All alone
We’re all alone
We’re all alone
We’re all alone
We’re all alone
ארכיון הקטגוריה: Uncategorized
החורף מתקרב
Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…
“What is it, dear?” asked Sue.
“Six,” said Johnsy, in almost a whisper. “They’re falling faster now. Three days ago there were almost a hundred. It made my head ache to count them. But now it’s easy. There goes another one. There are only five left now.”
“Five what, dear? Tell your Sudie.”
“Leaves. On the ivy vine. When the last one falls I must go, too. I’ve known that for three days. Didn’t the doctor tell you?”
נופלת מגרייס
גרייס פיילי.
פעילה פוליטית (קיצונית בעיני אחדים).
משוררת.
לא בהכרח בסדר הזה.
בהתחלה הערצתי אותה כסופרת.
אחר כך גיליתי שהיא כתבה גם שירה.
אנשים במשפחה שלי
במשפחה שלי
בני השמונים ושתיים שונים מאוד
מבני התשעים ושתים
בני השמונים ושתיים גדלו
ב1914
וידעו רק
מלחמה – מלחמת עולם – מלחמה
לכן כשהם מדברים אל ילד
הם אומרים
מסכן שלי…
בני התשעים ושתיים זוכרים
את שנת 1905
הם נאסרו
גלו
אמרו – הא – עוד מעט
כשהם מדברים אל נכד
הם אומרים
כן – תהיה מהפכה
תהיה מהפכה – ושוב
ואחר כך האדמה עצמה
תתהפך ותתהפך ותצעק הו
החליאו אותי
ואתה – ניצן קטן שלי
תהיה חייב לפרוח ולהציל אותה
שלטים
אדם תלה שלט על העיר
ונאמר בו – סבל – באותיות קטנות
כלומר (כך חשבתי) סבל צנוע
המעשה הכעיס מישהו
שהכין שלט באותיות רישיות
ונאמר בו – תקוה – כלומר (כך חשבתי)
תקוה לא צנועה
אחר כך השתרעו מרחבי קפה וקקאו
כמו מזג אויר זר
וארז – מתחת לשמש המתין במדבר
השורקים
איש זר קרא לכלב ושרק
ואני באתי בריצה אף על פי שאני לא אפגני צמרי
או פודל מגונדר ולא ממש
כלב של ילד-עיר עם זנב פראי שמח ועיניים אדומות
הזר אמר – סליחה – קראתי לכלב שלי לא לך
הא – עניתי להסבר המנומס
לפעמים גם אני שורקת – אבל בעיקר בגלל הפחד
לאבד את העולם – אני כלב לשורקים
No easy action
נשבעתי שאני אפסיק לעשות את זה.
לנסות “להמיר” אנשים לשמוע את המוסיקה שאני שומע או את הספרים שאני קורא.
פה ושם אני עוד חוטא בזה.
מזה זמן מה למשל אני מנסה לשכנע מישהי לקרוא את “החיים על פי אלוהים” של דוגלאס קופלנד.
הספר הזה היה כל-כך משמעותי עבורי בזמן מסוים בחיי ואני רוצה לחלוק אותו איתה.
את העותק הראשון שלי, זה שהתאים בדיוק לכיס הדגמ”ח הצבאי וליווה אותי בכל בסיס שהייתי בו, מבט”ר חורון שעל יד נבלוס , דרך בה”ד 20 ועד לנפח ברמת הגולן, נתתי למישהי בתחנה הצבאית האחרונה שלי באיזשהו בסיס חימוש.
דרך אותה אחת למדתי בדיוק כמה אני קנאי ואובססיבי ובעל נטיה להרס עצמי.
אני זוכר שעל פנים הכריכה האחורית שירבטתי את התרגום שלי ל”אני האיש שלך” של לאונרד כהן.
עכשיו כשאני חושב על זה, זה היה תרגום הבתולים שלי.
אחר כך נתתי עותק במתנה לבחורה השניה שאני יכול להגיד שבאמת אהבתי.
איתה זה כבר היה אחרת.
למרות שגם שם נותרו אי-אילו צלקות.
אבל זו בעיקר אשמתי.
הדרך שבה אני נכרך אחרי נשים והקושי שיש לי לוותר על העבר.
אבל כל זה לא קשור למה שאני מנסה להגיד כאן.
אז לפעמים אני עוד מנסה “למכור” דברים שאני אוהב.
אבל אני מצמצם את זה רק למי שחשוב.
פה ושם להזכיר איזה שיר או איזה תקליט, בהחלט, אבל ממש לנסות לשכנע, מיותר.
למה כל זה קשור?
זמר בשם מארק לניגהאן .
הקשבתי לו היום בלופ.
לתקליט שלו שנקרא Field Songs.
אם לחבוש את כובע איש המכירות, הייתי אומר שמארק לניגהאן הוא הטום ווייטס של ימינו.
רק עם גיטרה במקום פסנתר.
הוא לא רק דומה לו במראה, הוא גם מאוד מזכיר אותו בשירה.
שירה של אחד ששתה הרבה וויסקי ישר מהבקבוק ובלגימות ארוכות כשבין לבין הוא לוקח שאיפה מהסיגריה שלו.
התקליט הראשון בחיי של טום וויטס היה תקליט בשם Bone Machine.
תקליט קשה.
נדמה כאילו לוציפר עצמו קיבל חוזה להפיק תקליטים וחופש אומנותי מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.
דיסהרמוני, צורם למאזין, עטיפה שלא דומה לכלום שאני מכיר.
אבל איזה תקליט מדהים.
התקליט האחרון של לניגהאן שרכשתי נקרא Here comes that weird chill והדבר הראשון שעבר לי בראש היה שזה נשמע קצת כמו Bone machine.
אז זהו בעניין לניגהאן וטום ווייטס.
למרות שהפנתי עורף לכל הדברים שפעם אהבתי, אני יודע שהמוסיקה עדיין כאן, החברה הכי טובה שמציעה נחמה גדולה.
בלעדיה, היום, אני חושב שאולי הייתי עושה משהו טיפשי.
ההאזנה לתקליט הזה היום הצליחה להשאיר אותי שפוי לעוד יום.
מזל שתמיד יש את מחר לעשות דברים טיפשיים:)
יוסוף קארש
רציתי לכתוב משהו על אוסף יצירות לצ’לו שרכשתי לאחרונה.
אחד הקטעים בו הוא של פבלו קאזאלס, מהבולטים בצ’לני המאה הקודמת.
כששמעתי את הקטע נזכרתי בתמונה שלו שצילם יוסוף קארש שהיה צלם שהתמחה בצילומי פורטרטים.
התמונה הראשונה היא של קאזאלס.
אני מניח שהשאר לא צריכים הצגה.
אני אוותר כאן על שירי ההלל והתיאורים הציוריים של איזה רגשות מעוררים בי הצילומים שלו ואני פשוט אמשיך לתרגל את השתיקות שלי
מ…ע…כשיו.
.
לנגן את השקט
בתיווי מוסיקלי ישנה סדרת סימנים שכל אחת מחברותיה מכונה “דממית”.
נדמה לי שזה השם העברי.
בלועזית קוראים לזה Rest.
ישנה דממית של חצי, דממית של רבע, וכן הלאה.
אותה “דממית”, כשמה כן היא.
תפקידה לסמן פרק זמן ביצירה שבו על כלי הנגינה לדמום בין תו לתו.
אני נוהג לקרוא לזה “לנגן את השקט”.
אני נכשל בכל פעם מחדש כשאני מנסה לנגן את השקט.
חוסר סבלנות שגורם לי להתפרץ מוקדם מדי או מאוחר מדי כשאני מנסה לגלות שליטה עצמית.
לדעת מתי לשתוק זו אומנות שאני עדיין לא אמון עליה.
קישורים
כמה לינקים שימושיים.
הראשון הוא hack a day .
אינשטיין אמר פעם שהוא מאמין שישנם שני דברים בעלי גודל אינסופי.
היקום והטמטום האנושי.
אני חושב שאפשר להוסיף גם את הדימיון האנושי לרשימה.
בניגוד למה שאולי מרמז השם, לא תמצאו כאן “פריצות” לאתרים או שום דבר בסגנון אלא כל מיני “שיפצורים” שאנשים מבצעים בחומרה (ולעיתים בתוכנה).
לא בהכרח חורת מחשב.
ראיתי שם למשל מטען סוללות תוצרת בית, חמת חלילים סקוטית, יד מכנית שבנויה מלגו וכדומה.
שם גם מצאתי את תוצאות הסקר הבא 
.
Vi שולתתת!!!!1
לקוראי הלא-גיקים, אתם מוזמנים להתעלם מהשורה האחרונה.
באתר של hack a day מצאתי לינק לאתר הבא Lady ada שיושב על שרת של אוניברסיטת m.it ואני מנחש שבעלת האתר, מישהי ששמה הוא לימור (החזה מתנפח בגאווה ישראלית אני חושב:), קראה לאתר על שם אדה ביירון, ביתו של הלורד ביירון ומי שנרשמה בספרי ההיסטוריה כמתכנתת הראשונה בהיסטוריה.
בכל אופן, אותה לימור הצליחה לקחת קופסת סוכריות מנטה ולהפוך אותה לנגן mp3.
כמה מגניב.
באתר יש הוראות מלאות לביצוא בנוסף לאזהרה שלא מדובר בפרויקט למתחילים.
זה, אגב, נראה ככה:
זה נקרא דלישיוס וזה סוג של אתר לינקים קהילתי.
בעקרון, זה משמש כמעין תיקיית bookmarks ברשת.
לאחר הרשמה אתם מוסיפים שתי סימניות למועדפים שלכם (למען הנוחות רצוי למקם אותם על סרגל המועדפים בדפדפן שלכם).
לאחר מכן בכל פעם שאתם רוצים להוסיף אתר לרשימה אתם בוחרים בלינק remember this שמעביר אתכם לעמוד שבו אתם בוחרים איך לתייק את הקישור וזהו.
אם תרצו להכנס לעמוד הסימניות הפרטי שלכם, אתם בוחרים בmy del.icio.us.
בנוסף, אם בחרתם בקטגוריה מסוימת שכבר קיימת אצל משתמש אחר, אתם יכולים לראות איזה עוד אתרים יש לו באותה הקטגוריה ואותו הדבר לגבי הלינקים שלכם.
האתר מראה לכם מי עוד הוסיף את אותו הקישור למאגר שלו.
הרעיון הוא שאם אתם “חולקים” קישור מסוים, אולי תוכלו להעזר בקישורים דומים מאדם אחר.
רעיון נהדר, שימוש פשוט.
נסו והתנו.
ולינק אחרון ולא שימושי בעליל.
דז’ה וו קוראים לאתר והוא מאפשר לשחזר את חווית הגלשיה בדפדפנים עתיקים כמו internet explorer 2.0 וhotjava.
תמונה משפחתית
bittersweet symphony
מאז “נטישתי” את אתר הפורומים ‘הייד פארק’, היתה כותבת אחת שהקפדתי לחזור לקרוא שם.
אז עכשיו היא כאן בישראבלוג.
סין בסין.
אשה חכמה, כותבת בחסד עליון, משביתת שמחות מקצועית (ואל תגלו לה, אבל עמוק עמוק בלב אני לפעמים מחבב אותה).
יהיה שמח, יהיה עצוב, יהיה דיסקו.
אבד בלוג
כל היודעת על מקום הימצאה של וינשטיין נ. מתבקש ליצור קשר במייל.