עדיין לא משהו בכלל. תודה על ההתעניינות.
הייתי אצל רופא אף\אוזן\גרון והוא מצא מה הבעיה אך לעת עתה הפתרון שהוצע לי הוא טיפות אוזניים ולבוא עוד פעם.
הטיפות אוזניים לא עוזרות ואני מרגיש מתוסכל.
אני ללא ספק אבוא עוד פעם.
אבוא וארביץ לרופא עם אחד ממכשירי העינויים שהוא ניסה עלי.
מילא האי-נוחות הפיזית, בשלב מסוים כבר הפסקתי לשים לב, אבל אפילו ממוסיקה אני לא מצליח להנות והיות ולרוב מוסיקה היא אחת הנחמות הבודדות שלי, בימים אלה אני ממורמר אפילו יותר מהרגיל אצלי.
אני מניח שלו היו קוראים לי ארל, זה היה הקטע שבו הייתי אומר שזו קארמה שמחזירה לי על עודף הפוזה ששפע ממני לאחרונה עם כל נאומי ה”אני אליטיסט מוסיקלי” שלי.
מוסיקת מצב רוח לבוקר זה: Anthrax שנותנים בראש ביעילות עם אחד השירים החביבים עלי משלהם ובכלל.
בשיר הזה יש פשוט מכל טוב.

שתי מילים.
raw power.
שתי מילים, שמו של האלבום, שמגדירות במדויק את האלבום הזה שאין בו שניה של חסד לאוזניי המאזין.
הסטוג’ס תוקפים בכל החזיתות.
מרגע שהאלבום מתחיל להתנגן, מהשניה הראשונה, הגיטרה של ג’יימס וויליאמסון מתנפלת עליך עם הדיסטורשן הכי מלוכלך שאפשר, עם נגינת הסולואים מהמחורעות בהיסטוריה.
האחים רון וסקוט אשטון על הבס והתופים, יוצרים חטיבת קצב נטולת רחמים, פראית, שמרסקת אותך, מדביקה אותך לקיר ואז משליכה אותך מותש על הרצפה.
ואיגי פופ.
אחד הילדים הרעים האורגינלים של הרוק’נ’רול, אחד שבעגה האמריקאית מכונה זבל לבן, שגדל בשכונת קרוואנים.
שהמילה “גבולות” לא הופיעה במילון שלו.
לא בחיים, לא כשלקח סמים, לא בזיונים, ובטח שלא על הבמה, שם הוא נולד ומת מחדש בכל הופעה.
מושפע מ”מחתרת הקטיפה” (ג’ון קייל מ”מהמחתרת” גם הפיק את האלבום הבכורה של ההרכב, ועל החלק של לו ריד בעתידו של איגי אפשר לכתוב כמה וכמה פוסטים) והפרסונה הבימתית של ג’ים מוריסון, הצליח איגי להפוך לפרפומר שעליו נאמר שאין להקת פאנק שלא לקחה ממנו משהו, אם ביודעין ואם שלא.
והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.
כשהלהקה נכנסה לאולפן ההקלטות, היחסים בין חברי ההרכב היו רעועים.
וויליאמסון ואיגי מול האחים אשטון.
רון כבר עזב את הלהקה וחזר זמן קצר לפני תחילת ההקלטות, אבל הוזז מתפקידו כנגן גיטרה לעמדת הבסיסט.
הסטוג’ס, שלאחר האלבום הראשון הפכו להיות “איגי והסטוג’ס”, התפרקו אחרי האלבום הזה, בגלל הדברים שהזכרתי ובגלל הכשלון שלהם לפרוץ את גבולות העולם הצר שבו הם פעלו, לצד הרכבים פראיים לא פחות כמו הMC5, ואחרי 6 שנים ושלושה אלבומים שמעט אנשים ידעו להעריך את הבשורה הטמונה בהם בזמן אמת, החליטו לפרק את החבילה.
Raw power, זו המצבה של הלהקה, ואיזו מצבה מפוארת.
על העטיפה איגי נשען על עמוד מיקרופון, פלג גוף עליון חשוף עם מבט מרוחק בעיניים, כאילו השקט שלפני פרוץ הטירוף.
הכיתוב על האלבום בסגנון סרטי אימה של שנות החמישים.
תמונה פנימית של ארבעת החברים בלהקה, כולם עם לסתות מהודקות, ללא רמז לרגש כלשהו, מלבד אולי זעם, מבט מאיים בעיניים.
הם לא מנסים להראות מפחידים. הם פשוט כאלה.
שמות השירים מעוררים את אותו סוג פחד.
“לחפש ולהשמיד” התוקפני,

“תני לי סכנה” (מהאהובים עלי),

penetration שטעון מיניות פרוורטית, עם הספק שירה, ספק לחישה והלחן המכשף,

הבלוז הזועם ב”אני צריך מישהי”,

הלהקה, אם שכחתי להזכיר, התאחדה ב2003 (נדמה לי) בהרכב מעט חסר ויצאה לסיבוב הופעות ארוך ומאוד מצליח שעדיין נמשך.

יש להקות מסוימות שבארץ נוהגים ללעוג להן, או לחלופין, לא להתייחס יותר מדי ולא משנה עד כמה הלהקה מצליחה.
הדייר סטרייטס הם הדוגמא המיידית שעולה לי לראש כלהקה שאוהבים לזלזל בה.
זה מוזר כי אני יודע שפעם מאוד אהבו אותם בארץ, אבל האקלים איכשהו השתנה.
בכולופן, zz top היא עוד להקה שאולי לא לועגים לה, אבל קשה להגיד שיש לה בסיס מעריצים רחב בארץ.
כלומר, מתי פעם אחרונה שמעתם שיר שלהם ברדיו?
אני לא אגיד שאני מעריץ גדול שלהם, אבל אני בהחלט מסמפט את ההרכב והסאונד שלו.
זמזמתי את השיר הזה לעצמי, את השורה “Im a rough boy, Im a rough boy”, בעודי שב דואב וכואב מעוד יום במכרות הפחם.
זה השיר האהוב עלי משלהם, וגם הקליפ עצמו משובח.

קטגוריה חדשה בבלוג Hit&Run (שזה אומר שלא בא לי לכתוב הרבה, רק לשים קליפים וכל מיני)
ללהקה קוראים דינוזאור ג’וניור ופעם כל העולם ואחותו (במיוחד אם זו היתה אחות זגוגת מבט ש”אוהבת מוסיקה אלטרנטיבית”) אהבו לאהוב.
איכשהו, לי נדמה שהיום הלהקה נמחקה מהתודעה מלבד מתי מעט.
בזמנו הם זכו להייפ עצום (וכמובן ששייכו אותם ל”להקות סיאטל” למרות שהם היו מסיאטל כמו שאני מטורה-בורה).
feel the pain הוא אומנם אחלה שיר, אבל הקיק שלי הוא בעיקר הקליפ שלו שמראה איך באמת צריך לשחק גולף.
ולידעת המערצים, הלהקה התאחדה השנה בהרכב המקורי (ואז גנבו להם את רוב הציוד בסיבוב הופעות) ותוציא אלבום חדש.
קצת מזכיר לי ש”מאדנס” התאחדו לפני כמה שנים וביום שהם הכריזו על האיחוד מישהו גנב את תקליטי הזהב מחברת התקליטים שלהם.

קטגוריה חדשה בבלוג:הייתי מוכר את הנשמה לשטן בשביל…
הפעם: הייתי מוכר את הנשמה לשטן תמורת מארז DVD של העונה השלישית של Battlestar Galactica.
המכשול:העונה השלישית עדיין לא עלתה לאוויר.
לא בסדר מצד ‘יס’ להפיל עלינו כל-כך הרבה חומר טוב במאסה כזאת ואז לעשות לנו cold turkey.
צריך להיות חוק נגד דברים כאלה.
או לפחות איזה מרד צרכנים מועד לכשלון.
היה הורג אותם לשדר יותר לאט? שילמדו מStar world שמשדרים עונות ראשונות של סדרות שלא נראו בארץ מאז ששלמה ניצן עשה פינה אצל רבקה מיכאלי ועושים את זה בראש מורם.
לא בושה.
ככה זה מכורים לטלוויזיה. יסתפקו בשאריות וישבעו שמדובר בארוחת גורמה.
השמועות אומרות שיש כבר ספין-אוף בשם “בטלסטאר גלאקטיקה:ההתנגדות”.
אוח, סטארבק, מה את מוצאת בשחקן “פירמידה” שהתחתנת איתו? מה יש בו שאין לי (חוץ מחזה חלק וריבועים בבטן?).
וגם שרון (תעשי לי סיילון) ולרי:

מכאן.
בית העץ הוא גרסת המציאות המדומה של טאד וויליאמס ל”ארץ לעולם לא”.
איפה שלא צריך להתבגר ולא צריך להתמודד עם המציאות.
מקום סודי בעולם שכולו סודות.
והיות והבלוג הוא המקום שבו אני מתחבא מהמציאות…
בספר, המציאות חותרת תחת יסודות האסקפיזם עד לההתנגשות הבלתי נמנעת.
בדיוק כמו בחיים.

-דנטה אליגיירי-

למי שתהה