטולמן מספר כי בשנים ההן היתה מותקנת במכון שבו עבד מדפסת של חברת זירוקס, שהיתה מחוברת לרשת המחשבים. בכל פעם שהמדפסת נתקעה (“זה קרה לפחות פעם ביום”, הוא אומר), היה נשלח מסר אלקטרוני שהופיע על המסכים של המשתמשים, וקרא להם לבוא אל המדפסת בכדי לתקן את התקלה.

הרעיון לשלוח מסר אלקטרוני לא היה של זירוקס. הוא היה פרי פיתוחם של המתכנתים במעבדה ונועד למנוע מצב שבו האנשים שולחים משימות למדפסת בעוד היא מחכה שמישהו יגאל אותה מהתקלה שמשביתה אותה. יכולתם של המתכנתים לשנות את התוכנה של המדפסת, התאפשרה הודות לכך שקוד המקור של התוכנה, ההוראות הבסיסיות שלה, היו פתוחות לכל. כולם ראו את הקוד, כולם יכלו לשנותו ולהתאים אותו לצורכיהם. אילו זירוקס רצתה בכך, היא יכלה להשתמש בידע החדש שהוכנס בתוכנה ולהפיצו ברבים תמורת תשלום.

ב-84′ שלחה זירוקס למעבדה עדכון לתוכנה. סטולמן ביקש מזירוקס שישלחו גם את קוד המקור של התוכנה המעודכנת, כדי שיוכל להכניס גם בה את השינוי המאפשר למדפסת לשלוח את המסר האלקטרוני המודיע על תקלה. זירוקס סירבה. הקוד הפך בין-רגע לסגור. בשביל סטולמן זו היתה פגיעה אישית. זירוקס לקחה את הידע של עשרות מתכנתים, ששיפרו את התוכנה, וסגרה אותו. סטולמן החליט שהוא חייב לעשות משהו בנדון.

באותה שנה הוא עזב את המכון והקים את פרויקט GNU. לפרויקט היתה מטרה אחת: לכתוב תוכנות, ובעיקר מערכת הפעלה חופשית. “יש בעיה בשפה האנגלית”, מסביר סטולמן. “למלה free יש שני פירושים: חופשי וחינם. לקח לי שנים להסביר לאנשים, שכאשר אני מדבר על תוכנות חופשיות, אינני מתכוון לתוכנות שיי
נתנו בחינם, אלא לתוכנות שנכתבו במחשבה על חופש”.

סטולמן הגדיר בתחילת שנות ה-80 ארבע חירויות מרכזיות שעל תוכנות לעמוד בהן כדי לקבל את התואר “תוכנה חופשית”: “החירות הראשונה היא החירות להריץ את התוכנה לכל מטרה שהיא. השנייה היא החירות לשנות את התוכנה. מכיוון שבכדי לשנות תוכנות אתה זקוק לקוד המקור שלהן, תוכנה חופשית חייבת לספק גישה לקוד שלה, היא חייבת להיות פתוחה. החירות השלישית תאפשר לנו להפיץ את התוכנה למי שרק נרצה והרביעית היא החירות להוציא גרסאות מעודכנות ומשופרות של התוכנה, כדי שהקהילה תיהנה מהשיפורים שהכנסת בה”, הוא אומר.

כל העושר שבעולם

כאשר סטולמן גומר לפרט את החירויות שהגדיר, הוא שותק. בשלב הזה מבין המאזין, שכל התוכנות שבהן הוא נוהג להשתמש מדי יום (מערכת ההפעלה חלונות, מעבד התמלילים וורד, משחקי מחשב ותוכנות אחרות), רחוקות מלהתקרב להגדרה הסטולמנית של “תוכנה חופשית”. סטולמן יודע שעכשיו הוא יצטרך להתמודד עם מבטים מזלזלים ותנועות ידיים מבטלות. הוא שש אלי קרב.

מה ההבדל בין תוכנה לבין כל מוצר אחר? מדוע דווקא תוכנות צריכות להיות חופשיות?

“ההבדל נעוץ בפרט אחד: ישנה דרך להעתיק תוכנות. אין מכונה שמעתיקה כיסאות, אין מכונה שמעתיקה סנדוויצ’ים או מכונית. אם מישהו רוצה להכין מכונית נוספת הוא צריך לעבור את כל תהליכי הייצור מחדש. לכן, השאלה אם מותר להעתיק מכוניות אינה רלוונטית כלל. בעולם התוכנה המצב שונה, כי עלות ההעתקה של תוכנה היא אפס ולכן נשאלת השאלה, מדוע מונעים מאיתנו להעתיק אותן?”

כי העולם מצא דרך להפוך את התוכנה למוצר שנמכר בתשלום ולכן אסור להעתיקו בלי רשות. יש בעיה כלכלית עם המודל שאתה מציע.

“כלכלה לא צריכה לעניין אותנו. עסקים לא צריכים לעניין אותנו. זה דבר שולי. הסוגיה האמיתית היא דרך החיים שלנו. אנחנו לא צריכים לתת לסוגיות הקשורות בביזנס לקבוע לנו את איכות החיים”.

למעשה אתה מעודד אנשים להעתיק תוכנות, לבצע פעולה פיראטית שפוגעת כלכלית בחברות התוכנה.

“מדוע זה פוגע בהן כלכלית? הן טוענות שבכל פעם שאני מעתיק תוכנה הן מפסידות כסף. הן לא מפסידות כסף – הן פשוט לא מרוויחות. אם הן מדמיינות שהן יקבלו ממני כסף ובסופו של דבר הן לא מקבלות – האם הן הפסידו משהו? יש אנשים, כמו ביל גייטס, שחושבים שהם זכאים לכל העושר בעולם. בעיני רוחם הם מעבירים את העושר אליהם ואז מתלוננים שהם לא מקבלים אותו בפועל. גם מי שמוכר מים מינרליים בבקבוק יכול להתלונן על כך שאני שותה מי ברז. הוא יכול לכעוס שהוא הפסיד כסף. השאלה היא אם הרוגז שלו מקובל עלינו, אם הוא הגיוני מבחינה חברתית”.

לא מזמן אמרת שמתכנתים לא צריכים להיות עשירים. אתה לא חושב שטענה כזאת מרחיקה ממך אנשים רבים?

“יכול להיות, אבל אני עדיין צודק. מתכנתים צריכים להתפרנס בכבוד, אבל אין שום ציווי שקובע שמי שכותב תוכנה צריך להיות עשיר. אני לא מקבל את הטענות של אנשים שאומרים שהתנועה שלנו מוזרה רק בגלל שהיא לא מאפשרת להם להיות עשירים. אני דוחה את הטענה שקיימת חובה שכמה אנשים שיודעים לתכנת יתעשרו. אנחנו צריכים לכבד את מי שיש לו כסף, אבל אם דרך החיים הנכונה, החופשית, פוגעת בעושר שלהם, הרי שזה עניין שולי”.

יש משהו מרושע בלהיות עשיר מכתיבת תוכנות?

“לא. אם מישהו כתב תוכנה חופשית ואחר כך הוא התעשר ממתן תמיכה בתוכנה, או מהתקנות של התוכנה אצל לקוחותיו, אין לי שום בעיה איתו. אני לא אומר שאסור להיות עשיר. אני אומר שאנשים צריכים לכבד את החופש ואת הקהילה. הם חייבים לכבד את החופש שלי לעזור לאנשים אחרים”.

ומדוע התוכנות המסחריות אינן מכבדות את החופש שלך?

“אמור ‘תוכנה לא חופשית’, לא ‘תוכנה מסחרית'”, הוא נוזף. “תוכנה לא חופשית היא מערכת שמונעת ממך לעזור לשכן שלך. מכאן שהיא מרושעת באופן הכי בסיסי. נותנים לכמה אנשים יתרון חומרי על אנשים אחרים ומסבירים להם שהם יכולים להחזיק ביתרון הזה כל עוד הם לא משתפים בו אנשים אחרים. דמיין עולם שבו אם אתה עוזר לשכן שלך, אתה עושה מעשה בלתי חוקי. זה העולם שאותו מנסות ליצור חברות התוכנה. התנועה שלנו אומרת: העבר את התוכנה החופשית לשכן שלך, עזור לו – אסור לאף אחד למנוע ממך לעזור לשכן שלך. אנחנו לא אומרים שאתה חייב לשתף את השכן שלך בתוכנה שלך, אתה לא חייב לתת לו עותק – אבל אתה יכול אם אתה רוצה”.

חברות כמיקרוסופט, שמעסיקות 6,000 מתכנתים שכותבים תוכנות, יאמרו שדרך החיים שלך תמנע מהן להתפרנס, תמנע מהן לשלם למתכנתים, להעסיק אותם.

“אני אומר למיקרוסופט, אל תעסיקי 6,000 מתכנתים – הם כותבים תוכנות שמחלקות את העולם לשניים, הם כותבים תוכנות שפוגעות באנשים. התוכנות שלהם לא צריכות להתקיים כלל. מיקרוסופט לא עושה טובה לעולם בזה שהיא מעסיקה את המתכנתים האלה. אני הייתי שמח אם הם היו מפסיקים להעסיק אותם. אם מתכנת נמצא בסיטואציה שבה הוא יכול לבחור בין כתיבת תוכנה לא חופשית לבין אבטלה, אני הייתי מעדיף שיהיה מובטל. הוא גורם הרבה יותר נזק לעולם בכך שהוא מסייע בכתיבת תוכנות לא חופשיות”.

המשמעות של דבריך היא שמתכנתים לא יוכלו להתפרנס מכתיבת תוכנות.

“זה לא נכון. קיימים מודלים כלכליים רבים התומכים בתוכנות חופשיות. מודל אחד הוא כתיבת תוכנות חופשיות והתקנתן, תמורת תשלום, בבתי עסק. הרי ברור שבית העסק ישמח שהאדם שכתב את התוכנה, הוא זה שיתקין אותה, יתאים אותה ויספק לו שירות שוטף. מודל אחר הוא של הפצה: אתה מפיץ תוכנות חופשיות, אבל גובה עליהן כ

משהו עובר על הפארק וזה לא נראה טוב.
נפל, הופל, משודרג.
תהיה אשר תהיה הסיבה, אני מקבל הודעת שגיאה (בתמונה המצורפת).
השבוע דווקא היתה לי סיבה טובה להרשם ל”חבר’ה”.
חברים מהעבודה (עבר והווה) פתחו שם מעין פורום או מה שזה לא יהיה שפותחים שם
אבל אתר חבר’ה הוא אתר לא תקני.
הבהרה קצרה: אתר תקני הוא אתר שבנוי על פי סטנדרט רשמי ובוני אתרים רבים בוחרים להתעלם ממנו ובונים את האתר שלהם כך שמי שבחר שלא להשתמש באינטרנט אקספלורר (או windo$e במקרה שלי), יכול לחפש את החברים שלו במקום אחר ו’חבר’ה’ לא שונה בעניין הזה של בנייה על פי התקן שיאפשר גם לגולשי מוזילה, שועל-אש, קונקורר, ספארי (של ‘אפל’)או כל דפדפן לא מיקרוסופטי אחר, לגלוש באתר.
בקיצור, אפלייה של מי שלא מוכן לתת לנחשול הגלובליזציה כפי שהוא משתקף בכניעה למיקרוסופט להטביע גם אותו.
אחד הדברים שלמדתי להעריך בזכות לינוקס זה החופש שלי.
ישנו סלוגן המזוהה עם לינוקס ותנועת הקוד החופשי הוא “חופשי זה יותר מחינם”.
הפסקה האחרונה היא למי שלא מצוי בנבכי הפילוסופיה של תנועת הקוד החופשי.
אני מודה שהמשיכה שלי ללינוקס התחילה מסיבות טכנוגיקיות נטו ולא היה לה דבר וחצי דבר עם “חופש”.
לנו, “החופשיים”, קשה לזכור לפעמים שהמושגים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, חופש, תוכנה חופשית, קוד פתוח, לא אומרים כלום לרוב האנשים שסביבנו.
זה מדהים לגלות לפעמים שאנשים לא שמעו על לינוקס, או שהם שמעו ועדיין מעדיפים את windo$e.
חיי בבועה 🙂
טוב, התחיל פוסט קיטורים על מר גורלו של הפארק, המשיך בהרהורים לייט על חופש.
מתישהו יהיה כאן פוסט רציני ומושקע יותר על קוד פתוח ומה זה באמת אומר בשבילי.

הייד פארק, תמונה עדכנית:

* מקורות יודעי דבר מסרו שהפארק יחזור לסורו ב21:00.

בן אנוש אמיתי הוא זה שמרגיש ומבטא, או מבטאת, את רגשותיו.
זה אולי נשמע קל.
זה לא.

אנשים רבים חושבים, או יודעים, או מאמינים שהם יודעים מה הם מרגישים – אבל זה לחשוב או להאמין או לדעת: לא להרגיש..
ולהיות אמיתי פירושו להרגיש – לא רק לדעת או להאמין או לחשוב.
כמעט כולם יכולים ללמוד לחשוב או להאמין או לדעת, אבל זה מאוד קשה ללמוד להרגיש.למה?
בגלל שלמרות למרות שהינך חושב או מאמין או יודע, הינך המון אנשים אחרים:אבל ברגע שבו הינך מרגיש, הינך אף אחד – מלבד- עצמך.

להיות אף אחד- מלבד- עצמך – בעולם שעושה ככל שביכולתו, יומם וליל, להפוך אותך לכל אחד אחר – פירושו להלחם את הקרב הקשה ביותר שבן אנוש יכול להלחם; ולעולם לא להפסיק להלחם.

וליצור קשר לאף אחד – מלבד- עצמך אל האחרים, פירושו לעבוד קצת יותר קשה ממי שלא אמיתי יכול אפילו לשער.
למה?

בגלל שכלום לא קל יותר מלהיות כמו מישהו אחר.
כולנו עושים את זה בדיוק כמעט כל הזמן – וכשאנחנו נוהגים כך, אין אמיתיים אנחנו.

אם, בסוף עשר או חמש-עשרה השנים הראשונות של מלחמה או עבודה או להרגיש, אתה מוצא שאהבת רק פעם אחת עם לבו של אף אחד-מלבד -עצמך, אתה בר מזל.

וכך, עצתי לכל האנשים הצעירים שמבקשים להיות אמיתיים, היא: תעשו משהו קל, כמו לחלום על חופש – אלא אם כן אתם מוכנים להקדיש עצמכם ל-להרגיש ולעבוד ולהלחם עד יום מותכם.

[כתב מארק סטרנד, תירגם עוזי ווייל.]

צער.

בבתי המלון של הצער האורחים בוכים כל הזמן
בחנויות הצער שום דבר לא כמו שצריך והכל עולה יותר מדי
ברחובות הצער אפילו הילדים לובשים שחור
בנמלי התעופה של הצער כל הטיסות מבוטלות
בבתים של הצער אף אחד לא מודה שיש צער
כרי המרעה של הצער מלאים במכשירים נטושים
ימי הצער הם צלליים ועמוקים
בתי הקברות של הצער הם מקומות שמחים אך ריקים
הו, היכן צערו של הצער עצמו
אמור שלעולם לא יהיה צער גדול מזה
מסיבות הן צער כה מתוק
צער הוא ממתק הנשמה
אפשר לקנות צער, אבל בדרך כלל הוא בחינם
החפרפר והעטלף הם חברים לצער
יש צער מסתורי של נמלים שאין להן מה לעשות
אוהבי הצער יסתפקו בעוד קצת ממשהו רע
הימים הטובים ההם של הצער היו אפילו גרועים יותר
צער מושלם הוא כמעט צער
שלג הצער פשוט ממשיך ליפול
צערים הם להקת מחול ממנזר טינטרן
צערים שונאים לרקוד, וזו הסיבה שהם רוקדים
צערים רבים מתחילים במצוד אחרי ביצת הפסחא
צערים אחרים מתחילים בתאונה בבריכת שחיה
שיר מתחיל כשצער מדפק בדלת