“האם הצעירים והצעירות של היום ספקנים יותר?, מוכנים יותר למרוד נגד הקונפרמיזם? השאלה עלתה בקורס בנושא חברות ואחריות שאני מעביר בפקולטה לפילוסופיה באונברסיטת טורונטו. צפינו בהקלטות המתארות את ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם, שנערך בשנות השישים, כדי לבחון את עמדתם המורית של אזרחים מן השורה בפני סמכות מדעית פטריארכלית ולוחצת. מילגרם עצמו היה המום מן התוצאה:יותר מחצי הנבחנים היו מוכנים לחשמל אזרח אחר, לחשמל אותו עד כדי איבוד ההכרה ואולי גם עד מוות, רק כי מישהו בחלוק לבן הורה להם לעשות זאת (הנבדקים לא ידעו שמקבל מכות החשמליות הוא שחקן שביים את אובדן ההכרה והתגובות למכות החשמל). אחת מן הסטודנטיות אמרה לי שניסויים דומים שייערכו כיום לא יניבו תוצאות כאלה. נערים ונערות כיום, הסבירה, הם הרבה יותר ערניים וחסרי כבוד לממסד, ולכן סביר להניח שיקשיבו למצפונם יותר מאשר שיעשו מה שנאמר להם. כששאלתי מי מסכים לנאמר, כמעט כל הנוכחים בכיתה הצביעו. כנראה נרדמתי בשמירה.תמיד ראיתי בניסויים של מילגרם עדות שכמעט אין עליה עוררין לכניעתו של טבע האדם מול מערכת כוחנית של שליטה. אני לא רוצה לחשוב איך אני הייתי מתנהג במעבדה של מילגרם, אבל הסטודנטים שלי כמעט ולא הוטרדו מהם. מבחינתם קלטות הווידאו היו כמו תיעדו מארץ זרה. החלטתי ללכת על כמה שאלות מהירות: כמה מהנוכחים באולם באמת מאמינים שהסרבים טבחו ב100,000 אלבנים בקוסובו? והצדיקו בכל את ההפצצות של נאט”ו?רוב רציני הרים את ידו. מי שמע על נועם חומסקי?פחות מחצי תריסר ידיים הורמו. לחצתי:כמה מהנוכחים לובשים “גאפ” וקלווין קליין?סוף-סוף תמימות דעים.כל הידיים באוויר. כעת הגעתי לחוף מוכר, מתכונן למשט התקפי בן שתי דקות על צרכנות ויצור הסכמה למתחילים, כשבחורה צעירה לבושה במיטב המותגים הצביעה: “תסלח לי, אבל אני לא מסכימה למה שאתה מנסה לרמוז.אני בוחרת ללבוש את מה שאני לובשת בגלל שאני אוהבת בגדים, לא כי מישהו אמר לי”.מילמול של הסכמה שטף את הכיתה. מוזר.המושאים של מילגרם אכן נתנו שוקים חשמליים, אבל עשו זאת תוך שהם מפגינים סימני לחץ ומועקה חריפים, שהעידו על קונפליקט. הם ידעו שהם טועים אבל הרגישו חסרי כוח להתנגד. בניסוי הגדול ביותר בקונפרמיזם וציתנות, לעומת זאת, צרכנות ההמונים, הסובייקטים מאושרים. הם מרגישים בשליטה מלאה. הסמכות הפכה לאידיאולוגיה”. -אנדרו פוטר-
עוד על הניסוי של מילגראם.

חשבתי שאולי הוא למד.
אבל כנראה שזה מושרש בו כל-כך חזק ששום יועץ תדמית לא יצליח לחנך אותו.
צפיתי עכשיו בראיון של ביבי נתניהו בערוץ 2.
אני מנחש שזה חלק ממתקפה תקשורתית שנראה בימים הקרובים.
אולי ביבי לבד, אולי הוא יאחד כוחות עם לימור וסטיב ושאר הג’מעה.
עכשיו זה הזמן שלהם.
כשהכל מדמם.
ביבי מספר על פעולה שהוא לקח בה חלק כשהוא היה חייל.
חטיפת המטכ”ל הסורי.
אחר כך הוא התפאר באיך זה כשהוא היה ראש ממשלה והחיזבאללה הטיל קטיושות, “הכנסנו להם” (לא במילים אלו).
שמענו עליך ביבי.
הוא כמובן לא שכח להזכיר ששדרות חוטפת קסאמים 6 שנים (לא שזה הבדל כזה גדול, אבל רוב האנשים אומרים שמדובר בחמש שנים, אבל כמה שזה נוח לעגל למעלה), ואיפה הפעולה שהבטיחו לנו.
תרשה לי להזכיר לך שלפני שש שנים היינו עמוק בעזה והמפלגה שלך היא זו שהיתה בשלטון ולא קדימה.
אתה ואריק ומופז.
למה לא עשיתם כלום? יש בכלל מה לעשות?
אבל להפנות אצבע מאשימה כלפי חוסר הפעולה של אחרים שלא עושים את מה שאתה עצמך לא עשית, כל-כך קל.
הרי אתה יודע טוב מאוד, כמו כל אחד שישב בכסא ראש הממשלה לפניך, שדברים נאמרים ביתר שיקול דעת כשאתה זה שנושא באחריות ושאין זבנג וגמרנו.
אין.
אפילו שזה מה שהבוחרים שלך מאוד אוהבים לשמוע.
חוץ מכמה קיצוניים כולם כבר מבינים את זה. כולם יודעים.
רק היום מתו שני חיילים (מוזר, הם חיילים בהגדרה, אבל החיילים האלה הם ילדים בני 19 ו20), עוד חייל חטוף ומי יודע איך זה ייגמר.
זה לא שאני חושב שאסור להביע ביקורת.
ההפך הוא הנכון.
אבל איכשהו עושה רושם שכל מילה שלך מכוונת לתועלת עצמית.
תן לנו כמה ימים להתאבל לפני שאתה עושה רווח פוליטי.

ובשביל האיזון הפוליטי.
רן כהן ממרצ אמר שאם אולמרט היה מדבר עם אבו מאזן לפני חודשיים, היום היה לו פרטנר לדון איתו על שחרור החייל.
גם זה פתרון “חכם”, כאילו רן כהן לא יודע שעם החמאס קשה מאוד לדבר וכמו שזה נראה כרגע, יד ימין של הארגון לא יודעת מה יד שמאל עושה.
אבל פתרונות פשוטים יש לכולם.
כבר אמרתי.

אריק ס.ריימונד, דמות בולטת בעולם התוכנה החופשית, מנפח חזה בגאווה בעקבות שחרור הצעיר שנחטף בשכם.
זו עוד הוכחה מבחינתו לפיק הברכיים שאוחז בטרוריסטים כשהם מבינים שהם צריכים להתעסק עם אמריקה.
אני מודה שלא ממש עקבתי אחרי כל הפרשה, ואני לא יודע למה באעמת שוחרר אותו צעיר, אבל תמיד משעשע אותי הבטחון שיש לאמריקאים בעליונות שלהם על כל העולם.
לא יכול להיות למשל, כמו שציינו באחת התגובות, שששיחררו אותו כי הבינו שישראל לא תשחרר עצירים פלשתינאים עבורו, נכון?

השורה בכותרת לקוחה משיר של Spearhead ומדברת על המלחמה בעירק.
למרות שהמצב כאן שונה מהמצב בעירק, גם כאן, בצד השני של הפצצות, יש לא רק מתאבדים מהחמאס אלא אמהות עם ילדים.
לילה אל-חדאד כותבת בבלוג תחת הכיבוש על ההפצצה האחרונה של צה”ל.
מלאמן את הילד לעשות את צרכיו בסיר ועד איך לחצות את מעברי הגבול.
ה”אישי הוא הפוליטי” מעולם לא היה אכזר ונכון יותר מאשר בכתיבה שלה.

זה לא היה בתכנון.
כל מערכת הבחירות הייתי מנותק, לא חרגתי ממנהגי לקרוא רק את מדור הספורט בעיתון, בטח שלא צפיתי בתשדירי הבחירות מלבד דקות אקראיות פה ושם.
מספיק כדי לחזק את תחושת גועל הנפש שאני מפתח מזה מספר שנים כלפי הפוליטיקה הפנים-ישראלית.
הסיבה שבכל זאת הצבעתי היא ש-ניבי, האחיינית שלי, רצתה לראות מה זה קלפי.
אז לקחתי אותה.
כשצעדנו ביחד אל אחרי הפרגוד , עדיין לא ידעתי למי אני מתכוון להצביע.
התלבטתי בין ‘תפנית’ של עוזי דיין לבין ‘עלה ירוק’, הירוקים והגמלאים.
‘תפנית’ היתה הבחירה שלי.
אני לא בטוח למה מלבד העובדה שאת עוזי דיין אני מכיר כאיש הגון ומתון עוד מימיו כסגן רמטכ”ל.
ביקרתי באתר שלהם והמצע שלהם נראה סביר (אם כי מופרך מעט).
פעם זה היה אחרת.
הייתי טקסט פוליטי אמיתי עם דעה מוצקה על כל נושא ונושא.
אני חושב שתחילת ההתרחקות שלי קשורה להצטרפות שלי למרצ.
מכר שלי שהיה פעיל פוליטי בשורות המפלגה שכנע אותי לעשות את זה.
לאחר מכן הוזמנתי לכינוס של מרכז המפלגה.
מה שראיתי שם היה חבורה של אנשים כוחניים שלא מהססים לדרוך אחד על השני.
משהו שחשבתי שאפשר לראות רק במרכז הליכוד.
אחרי זה התחלתי לטעון שאני מאמין באידיאולוגיה של המפלגה, אני פשוט לא מאמין במפלגה.
האמת, שעכשיו כשאני כותב על זה, אני קצת מתגעגע לכל האקשן של וויכוחים פוליטיים.
האנטר ס. תומפסון כתב ספר עם כותרת נפלאה:”יותר טוב מסקס:ווידוי של נרקומן פוליטי”.
הספר עוסק בעיקר במסע הבחירות הראשון של ביל קלינטון, אבל גם בפוליטיקה בכללה.
אז אני הייתי מאלה.
הנרקומנים הפוליטיים.
האדישות של הציבור מראה שאני לא לבד.
ועוד משהו בקשר לספר של האנטר תומפסון.
בסוף הספר ישנו הספד מדהים בשם פרק 666:מותו של ריצ’רד ניקסון שעל מערכת הבחירות שבה נבחר ניקסון לראשונה, כתב תומפסון את “פחד ותיעוב במערכת החבירות ב72′), שם החלה מערכת יחסים מורכבת של אהבה\שנאה בין השניים שהסתיימה כאמור, במותו של ניקסון.

זה הקטע הפותח את ההספד:

“NOTES ON THE PASSING OF AN AMERICAN MONSTER… HE WAS A LIAR AND A QUITTER, AND HE SHOULD HAVE BEEN BURIED AT SEA… BUT HE WAS, AFTER ALL, THE PRESIDENT.”