אני רוצה לקרוא את כולם.
ספרים נערמים אצלי.
אני קונה ספרים.
אני נכנס לחנויות ספרים רק בשביל להסתכל ויוצא בידיים מלאות.
בסרט החנות מעבר לפינה של ארנסט לוביץ’, אחת הדמויות שמבקרת באותה חנות שמעבר לפינה, השתמשה בביטוי שמצא חן בעיני מאוד, window shopig שזה בעברית “אני רק מסתכלת”.
אז גם אני רוצה לעסוק בWindow shoping אבל מוצא את עצמי מתלבט בין שני ספרים, איזה לקחת ואיזה להשאיר ובסוף מחליט שלא להחליט ובוחר את שניהם (או שלושתם או ארבעתם).
ויש את הספרייה העירונית.
בטרמינולוגיה של סמים הספריה משולה לCrack*.
סיפוק מהיר ב5$ למנה.
אני מגיע, בוחר ערימת ספרים ונמלט עד הפעם הבאה שבה אני אצטרך את המנה שלי.
אולי בגלל זה אני לא קורא הרבה ספרים שאני לוקח.
בא בקלות, הולך בקלות.
כמו עם המוסיקה באינטרנט.
אני כבר לא מוריד כמעט בגלל שהבנתי שמרוב שיש כל כך הרבה ובשפע, זה כבר לא מעניין.
להקשיב לדיסק שקניתי זו חוויה שונה לגמרי מאשר להקשיב לאותה המוסיקה מהרשת.
אותה מוסיקה, אבל שונה לגמרי.
כמו שלשמוע שיר ברדיו שונה מהלקשיב לו במערכת הסטריאו הביתית.
היום בצהריים שידרו את Alive של פרל ג’אם באיזו תחנה וזה עשה אותי שמח כאילו אין לי את השיר הזה במרחק הושטת יד כל יום*.
אבל אני רוצה לדבר על ספרים.
אני מנוי בהוצאת ספרים שמתמחה בכל מיני צרפתים מנופחים מחשיבות עצמית ובדרך כלל נראים טוב על הנייר ורק שם, אם אתם יורדים לסף דעתי, אבל לפעמים מפרסמת גם דברים טובים.
הספרים שלהם מגיעים ברובם באריזות קטנות שלא מעידות במאום על המשקל הגדול שהספרים נושאים.
כל הספרים האלה מתסכלים אותי כי על כל ספר שאני קורא, מופיעים שניים שאני רוצה לקרוא קודם.
אני לא מספיק לקרוא כלום.
ככה זה מרגיש לפעמים.
סיזיפוס העומל על גלגול הסלע אל ראש ההר.
אבל אני לא מוותר וממשיך לקרוא.
עד שאני אצליח לקרוא את כל הספרים כולם.
*הערות שוליים:
0> הפסאודו-אינטלקטואל שבי אומר : “החנות מעבר לפינה” שימשה השראה לסרט דלוח עם מג ראיין וטום הנקס בשם “יש לך דואר”.
0.1> האני הלא כל כך פסאודו אומר : סרט דלוח? נראה לכם? מת על קומדיות רומנטיות, רצוי כאלה שמג ראיין מופיעה בהם.
1> דניס לירי אמר על Crack “אף פעם אל תעשנו סם שנקרא על שם חלק מהתחת שלכם”.
2> ומשהו אישי למיז קיי: לאחרונה הגעתי למסקנה שאצלי לפחות, בקרב הלהקות שבין נירוונה לפרל ג’אם ניצחה האחרונה במבחן הזמן.
נירוונה אכן הריחה כמו ריח נעורים.
אבל היום המוזיקה שלהם כבר לא הופכת את הקרביים שלי באותו זעם חסר פשרות שהרגשתי כשהייתי בגיל שבו עוד הרגשתי זעם חסר פשרות.
זעם הנעורים אכן השתלם ואני הפכתי להיות אותו זקן משועמם שקורט שר עליו ולעולם לא הפך להיות.
הראשון של פרל ג’אם מראה עמידה יפה יותר בפגעי הזמן.
כנראה שזה בגלל שמראש היה מדובר במוזיקה דינוזאורית באופייה ובגילי המתקדם כבר לא בא לי על דברים חדשים.
רק עוד מאותו דבר שאני כבר מכיר.
את האלבום הראשון שלהם אני חושב שאני אגדיר כ”המלך מת, יחי המלך הישן”.
מצד שני, המון זמן לא שמעתי את nevermind אז דעתי עוד יכולה להשתנות.
כרגיל:)
