כנראה שמישהו חשב שזה רעיון טוב להפוך את יצירת המופת של פטריק זיסקינד לסרט ובכך להרוס למיליוני אנשים שקראו או עתידים לקרוא את הספר.
אולי זה רק אני שחושב שספרים מסוימים צריכים להשאר ספרים.
מצד שני, אם מהתנ”ך עשו סרט, אז במקרה הזה בטח ובטח שלא צריך להרים גבה.
ומילה טובה אחת. דסטין הופמן בסרט הזה.

נ.ב. זה הספר שקורט קוביין אמר פעם שהוא האהוב עליו.
למי שסוג הדברים האלה מעניין אותו.

שחקן אלמוני ומכוער בתפקיד זאן בפטיסט גרנולה.

הג’ינגי’ת דווקא מוצאת חן בעיני.
אולי אני אראה בכל זאת?

מקבץ קיטורים לשבת.
קיטור ראשון.
אין לי מה לקרוא.
יש לי הרבה ספרים שרכשתי ומאז מונחים על המדף.
בניגוד לטעם שלי בקולנוע וטלוויזיה שכולו אומר אסקפיזם ושטחיות, כשזה מגיע לספרים אני לרוב הולך על דברים רציניים למדי.
בין אם בספרות, בין אם ספרים עיונים כמו “אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם” או “איגרות” של שפינוזה.
ואז קורה, כמו היום, שאני נורא רוצה לקרוא משהו, אבל המוח שלי לא מסוגל להתמודד עם המשקל של ספרים כאלה.
אני מוצא עצמי קורא ומגיע לעמוד ה30 בלי לזכור על מה קראתי בכלל.
מה שבא לי כרגע זה משה בסגנון “נערי הפלא” של מייקל שיבון.
זורם, כיפי, אבל לא מעליב את האינטליגנציה.

[עדכון בשידור חי: “נערי הפלא” הזכיר לי, אפרופו פרופסור לספרות, שאי שם בבית יש לי את הספר “ מלאך כחול“. בעיותי בחיים הסתיימו. לפחות בשעות הקרובות. למרות שהספר יצא בהוצאת כנרת, וזה לא סימן מעודד].

קיטור שני.
כרטיס הקול במחשב שלי חדל מלצייץ.
אני לא שומע מוסיקה במחשב בכל אופן.
לא יותר מדי, אבל זה קצת מציק.
ולסיום.
שיר של Faith no more ביחד עם Boo-Yaa Tribe ונקרא Another body murderd.
השיר הופיע בפסקול של סרט בשם Judgement night.
סיפור די רגיל על כמה חברה בורגניים שנקלעים לשכונה לא טובה וחוזים בפשע מתבצע.
תסריט די סטנדרטי ובכל זאת, סרט לגמרי לא רע בגלל כמה גורמים.
הראשון הוא צילום נהדר.
השני הוא קאסט של שחקנים איכותיים, חלקם לא מאוד מוכר דאז שהורכב מאמיליו אסטבז (“מועדון ארוחת הבוקר”, אקדוחנים צעירים”), קובה גודינג ג’וניור “הכי טוב שיש”, “רדיו”), ג’רמי פיבן (ארי גולד ב”הפמליה”, “קופידון”), סטיבן דורף (“בלייד”, קליפים של ארוסמית’), ודניס לירי בתור האיש הרע (מאוד).
הדבר השלישי היה הפסקול.
שנות ה90 בכללי היו שנים מאוד טובות לפסקולים.
כבר כתבתי כאן על הפסקול של ‘כביש אבוד’.
היו גם הפסקולים של סדרת “העורב” שכללו מצד אחד להקות כמו Pantera ומצד שני הרכבי אינדי זניחים כמו better than ezra או הרכבים כמו הרולינס בנד.
הרעיון של פסקול “ליל הדין” היה לקחת הרכבי מטאל ורוק אלטרנטיבי ולערבב בביצועים משותפים.
יש שילובים טבעיים כמו Onyx עם Biohazard, יש שילובים פחות טבעיים כמו סוניק יות’ וסייפרס היל או פרל ג’אם (גם עם סייפרס היל).
זה הצליח.
פיית’ נו מור הקליטו שיר עם שבט הבו-יא.
שבט הבו-יא כשמו כן הוא. שבט.
שישה אחים, תושבי לוס אנג’לס, בנים של כומר.
והם לא שמנים.
הם מסמואה.
שנאמר (סמואל ג’קסון ‘בספרות זולה’):

צפיתי עכשיו בסרט ‘ריי’.
לגמרי לא רע.
לרוב, אני לא מוצא עניין בסרטי אוסקר.
האמת העצובה היא שלרוב, הסרטים שזוכים באוסקר מגובים על ידי מנגנון משומן של יחסי ציבור.
לאיכות שלהם יש רק לעיתים נדירות איזשהו קשר לזכיה.
הצילום מרשים, התסריט כתוב היטב, ג’יימי פוקס הפתיע אותי לטובה כי אני מכיר אותו בעיקר מאיזה סיטקום נמוך הומור שהיה לו מלפני כמה שנים.
היה משהו שקצת הפריע לי בדרך שבה הם טיפלו בהתמכרות שלו לסמים.
ריי מזריק סמים. בזה זה נגמר.
לא ממש נכנסו לאיך היה ריי הנרקומן. הוא מזריק וזהו. אשתו קצת כעסה.
גם ממערכת היחסים שלו עם אשתו, במיוחד לנוכח הסמים והידיעה שלה על הבגידות, יכלו להוציא הרבה יותר.
אבל אני מניח שלמדיום יש את המגבלות שלו והיה צריך לחתוך.
בכל אופן, סימנתי לעצמי להתחיל להתעניין ברצינות בריי צ’ארלס.
הסרט מתרחש בעיקר בסביבות שנות החמישים ומאוד בולטת בו (עבורי לפחות) נוכחות של נגני קונטרה-בס בקטעי ההופעה וההקלטות.
הוא כמובן לא עבד רק עם נגני קונטרה בס.
ישנה מוסיקאית אחת מאוד חשובה שעבדה איתו ואני מיד אגיע אליה.
רצה הגורל ואלו בדיוק השנים שבהם הבס החשמלית הפכה להיות פופולרית והחליפה במידה מסוימת את הקונטרה בס.
בניגוד למה שאולי חושבים ההמונים הנבערים, ליאו פנדר לא המציא את הבס החשמלי.
הדגמים הראשונים יוצרו כבר בשנות השלושים. ליאו פנדר הצליח לייצר דגם שניתן היה לייצר בצורה המונית וזה בעצם מה שהפך את הבס החשמלית לכל-כך דומיננטית.
בדיוק כמו המודל טי של פורד שהפכה את המכונית מצעצוע לעשירים למשהו שכל פועל יכול לרכוש לעצמו.
את הדגם שלו, ה Precision Bass הוא פיתח בעזרת כמה מוסיקאים ובינהם קרול קיי.
היא התחילה כנגנית גיטרה במועדוני ג’אז באזור לוס אנג’לס בסוף שנות ה40(!) לפני שהפכה להיות נגנית הקלטות מבוקשת.
כמה מבוקשת? good vibrations של הביץ’ בויז? זו היא. Somthing stupid של פרנק וננסי סינטרה? היא. “משימה בלתי אפשרית”?, “קוג’אק”? יאפ. גם כן היא.
ריי צ’ארלס, סטיבי וונדר, האחים הצדקניים, פראנק זאפה, סיימון וגארפונקל.
בקיצור, הפורסט גאמפ של הבס:)
אלפי שירים שחלק נכבד מהם כולנו מכירים.
היא כתבה ספרי לימוד על נגינה בבס וחינכה דורות של אנשי האוקטבה הנמוכה.
ג’אקו פאסטוריוס, ג’ון פול ג’ונס (לד זפ) וסטינג נחשבים למוסיקאים שהושפעו ממנה (באתר שלה יש ציטוט של סטינג לגביה).
50 שנה מאז שהפכה לאחת מנגני הבס החשובים ביותר, חמישים שנה מאז שהפכה לנגנית הבס החשמלית הראשונה, ועדיין כוחה במותניה.
היא פעילה במיזמי אינטרנט ומוסיקה שונים, מעבירה סמינרי מוסיקה (בברקלי למשל), כותבת בפורום האתר שלה ולפעמים גם עונה לי למייל:)

ראיון איתה על העבודה עם הביץ’ בויז והחיים כמוסיקאית להשכרה.

הפוסט המופתי ‘כמו אבן מתגלגלת’ של הספרנית הדילטנטית החזיר אותי לאחת התמונות האהובות עלי ביותר.
בין אם במגזינים ובין אם ממקור אחר.
ב1997 יצא הסרט ‘כביש אבוד’ שאת הפסקול שלו רקח המדען המטורף מהקטגוריה של האינדסטריאל (דאז), הלא הוא טרנט רזנור.
זה לא היה הפסקול הראשון של רזנור.
למעשה, היה לו פסקול קודם ומאוד מצליח לסרט ‘רוצחים מלידה’.
אני לא יכול להתחייב שהוא הראשון שעשה את זה, אבל הפסקול שילב קטעים מהסרט בין השירים והעריכה המבריקה של רזנור הביאה לכך שהפסקול הפך לסוג של ערך מוסף, חוויה מעצימה בפני עצמה גם אם לא ראיתם את הסרט.
אחר כך דברים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצים יותר.
הפסקול של ‘רוצחים מלידה’ שילב בצורה שעל הנייר נראתה כמעט בלתי אפשרית בין לאונרד כהן, L7, פיטר גבריאל וLard, הסופר גרופ של אל יורגנסון ופול בייקר מMinistry, וג’לו ביאפרה מהDead Kennedys.
הפסקול של ‘כביש אבוד’ הצליח להתעלות על זה.
אם ב’רוצחים מלידה’ אפשר היה להרגיש את אווירת האלימות והכעס, ב’כביש אבוד’ מדובר במשהו הרבה יותר מצמרר.
השילוב שרקח רזנור בין קטעי הג’ז של אנג’לו באדאלמונטי, לבין רימיקסים שלו לדיוויד בואי, לבין מרילין מנסון, הביא לחווית האזנה על גבול הסוראליזם.
מכירים את ההרגשה הזו של לפחד ממה שאי-אפשר לראות? לפחד מהחשכה? זו בערך ההרגשה שהפסקול הזה גורם לה.
בפסקול הזה שמעתי בפעם הראשונה שיר יפהיפה של הSmashing Pumpkins בשם Eye, שאני לא חושב שהופיע באלבום רשמי.
לפחות לא מאלה שאני מכיר.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפאמפקינס עושים אלקטרוניקה שקטה וזו היתה הסנונית שבישרה על השינוי שבא באלבום Adore שבילי קורגן כתב על הגירושים המאוד הרסניים שלו.
בכל אופן, לכבוד שיתוף הפעולה בין שני הענקים האקסצנטרים, ערך הרולינג סטון ראיון עם השניים תחת הכותרת the lost boys.
אלו התמונות שצורפו לראיון.
התמונה הראשונה היתה תלויה בחדרי במשך שנים רבות.

נ.ב.
הנרי רולינס משחק ב’כביש אבוד’ בתפקיד סוהר.
וזה אומר שהנרי רולינס מבקר פעם שלישית בבלוג הזה היום:)

בעודי בודק את חלון המידע על הסרט “בראדוק 3:בחזרה לוויאטנם” לא יכולתי שלא לשים לב, במיוחד כשזה בדיוק סוג הדברים שאני מומחה בלשים לב אליהם ,שאחד הקרדיטים שייך למיקי קים.
מיקי קים? הם לא התכוונו למיקי קם? גירדתי בראשי בתמהון.
אולי התחתנה לה מיקי עם אומן הקראטה הנערץ פטריק קים
הרי צ’אק נוריס, הבמאי\מפיק\תסריטאי\צלם\נער המים ונערת התסריט כאחד של יצירת המופת ידוע בחיבתו לישראל ובני ובנות ישראל וכבר שילב בעבר ישראלים בסרטיו.
מיד אצתי רצתי לאימדב לתת מזור לדעתי הרעבתנית.
טוב, ביטול כוננות.
יש גם מיקי קים.
אבל צ’אק לא איכזב וברשימת הקרדיטים ישנו איזה יהודה אפרוני.
ואם תסתכלו טוב, תמצאו גם פיתה ליבורו.
פיתה!
וגם יש אחד, אקי אלונג
עם שם כמו אקי הוא בטח משחק גופה של מחבל וויאטנמי.

והנה הפיתה הכי טעימה שיש.
פיתה ווילסון שידועה גם כ
La femme Nikita

ולמען הרקורד. אני בכלל מעריץ של בירקוף.
הו, בירקוף מון אמור.
איך הרגו אותך והביאו את אחיך התאום המרושע.

וגם פטריק קים אחד לסיום.