ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

When you have to shoot, shoot, don’t talk.

הציטוט הזה מהסרט ‘הטוב הרע והמכוער’ מתקשר לי לתמונה הבאה.
פעם, בסוף שנות ה90 בואך שנת 2000, היתה חברת מעבדים בשם Cyrix וזה מה שאפשר היה למצוא במרכז הקמפוס שלה בטקסס.

התמונה הזו מעט קטנה, אבל מה שאתם רואים זו מצבה ועליה הכתובת Intel insdie.
איפה Cyrix היום? נדמה לי שהם נרכשו ואז נסגרו על ידי חברה קוריאנית.

מה שאני מנסה להגיד זה שאם יש לך יומרות גדולות, כדאי מאוד שתוכל להביא גם קבלות.

אחרת אתה מסיים בתור שאלה בחידון הטריוויה של ap4 .

Calm like a bomb

משמרת לילה בין ראשון לשני.
איזשהו עורך החליט לשדר לקראת הבוקר רצף שירי “יום שני”.

כידוע, יום שני לגויים הוא מה שיום ראשון הוא לנו.

היום שבו חוזרים מסוף השבוע אל מרוץ העכברים* שהוא חיינו.

I Saved The World Today
דוגמה מצוינת לליריקה חומצתית שמרוככת על ידי לחן מעליות משמים.

“יום שני מוצא אותך כמו פצצה

שהושארה לתקתק במשך זמן רב מדי

אתה מדמם

יש ימים שבהם לא נשאר מה ללמוד

מנקודת האל-חזור

אתה עוזב.

*”במרוץ העכברים, גם אם אתה מנצח, אתה עדיין רק עכבר”.
לילי טומלין שחקנית אמריקאית וקומיקאית בחסד עליון.

ג’אז

“…תבינו, בג’אז תמיד היה את העניין הזה, שיהיה לך את הצליל שלך, וכך כל מיני אנשים שאולי לא יכלו לעשות זאת באמנויות אחרות – כי היו מגהצים להם את כל הייחודיות – למשל אם הם היו סופרים הם לא היו מצליחים כי לא יכלו לאיית או לפסק או לצייר כי לא יכלו לרשום קו ישר.
האיות והקו הישר לא הכרחיים בג’אז, ויש חבורה שלמה של אנשים שהסיפורים והמחשבות שלהם שונים משל אחרים ולא הייתה יכולה להיות להם אפשרות אחרת להביע את כל הרעיונות והחרא שבתוכם ללא הג’אז.
“קאטס” שלא היו מצליחים לחיות בכל אורח חיים אחר כבנקאים או אפילו כשרברבים: יכלו להיות גאונים בג’אז, בלעדיו הם היו כלום.
ג’אז יכול לצפות דברים, להוציא מאנשים דברים שציור וכתיבה אינם יכולים לצפות…”

מתוך ‘אבל יפה’ של ג’ף דייר.

זה על…

יהונתן גפן תירגם פעם את השיר הנפלא הזה שנקרא “זה על” וכתב אותו אלן גינזברג .
אבל אני לא מוצא את התרגום ההוא ולכן אני מתרגם אותו מחדש.

מאז שחזרתי מאילת אני סובל מכבדות מסוימת שאני לא מצליח להשתחרר ממנה.

בהתחלה ייחסתי את העייפות לנסיעה, לאלכוהול, לחום הארור ששורה גם כאן בצפון.

מה שזה לא יהיה, זה עדיין לא עובר.

והרעיונות לפוסטים ממשיכים לצוץ.

רק הכוח לבצע קצת חסר.

אני כבר רוצה לשבת ולכתוב את כל הפוסטים שהבטחתי לעצמי ולאחרים.

למשל סדרת פוסטים על ההיסטוריה של תעשיית המחשוב דרך הסיפורים של ההאקרים שבנו אותה.

או הפוסט על ג’אקו שכבר קיים כולו אצלי בראש ורק נשאר להקליד אותו.

ואולי, רק אולי, גם פוסט על קייטי מלוואה.
אז אני מביא לכאן תרגום מתוך תקווה שזה אולי יעורר איזשהו צורך…


‘דילן זה על אינדווידואל אחד נגד הבריאה כולה

בטהובן זה אגרוף של אדם אחד מורם כנגד ענני רעם.

האפיפיור זה על הפלות ועל רוחות המתים…

טלוויזיה זה אנשים שיושבים בסלון שלהם ומסתכלים על הרכוש שלהם.

אמריקה זה על להיות ארץ גדולה מלאה בבוקרים, אינדיאנים, יהודים, כושים ואמריקאים

אסייתים, מקסיקנים, מפעלים, גורדי שחקים מפלי הניאגרה, מפעלי פלדה, מכשירי רדיו, הומלסים, שמרנים, לא לשכוח.

רוסיה זה על צארים, סטלין, שירה, משטרה חשאית, קומוניזם, להיות חף בשלג.

אבל זו לא באמת רוסיה, זה רק הרעיון על רוסיה.

רעיון זה על איך להתסכל על כדור-הארץ מהירח מבלי להיות שם.

הירח זה על אהבה ואנשי זאב ועל פו.

פו זה על להסתכל על הירח מהשמש או מבית קברות.

הכל זה על משהו אם את המפיק סרטים רזה שמעשן סיגרים בשרשרת.

העולם זה על פיצוץ אוכולסין, אימפריאליזם, רצח עם, מלחמות, רעב, שואה, רצח המוני, טכנולוגיה מתקדמת, מדע-על, שאריות נשורת גרעינית, קרינה חמלה בודהה, אלכימיה.
תקשורת זה על מונופול טלוויזיה, רדיו, סרט, עיתון שמציגים את הנקודת הראות שלהם על העולם, כלומר, צנזורה כוכבית.

היקום זה על היקום.

אלן גינזברג זה על מוח מבולבל שכותב כותרות לעיתון מהמאדים.

הקהל זה על גאולה, המאזינים זה על סקס, התעמלות רוחנית, נוסטלגיה למנוע הקיטור ול’פוני אקספרס’.

היטלר סטלין רוזוולט וצ’רצ’יל זה על אריתמטיקה ומשוואות ריבועיות ומעל הכל, כימיה פיסיקה ותאוריית הכאוס.

למי אכפת מכל זה?

לי!

לאדגר אלן פו אכפת! לשלי אכפת! לבטהובן ולדילן אכפת.

האם לך אכפת? על מה אתה?

או שאתה יצור אנושי בעל 10 אצבעות ושתי עיניים?’

היי דרומה לאילת

מחר אני נוסע לפסטיבל הג’אז.
בעצם תהיה תחנה אחת ברמת-גן אצל ל.
ואז אני נוסע.
השנה הפסטיבל לא נראה מרשים במיוחד.
אם תעיפו מבט במה שהיה האתר הרשמי בשנים עברו, תראו שחתול שחור עבר בין גורם א’ שאירגן את הפסטיבל עד כה לבין גורם ב’ שנטל ממנו הארגון.
זה האתר החדש של הפסטיבל למי שרוצה.
מה רע? למשל כמה שאני לא מסובב את זה, אני לא רואה איך ריקי גל נכנסת להגדרה של ג’אז.
גם לפני כן הפסטיבל נהג לארח אומנים שהם לא ג’אזיסטיים.
עניין של רייטינג.
אבל השנה עושה רושם שהג’אז הוא עניין שולי בפסטיבל הג’ז בין כל מיני מוזיקת העולם והרכבי סלסה שמתארחים במסגרתו.
אני חוזה שהפסטיבל הזה לא יאריך ימים אם זה הקו שבו הוא נוקט.
אני חושב שהמסורת מצילה אותם.
הרי בשביל הופעות סתמיות כמו ריקי גל או רוי יאנג שמבצע משירי ג’יימס בראון, לא צריך להרחיק עד אילת.
זה לא שהכל רע ולא שבשנים שעברו הכל זרם חלק ולא היו בעיות כאלו ואחרות, אבל ההרגשה…
הופעה שאני כן חושב שכדאי לראות היא של בוב מינצר ולו רק בגלל ההיסטוריה של הבחור שניגן עם ג’אקו פאסטוריוס
My own personal jesus.

הערות שוליים.
0> זה תוכנן להיות פוסט קליל בסגנון “אני נוסע לאילת ואתם לא”, אבל בסוף לא יצא.
1>אני חייב לכתוב פוסט על ג’אקו.
חייב.
בינתיים תסתפקו בתמונות.
2>נאמר כבר הכל.
נתראה בעוד כשבוע.
תהיו חזקים:)


Image Hosted by ImageShack.us

ריימונד צ’נדלר (2)

הרגשתי כאילו העבירו לי את הצוואר דרך מעגילה. הושטתי יד. הושטתי יד ומיששתי אותי. האינדיאני הזה היו לו אצבעות כמו פלדה מחוסמת.
האשה הכהה הפסיקה לקרוא מתוך המחברת וסגרה אותה.
הגבר הקשיש הנמוך עם השפם האפור הנהן וניגש ועמד מאחורי זה שדיבר אלי.
שוטרים?” שאלתי כשאני משפשף את הסנטר.
“מה דעתך אתה, חבריקו?”
חוש הומור של שוטר.
לנמוך היתה עין אחת פוזלת שנראתה עיוורת למחצה.
“לא מלוס אנג’לס”, אמרתי, כשאני מביט בו. “עם העין הזאת, בלוס אנג’לס הוא היה בפנסיה.”
הגבוה החזיר לי את הארנק. בדקתי אותו. כל הכסף עוד היה בפנים. כל התעודות. היה בפנים כל מה שהיה צריך להיות. הייתי מופתע.
“תגיד משהו חבריקו, משהו שיעזור לנו לאהוב אותך.”
“תחזירו לי את האקדח שלי”.
הוא גחן מעט לפנים וחשב. יכולתי לראות איך הוא חושב.
היבלות כאבו לו מזה.
“אה, אתה רוצה את האקדח שלך, חבריקו?”
הוא הביט באלכסון אל בעל השפם האפור.
“הוא רוצה את האקדח שלו”, אמר לו.
הוא חזר והביט בי.
“בשביל מה אתה צריך את האקדח שלך, חבריקו?”
“אני רוצה לירות באינדיאני אחד”
“הא, אתה רוצה לירות באינדיאני אחד, חבריקו”.
“כן – רק באינדיאני אחד, פאף.”
הוא חזר והביט במשופם.
“הבחור הזה קשוח מאוד” אמר לו.
“הוא רוצה לירות באינדיאני אחד”
“שמע, המינגווי, על תחזור על כל מה שאני אומר”, אמרתי.
“אני חושב שהבחור טרללה”, אמר הגבוה.
“הוא קרא לי המינגווי. אתה חושב שהוא טרללה?”
המשופם נגס בסיגר ולא אמר כלום. האיש הגבוה והיפה שליד החלון הסתובב לאטו ואמר בשקט :”אני חושב שייתכן שהוא קצת מעורער”.

לרגל המצב

“יש לך כספת נורא גדולה”, אמרתי.
“ועוד חדשה. יש לי אקדח מעולה. אתה מסרב לפתוח אותה?”
דבר לא השתנה בפניו.
“לעזאזל”, אמרתי. “כשבן-אדם מחזיק אקדח ביד, אנשים אמורים לעשות כל מה שהוא אומר להם. אז מה, זה לא פועל?”.

(ריימונד צ’נדלר, “היי שלום, יפתי”)

בשומקום

טוב, אז איפה הם? איפה הם, ההמינגוויים,
הטי. אס. אליוטים, הפאונדים, האי. אי. קמינגסים,
הויליאם קרלוס ויליאמסים? איפה תומס וולף?
ויליאם סרויאן? הנרי מילר? סלין? דוס-פסוס?
איפה הם? אני יודע, הם מתים, אבל איפה
המחליפים
שלהם, איפה האחרים החדשים?

בשבילי, הכנופיה העכשווית הם חבורת מזויפים.
איפה הם, תראו לי אחד, איפה הם לעזאזל?
מה קורה פה, ולמה זה לא קורה?

איפה הוא הטורגנייב שלנו? הגורקי שלנו?
אני לא שואל על דוסטויבסקי,
אין תחליף לפיודור מיכאלוביץ’ הזקן.

אבל אלה שעכשיו, מי הם בכלל, עם
כל ההשפרצות הזעירות שלהם,
התרגילים המגוחכים שלהם,
שעמום של שפה, בזבוז של מילים, בזבוז של חיים.

איך אבד לנו הכוח הטבעי הנפלא הזה.
אני מביט סביבי ואומר: איפה הסופרים?

(צ’ארלס בוקובסקי)

בורגנים

אין בי רחמים על הבורגנים המובסים.
וכשרחמי עומדים להתעורר,
אני מהדק היטב את שיני ועוצם היטב את עיני.
אני חושב על ימי הארוכים בלי נעלים ובלי ורדים.
אני חושב על ימי הארוכים בלי כובע ובלי עננים.
אני חושב על ימי הארוכים בלי חולצה ובלי חלומות.
אני חושב על ימי הארוכים עם עורי האסור.
אני חושב על ימי הארוכים.

-נא לא להכנס. זה מועדון חברים.
-הרשימה מלאה.
-אין חדרים פנויים במלון.
-האדון יצא.
-דרושה רק בחורה.
-הבחירות מזויפות.
-נשף גדול לעוורים.
-בפרס הגדול זכו בסנטה קלרה.
-הגברת הרוזנת לא מקבלת קהל.

בקיצור, אני זוכר הכל.
ומכיוון שאני זוכר הכל,
מה לעזאזל אתה רוצה?
מלבד זה, שאל אותם.
אני בטוח שגם הם זוכרים.

(ניקולס גיין, קובה, 1972)